אחד היה אברהם

ספריה
קומי אורי

קטגוריה משנית

מדורים
הרב אברהם שפירא

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

13 דק' קריאה

מבסס ומרחיב התורה הגואלת
"כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט" ["אשריהן של צדיקים, לא דיין שהן עושין, אלא שהן צוין אחרים לעשות, שנאמר: 'כי ידעתיו אשר יצוה'." (המדרש הגדול על פרשת וירא)] -
זוהי עדותו של הבורא יתברך על אברהם אבינו, המתממשת בזרעו אחריו, ולדורותינו במורנו ורבנו מרן הכהן הגדול מאחיו הרה"ג אברהם אלקנה כהנא שפירא זצוק"ל זתעועכ"י.
בחרדת קודש ובידיים רועדות, מעלה אני את השורות הבאות להארה מזערית מדמותו התורנית החיה האצילה הקורנת והחמה, אשר בחסדי השי"ת זרחה עלינו במלוא עצמתה וחביבותה ובהארת פניה, בתקופתנו הגדולה הנוראה והמסובכת, מתוך תורתה של ירושלים עיר קדשנו ותפארתנו, בה הופיעה נשמתו, ומתוך תורת ארץ-ישראל החיה, התורה הגואלת, במלוא הקפיותה בכל צדדיה, בכלל ובפרט.

"והחוט המשולש לא במהרה ינתק"
הרא"ה הגדול, מרן הרב זצ"ל, בראייתו האלקית, הנחיל לתקופתנו הגדולה והנוראה, את תורת ארץ-ישראל, את התורה הגואלת, בהסירו את מעפורת אבק הגלות מעל מהלך תחייתה ושממותה של ארץ חיינו ארץ-ישראל ושל עם ישראל, כאשר הוא עולה לארץ ישראל נחלת ד' נחלת אבותינו הנצחית, ומאיר לדורותינו את הדרך בה ילכו גאולים, ההולכים ונגאלים על-ידי השם יתברך, ומממש בפועל את שמיעת קול השופר הגדול, ואת הבקשה בתפילת העמידה: "תקע בשופר גדול לחרותינו", וקורא קריאות גדולות לפתיחת האוזניים, לשמוע את קול השופר בו תוקע הבורא יתברך הגואל את נחלתו ואת עמו. וכדבריו באגרת הפורים:
"סבורים אנחנו, שבחכמתנו ופקחות הפקחים שבנו באנו עד הלום, להיות לנו על כל פנים יתד וגדר ביהודה, אתחלתא כל שהיא לאתחלתא דאתחלתא לגאולה, ואנו שוכחים, כי לולא יד ד' בעל מלחמות זורע צדקות מצמיח ישועות לא היו כל מפעלותינו פועלות מאומה, שוכחים אנו, שהיד הסודית הזאת היא כל המפעל.
שכורים אנחנו מביסומים שיש בהם כדי הטעיה, ובשביל כך אין אנו שמים אל לבנו את חשבונו של העולם הגדול, של אותו העולם, שאדון-עולם מנהיגו ואנחנו יש לנו עמו ברית כרותה באלה ובשבועה, ברית מלח-עולם, השומר על רוח ישראל ונצחו." (מאמרי הראיה עמ' 153).
בנו יחידו [כביטויו של מרן הרב זצ"ל: "הוא כמעט האחד עמי"] מרן הרב צביהודה הכהן קוק זצ"ל, ממשיך בדרכו של אביו מתוך גדלותה של תורה, כתורה וכמצווה שניתנה מפי הגבורה. מחייה בצד הרוחני ובצד המעשי את דרך הגאולים, בעצמה גדולה ובגבורה בפעולתו עם אל, להקמת ישיבות ומוסדות התורה הגואלת ובמרכזם ישיבת מרכז הרב הישיבה המרכזית העולמית, וכהגדרתו: "ישיבת מרכז הרב היא תנועה עולמית", החייאתה וגאולתה משממונה, ובניינה ויישובה של נחלת ד' ארץ חיינו נחלת אבותינו הנצחית ארץ-ישראל השלמה.
מרן מו"ר ראש הישיבה הרה"ג אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ"ל, המבסס ומרחיב את התורה הגואלת, כהמשך למרן הרב זצ"ל ובנו יחידו מרן הרב צביהודה הכהן קוק זצ"ל.
עוד בהיותו צעיר לימים, נתבקש על ידי מרן הרצי"ה זצ"ל למלא את מקומו של ראש הישיבה הגרי"מ חרל"פ זצ"ל עם הסתלקותו, בנתינת שיעור כללי בישיבה. וכפי שהיה מתבטא מרן הרצ"יה זצ"ל, לגבי נתינת שיעורים בישיבה: "צריך שיהיו אנשים מתוכנו".
ובשנים יותר מאוחרות, כיהן בראשות הישיבה בחפיפה ובתיאום עם מרן הרצי"ה זצ"ל. עוד בחיים חיותו של מרן הרצי"ה זצ"ל, קרא לו הרצ"יה: ראש הישיבה. בהזמנה לחתונה של המכהן היום כראש הישיבה, הרב יעקב שפירא שליט"א, אשר ידו לא זזה מידו של מרן אביו מורנו ורבנו זצ"ל, כתב מרן הרצי"ה זצ"ל בשנת תשל"ז: "לחתונתו של בן ראש ישיבתנו הקדושה".
עובדה נוספת: בזמן חיים חיותו של מרן הרצי"ה זצ"ל התפרסם באחד העיתונים בכותרת ראשית: "ראש ישיבת מרכז הרב, הרב אברהם שפירא אומר", הראיתי מודעה זאת למרן הרצי"ה זצ"ל, ביודעי את רגישותו הבלתי מתפשרת לאמת ודיוקה. תגובת מרן הרצי"ה זצ"ל היתה בהסכמה, והוא נתן את ברכתו.
בשנים האחרונות, מי שהיה פונה למרן הרצי"ה זצ"ל להתייעץ, הן בענייני הכלל והן בענייני הפרט - הן בהלכות ציבור והן בענייני הישיבה, היה מפנה אותו למרן הרב שפירא זצ"ל.
מרן הרה"ג שפירא זצ"ל בגדלות תורתו החיה, הכוללת ומקיפה את כל צדדיה עד לפרטי הפרטים, הוא אשר ביסס וחיזק במשך שנות דור את תורת הגאולה, תורת ארץ-ישראל, כהמשך ישיר למרן הרא"ה הגדול ובנו יחידו מרן הרצי"ה זצ"ל, כאשר במרכזיותה הישיבה הקדושה ישיבת "מרכז הרב", מתוך יניקה והתבטלות לרבותינו זצ"ל שקדמו לפניו, ובקיימו את "דבר ד' זו הלכה, דבר ד' זה הקץ", ללא משוא פנים. הוא יישם בפועל ממש, בגדולה ובגבורה, את מאמר חז"ל: "אם ראשונים כמלאכים, אנו כבני אדם, ואם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים..." [וכך היה מביא את הביאור מרן הרצי"ה זצ"ל: "אם אתה מתייחס לראשונים כמלאכים - אתה בן-אדם, ואם התייחסותך אליהם כבני-אדם - אז אתה חמור..."]. הדרכה יסודית ביחס לראשונים גדולי עולם והתבטלות כלפיהם, הם היסוד החי הקיומי של כל התורה שבע"פ, עד לפרטי הפרטים. והמשך מעתיקי השמועה, של "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה..." עד ימינו. מהם יונקים וממשיכים, בכפיפות למסגרת חוקי החיים האלקיים, המובאת בהלכה שנאמרה ונתנה מפי הגבורה למשה רבינו במעמד הר סיני. וכן מלמדנו הרמב"ם בהקדמה לפיה"מ: "משימים דברי הראשונים עיקר".

חרדת קודש כלפי ראשונים
דוגמה אישית הממחישה זאת.
באחד הימים פניתי למרן הרב שפירא זצ"ל בשאלה האם לפרסם בספר "גאולת אור הצב"י" נספח של הרבנות הראשית, בו כתוב שה"בית הלוי" מבאר שהשו"ע פוסק כדעת הרמב"ן בעניין מצוות יישוב ארץ-ישראל, ולא כפי שפורסם בשם אחרים. מבלי משים, יצא מפי כהשוואה בין בית הלוי לרמב"ן. מרן הרב שפירא זצ"ל מייד הגיב בתקיפות ובנזיפה מתוך חרדת קדש לראשונים: "תגיד [על הרמב"ן] רבנו". וכן מכל התלמידים שהיו במקום, דרש מרן הרב שפירא זצ"ל בתקיפות שיגידו "רבנו". באומרו כי יש כאן פגיעה ברמב"ן. זוהי תחושת חרדת קודש כלפי הראשונים.
תגובה זאת, הזכירה לי את תגובתו של מרן הרצי"ה זצ"ל.
באחד השיעורים בביתו, הזכיר מרן הרצי"ה זצ"ל את האבן-עזרא. אחד הבחורים אמר: "יש מי שאומר אחרת מהאבן עזרא". מרן הרצי"ה זצ"ל הפסיק את השיעור, ואמות הסיפים רעדו מעצמת התגובה, בחרדת קודש של שמירה על כבודם של הראשונים. הבחור לא היה מתלמידי הישיבה, ולאחר כמה ימים בא ראש ישיבתו להתנצל בפני מרן הרצי"ה זצ"ל, אולם הרב התעכב במשך כחודשיים וסירב לקבל הסבר.
דוגמה נוספת, המלמדת את מדרגתו האישית הנעלה והקדושה, מתוך חיבורו לתורה ומצוותיה.
באחד הימים, הבחנתי שלאחר תפילת שחרית נתן מרן הרב שפירא זצ"ל את תיק הטלית והתפילין שלו לאחד התלמידים, בשונה מהרגלו שהיה לוקח בעצמו את הטלית והתפילין בחזרה לביתו. ניגשתי לתלמיד ושאלתיו מדוע הרב השאיר את השקית? תשובתו היתה כי הרב מבקש שיצבעו לו את התפילין. התקשרתי לידיד המתעסק בעבודת קודש זאת, ובשמחה הסכים ואמר שהוא יוכל להתפנות לכך בשעות הערב. חזרתי לתלמיד לבקש את שקית התפילין, אולם התלמיד ענה בהתרגשות שהרב ביקש את התפילין בחזרה והוא אינו יודע מדוע. בשעות הערב, הגעתי עם ידידי לבית הרב לצבוע את התפילין, והרב כמסיח לפי תומו, התבטא כי הרגיש חיסרון בזה שהתפילין אינם בביתו, ולכן ביקש אותם חזרה.
הופעת התורה וחיוניותה למודה ויישומה בכל פרט במציאות החיים שלנו, באמונה גדולה - וכקביעתו של דוד מלך ישראל החי והקיים: "כל מצותיך אמונה" - מתגלה במרן הרה"ג אברהם אלקנה כהנא שפירא זצוק"ל.
אתמקד בשלוש נקודות מרכזיות:
א) עמל רב ושקידה עצומה, בקנייתה של תורה בכל עצמותיו,
וכביטויו של הרמב"ם (בהקדמה לפירושו למשנה): "ובמעבה לבי יצקתיהו".
עובדה ידועה, כי משחר ילדותו בהיותו בבית המדרש, היה כולו מרוכז בלימוד התורה, בקביעות המקום, והכיר רק את המקום בו למד, ואף לא את היושבים לצדו.
ב) אחדות ושלום, ובריחה מן המחלוקת כמו מן האש.
מחלוקת ותורת חיים אלו שני הפכים, וכפי שמבארים חז"ל בענין קרח: "'ויקם משה וילך אל דתן ואבירם', אמר ריש לקיש: מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, דאמר רב: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר: 'ולא יהיה כקרח וכעדתו'."
דוגמאות להמחשת מידת השלום שהיתה טבועה בכל אישיותו:
תלמיד חכם שלמד בצעירותו בישיבה, הציע למרן הרב שפירא זצ"ל לעשות עירוב חצרות בבניין שבו התגורר מרן הרב שפירא זצ"ל, באשר מרן הרב שפירא זצ"ל סבר כפוסקים שאין לסמוך על העירוב הרגיל. תגובת הרב היתה חריפה: "איזה מין מרכזניק אתה? בשביל חומרא מותר לפרוש מהציבור?!"
כאשר נעשה המעשה החמור, בהקמת ישיבה נוספת כנגד ישיבת מרכז הרב [ועדיין מהדהדות באזני דבריו של מרן הרצי"ה זצ"ל לגבי הישיבה: "כאן אבא נמצא!" ובעצרת המונים בישיבת מרכז הרב הבהיר: "ומתוכנו, מתוך המקום הקדוש הזה... מדל"ת האמות האלה, הולך ומתגלה ומתרומם הכרוז הזה: אני קורא לעם ישראל קום וחיה!"] הבהיר מרן הרב שפירא זצ"ל, כי על-פי ההלכה מרבותינו הראשונים זצ"ל, אסור לאדם לייסד ישיבה בחיי רבו שלא ברשותו, ומי שעושה כן אסור ללמוד ממנו תורה. זאת על פי פסק הרמב"ם (הל' ת"ת פ"ה ה"ב) הטור (יו"ד רמ"ב) המהר"יק (שורש קס"ט) השארית יוסף (סימן יט', עיין שם שכתב על מי ש"מחמיר" בעניין זה כהגהת הרמ"ך שתמה על פסק הרמב"ם: "כי לא די שחומרא דאתי לידי קולא, אלא אפילו בתחלה קולא ולא לחומרא; באשר ידוע שבעונותינו הרבים עומדים חכמים בעיניהם אשר לא שמשו אפילו חצי צרכם, תופסים ישיבה...") והב"ח (יו"ד רמ"ב ד"ה "וכן יראה", עיין שם שמבאר שכדעת הרמב"ם כן משמע מהתוספות בגיטין). יחד עם זאת נזהר מהיגררות למחלוקת, ואף חזר וייסד בישיבה את המנהג ללמד הלכות שמירת הלשון מהספר חפץ חיים, בכל יום לאחר תפילת שחרית, באמרו שדווקא בשעה כזאת, חשוב שלא יהיה רפיון בקיום הלכות שמירת הלשון.
ג) כוח התפילה שלו "...שהיתה נמשכת מהקדמת השכל של עיקר עסקו שהיה בתורה... שהיתה הכנה נשגבה לתפילה כפי ערך מעלתו - תפילה כזאת אינה חוזרת ריקם." (הקדמת עולת ראיה עמ' כג')

דבקות חיים אלוקית
מרן הרב שפירא זצ"ל היה מתפלל מתוך סידור רגיל, בפשטות ובעצמה, אשר כל עצמותיו תאמרנה: "לבי ובשרי ירננו אֶל אֵ-ל חי", בדבקות גדולה המבטאת בפועל ממש את הקביעה והאמירה האלקית "ואתם הדבקים בד' אלקיכם חיים כלכם היום". דבקות חיים אלקית זאת נתנה חיים ומזור לפונים אל מרן הרב שפירא זצ"ל.
להלן כמה דוגמאות מני רבות הממחישות זאת:
באחת מבריתות המילה שבה השתתף מרן הרב שפירא זצ"ל, ביקשו את ברכתו על בחור שעבר אירוע מוחי ושכב בבית החולים ללא הכרה. לאותו בחור יש ארבעה שמות. מרן הרב שפירא זצ"ל שאל לשמו של הבחור שכלל לא הכירו, ואמרו רק שם אחד, מרן הרב שפירא זצ"ל הגיב: "זה לא כל השם שלו". הוסיפו בפעם השנייה את השם הנוסף, ושוב אמר מרן הרב שפירא זצ"ל: "זה לא כל השם שלו". בפעם השלישית, הוסיפו את השם השלישי, מרן הרב שפירא זצ"ל שאל בתמיהה: "זה כל השם שלו?!" רק בפעם הרביעית, אמרו את כל ארבעת השמות של הבחור. אז מרן הרב שפירא זצ"ל התרצה, נתן את ברכתו לרפואת הבחור, ולאחר כחודשיים ימים נרפא הבחור.
מדרגה גבוהה זו התחברה במידות האישיות וביחס האישי לכל אדם ולכל מעשה בהליכות חייו, ביישמו בפועל את הנאמר בתפילת השחרית: "לעולם יהיה אדם", איך יהיה אדם שלם? על-ידי זה שיהיה "ירא שמים... דובר אמת בלבבו..." וכו' (ביאור מרן הרב צביהודה זצ"ל). מי נקרא "אדם"? מי שמתמלא בתורה, ומגלה את צלם האלקים שבו, כמו שנאמר: "כי בצלם אלקים ברא את האדם", ומתנהג וחי כך בפרטי הפרטים.
להמחשת ההתייחסות האישית, אביא להלן רק כמה דוגמאות מני רבות, בקיימו את הכלל הגדול בתורה - כהדרכתו של רבי עקיבא - "ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה".
אחד התלמידים בא לביתו של מרן הרב שפירא זצ"ל, לברכו ברפואה שלמה, והלך לישיבה. לאחר שיצא התלמיד מביתו של מרן הרב שפירא זצ"ל, נאמר לתלמיד שהרב קורא לו. בהגיעו למרן הרב שפירא זצ"ל בקש ממנו הרב סליחה. התלמיד לא הבין מדוע הרב מבקש ממנו סליחה, ובמה הרב פגע בו. הרב ביאר דבריו, ואמר: "הייתי צריך להתעניין בך יותר - מה שמך? מה שמם של הוריך? איך אתה מסתדר בישיבה?" וכיוצא בזה, התעניינות אישית ידידותית כאיש אל רעהו.

להתפלל על יהודי, לא במקומו
באחד הימים לפני ראש השנה, לאחר תפילת שחרית, חוויתי מחזה מרעיד בהתנהגותו של מרן הרב שפירא זצ"ל. ראיתי את מרן הרב שפירא זצ"ל עומד לאחר התפילה במקומו, ומגיב בתקיפות ובקול, לאחד התלמידים: "לא מיניתי אותך! לא עשיתי אותך שליח!" התלמיד עמד נבוך. לאחר התגובה, ובעודו בתחילת פסיעות ההליכה לביתו, ביקש לקרוא לתלמיד, וביקש ממנו בהכנעה ובענווה מרובה: "תתפלל עלי... תתפלל עלי..." - מעבר חד בין הנזיפה לבין הבקשה, הממחיש את החיוניות שהיתה טבועה במרן הרב שפירא זצ"ל. שאלתי את התלמיד, לפשר תגובתו של מרן הרב שפירא זצ"ל, והתלמיד השיב כי הוא בא לשאול את מרן הרב שפירא זצ"ל, האם הוא יכול להתפלל במקום יהודי שהתרחק משמירת תורה ומצוות? התגובה התורנית החיונית והמיידית היתה ללא משוא פנים, ותורה דביה רתחא.
מרן הרב שפירא זצ"ל העמיד את התלמיד במקומו, בתקיפות הראויה נגד מחשבות פיגול כאלה. כל אדם מישראל הוא קיים ונמצא. להתפלל במקום מישהו, משמעותו לבטל את הימצאותו של אותו יהודי, חלילה. הנך יכול להתפלל עליו, אך לא במקומו. בערב יוה"כ, אנו מודיעים - על-פי תקנת המהר"ם מרוטנבורג - כי "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים", וכן מלמדים אותנו חז"ל, כי "האומר יברכוך טובים [רק הטובים] הרי זו דרך המינות" (משנה במגילה פ"ד מ"ט), ופרש רש"י (שם בדף כה' ע"א ד"ה "יברכוך"): "שאינו כולל רשעים בשבחו של מקום, וחכמים למדו (כריתות ו' ע"ב) מחלבנה שריחה רע ומנאה הכתוב בין סממני הקטורת שמצריכן הכתוב בהרצאתן להיותן באגודה אחת", וכן מובא בתוספות שם: "יברכוך טובים - פירוש שמוציא את הפושעים מן הכלל".
מעשה זה של המעבר החד בהתנהגות האישית, הזכיר לי את התנהגותו של מרן הרצי"ה זצ"ל.
באחד הימים בא תלמיד לביתו של מרן הרצי"ה זצ"ל והודיע לו שאחד התלמידים בישיבה זקוק לרפואה שלמה. מרן הרצי"ה זצ"ל הצטער מאוד. רק יצא התלמיד שהודיע על המחלה, ונכנס תלמיד אחר והודיע בשמחה למרן הרצי"ה זצ"ל על אירוסיו. הרב מייד שמח והתרגש. זוהי הופעת התורה בחיוניותה במציאות חיינו בפרטי הפרטים.
מרן הרב שפירא זצ"ל שידר שמחה וחדוות-חיים לכל סביבותיו. אחד הבחורים, כשנשאל מדוע הוא שמח, ענה בפשטות: "כי ראיתי את הרב".
וכן מבאר מרן הרב זצ"ל: "חובת האדם השלם היא ששום שאיפה היותר גדולה לא תבלע את הצרכים היותר קטנים... כי החיים ממולאים לא מהשאיפות הגדולות הבאות מזמן לזמן בהעסקתם, כי אם מכל צדדי החיים הנהוגים באדם, וההישרה בכל צדדי הטוב והיושר כתורה וכמצוה, תרומם ותחליף כח ועז להצליח גם כן בהפעלים היותר כלליים ורמים במעלתם." (עין איה ברכות ח"ב במהדורה החדשה בעמ' 260) יפים הדברים למי שאמרם, וכמו כן למרן הרב שפירא זצ"ל, אשר זכה לכהן בכל הכהונות הרמות, ראש הישיבה, הרב הראשי לישראל, אב ביה"ד הגדול, ויחד עם זאת היה ממולא בהתייחסות לפרטי הפרטים של צרכי החיים, הטבתם והישרתם כתורה וכמצווה.
דוגמה נוספת המוכרת לרבים. מרן הרב שפירא זצ"ל דרש וביקש לאחר שנתן את ברכתו, שיאמרו לו: "וכן למר!" הבקשה הזאת כללה מבוגרים ואף ילדים קטנים.
תלמיד בא לבית מרן הרב שפירא זצ"ל, להודיע לו שמתקיימת ברית מילה בישיבה. מרן הרב שפירא זצ"ל הודיעו כי הוא צריך חיזוק בבריאות, ועל כן אין בדעתו ללכת לברית המילה. התלמיד הגיב ואמר: "גם אני קצת חולה". מרן הרב שפירא זצ"ל אמר: "אם כך, נלך שנינו לברית, ואליהו הנביא שמרפא את הרך הנימול ירפא גם אותנו." והלך יחד עם התלמיד לברית המילה.

אבא נשאר חי
מדת השלום ומאור הפנים, כפי שקרנה ממרן הרב שפירא זצ"ל המופיעה במילוי של התורה האלקית החיה, תורת ארץ-ישראל - "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", מפגישה אותנו עם חתימת תפילת העמידה בבקשתנו שלוש פעמים ביום מרבונו של עולם: "שים שלום... ברכנו אבינו כלנו כאחד באור פניך, כי באור פניך נתת לנו... תורת חיים ואהבת חסד, וצדקה וברכה ורחמים וחיים ושלום." כך דמותו והארת פניו של מרן הרב שפירא זצ"ל הממשיכה להאיר לנו בראותנו את בעל השמועה החי עומד לנגדנו, וכפי שמלמדנו מרן הרב זצ"ל: "נשמה בריאה אחת, נותנת היא אור חיים ועצמה לכל הנשמות המתקשרות עמה באיזה קשר צינורי. זאת היא מעלת דבקות עם תלמיד חכם." (ביאורי הראיה לפרקי אבות עמ' סב')
מרן הרב שפירא זצ"ל חי למעלה מאתנו, והוא ממשיך להאיר לנו, וכפי שהיה אומר מרן הרב צביהודה זצ"ל: "יש כאלה שאבא נסתלק אצלם. אצלי אבא נשאר חי!" וד"ל.
מרן הרב שפירא זצ"ל היה כולו תורה חיה ומהלכת, הוא היה מלווה במלאכים, ובמדרגתו הגדולה במידת הענווה, היה מסתיר זאת. בשאלו מפעם לפעם את הבחורים: "ראיתם מלאכים?" ומובאים הדברים במדרש הגדול בפרשת וירא המתאימים למרן הרב שפירא זצ"ל: "המהלך בדרך ואין עמו לויה יעסוק בתורה [כל כולו היה תורה חיה ] שנאמר: 'כי לוית חן הם לראשך'... אם ראית צדיק יוצא לדרך, הקדם וצא עמו, מפני שמלאכי רחמים מלוין אותו, שנאמר: 'כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך'."
זכורה התנהגותו הכואבת מלאת הצער באופן אישי וכלל ישראלי, בעת הריסת הבתים בעמונה רח"ל, כאשר נמנע מלהעביר את השיעור הכללי בישיבה, בבארו, כי לא ניתן להעביר שיעור כרגיל, ולהתעלם מהמציאות החמורה והכואבת מאוד, בהריסת בתים יהודיים בארץ-ישראל.
תגובה זו מזכירה את זעקתו המפורסמת של מרן הרב צביהודה הכהן קוק זצ"ל: "ואת ארצי חלקו!" בתארו את תחושתו האישית הכואבת, הפצועה ושותתת דם, כאילו חתכו ממש את גופו החי, בהבהירו מדוע לא יכל לשמוח בעת קבלת ההחלטה באו"ם על הקמת המדינה, אשר היתה קשורה בחלוקת ארץ חיינו ארץ-ישראל.
מרן הרב שפירא זצ"ל אף עמד בגבורת ארי, בחזרו שוב - כאשר העלו על הדעת את גירוש יהודי חבל עזה וצפון השומרון רח"ל - ובפרסמו ברבים את פסק ההלכה הפשוט והברור, כי אסור להשתתף בגירוש ובעקירת יהודים מביתם בארץ-ישראל. וכן פסקו גם מרן הרב צביהודה הכהן קוק זצ"ל, הגר"ש גורן זצ"ל, הגר"ש ישראלי זצ"ל, הגרמ"צ נריה זצ"ל, ויבלטאו"נ הגר"מ אליהו שליט"א.
בעקבות פסק ההלכה, ביקש הנשיא קצב להיפגש עם מרן הרב שפירא זצ"ל. מרן הרב שפירא זצ"ל הסכים והגיע למשכן נשיאי ישראל. בפגישה, ביקש הנשיא קצב ממרן הרב שפירא זצ"ל לחזור בו מדבריו, כי יש בהם קריאה ל"סירוב פקודה". מרן הרב שפירא זצ"ל עמד בתוקף כסלע מוצק, והבהיר, כי דבר ד' זו ההלכה, ונגד דבר ד' אין הוראת המפקד הצבאי ולא כלום. לאחר שנגמר הדיון, שאל מרן הרב שפירא זצ"ל את הנשיא קצב, מדוע הוא ביקש להיפגש אתו, ומי שלח אותו? לשאלתו ענה הנשיא, כי הרמטכ"ל ביקש ממנו להיפגש עם מרן הרב שפירא זצ"ל, ולנסות לשכנע אותו לחזור בו מפסק ההלכה הנ"ל, מכיוון שאם פסק ההלכה נשאר בתוקף - לא יכול צה"ל לבצע את מעשה הגירוש הנקרא "התנתקות".

צוואה חיה
חתימתו האחרונה של מרן הרב שפירא זצ"ל, היתה על משמרת שלמותה של ארץ חיינו נחלת אבותינו הנצחית נחלת ד' ארץ-ישראל השלמה, אשר חי אותה בכל נימי נפשו רוחו ועצמותיו. מאוד משמעותי העניין בחתמו כך את מסכת חייו, שניתנו מאת הבורא יתברך, המחברת אותה לציווי הראשון שניתן לאברהם אבינו אבי האומה: "לך לך מארצך... אל הארץ אשר אראך..." ובהמשך ההבטחה והשבועה לאבות האומה, בדבור הראשון של הבורא יתברך אליהם, היתה בנתינת ארץ החיים, להם ולזרעם אחריהם לדורות עולם. כביאורו של מרן הרב צביהודה זצ"ל: "'מעשי אבות סימן לבנים'... אבות אלה הם האבות שלנו, ההתחלה שלנו... הם שורש כל המציאות שלנו, שמתגלה בקדושת ישראל, קדושת הארץ, וקדושת התורה." (שיחות הרב צביהודה על בראשית 198)
חתימה מסיימת זאת, היא צוואה חיה להמשך לימוד וקיום התורה הגואלת, המתממשת רק בארץ חיינו ארץ-ישראל השלמה, וכקביעתו של רבנו בחיי: "...כי הלב הוא הארץ..." (ויקרא כו' ו' ד"ה "ונתתי שלום בארץ") ובכמה מקומות קביעתו של הרא"ה הגדול מרן הרב זצ"ל: "ארץ ישראל ודאי תשאר ותהיה הבסיס לכל" (אגרות הראי"ה ח"א עמ' קעח') "ועיקר הכל... לשגב את בנין הארץ שהיא הבסיס לכל האור והחיים לנו ולכל". (שם עמ' רלג')
בהסתלקותו ובעלייתו לגנזי מרומים, ציווה לנו מרן הרב שפירא זצ"ל כעין צוואה חיה את המשך ההדבקות בתורת החיים שנתנה לנו מאלקים חיים ומלך עולם, התורה הגואלת תורת ארץ-ישראל, בשקידה בלמוד תורה, ובהגדלת התורה והאדרתה.
זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל ועל כל ארץ חיינו ארץ-ישראל, ונזכה בעזרת השי"ת לגאולתה השלמה של ארץ חיינו ארץ-ישראל השלמה ושל כל עם ישראל כולו.
ובתפילה: "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים"!

הרב אברהם שפירא

קומי אורי