ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

לימוד ממידותיו של מו"ר הגר"א שפירא ;">

בית מדרש סיפורים ותולדות צדיקים תולדותיהם של צדיקים הרב אברהם שפירא Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

כסלו תשס"ח

לימוד ממידותיו של מו"ר הגר"א שפירא


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
אלקנה בן שלומית

בדרך כלל כשבאים לספר על גדולי ישראל מתארים את גדלותם בתורה, את עמלם והתמדתם בתורה.
אני רוצה לספר לכם על ר' אברום מהנקודה שבה אני התחלתי להכיר אותו. היה זה בחודש אדר לפני יותר מ-20 שנה, למדתי אז בישיבת "כנסת חזקיהו" שבכפר חסידים והתלבטתי האם לעבור למרכז הרב.
במסגרת התלבטויותיי באתי למרכז הרב לכמה ימים, ובמוצאי-שבת קודש הלכתי עם חבורה מתלמידי הישיבה לביתו של ר' אברום, שגר אז בשכונת גאולה.
קודם כל הופתעתי מביתו של הרב הראשי, דירה קטנטנה וישנה, ריהוט צנוע. כבר אז חלפה במוחי המחשבה היכן ניתן למצוא צניעות כזו ופשטות כזו בעולם שמחוץ לעולמה של תורה, האם יש חבר כנסת או ראש עיר החי בצורה כזו?! הרי ר' אברום הוא הרב הראשי, והנה הוא גר בדירה כזו קטנה ופשוטה.
הרב נתן שיעור ב"קצות" ולאחר השיעור החלה סדרת שו"ת עם הרב. באותו זמן הנושא החם בעולם התורה בירושלים היה, מתי קוראים מגילה בשכונות הרחוקות, ובעיקר ביחס לרמות פולין, שהוחל אז באכלוסה.
כמעט לכל בר בי רב היה מה לומר בנידון. מאמרים וחוברות, שמועות ופסקי הלכה, התפרסמו חדשות לבקרים.
כמובן ששאלה זו עלתה גם אז, בערב פורים, בביתו של הרב. תגובתו של הרב הדהימה אותי. הרב אמר: "יש מרא דאתרא בירושלים ודעתו היא הקובעת. דעתי אינה חשובה". כולנו התפלאנו, סוף סוף הרב הוא הרב הראשי לכל ארץ-ישראל. הן מבחינת מעמדו ההירארכי והן מבחינת גדלותו האישית בתורה, הוא הרי ניצב מעל לרבה של ירושלים. אך הרב נשאר בשלו, "יש מרא דאתרא לירושלים", וסירב למסור לנו את דעתו האישית. זה היה הלימוד הראשון שלי מהרב, יש סדר בפסיקה! לא כל אחד יכול לפסוק הלכה ולפרסם דעה בכל עניין ועניין, אפילו לא הרב הראשי .
מכאן מובנת הקפדתו הגדולה של הרב על רבנים שזרתו עבה ממותנם, שהעזו ומעיזים להביע דעה ומפרסמים פסקי הלכה בתחומים הנוגעים לכלל ישראל. לא מזמן התפרסם ב"מקור ראשון" פסק הלכה של רב צעיר, רב שלכל הדעות אינו נחשב בר סמכא, והוא ברוב עזותו פסק שאסור היה לחיילי "דוכיפת" לסרב לפקודת הגירוש בחברון. איך מעיז צעיר מצעירי הצאן לצאת בפומבי בפסקים הנוגעים לכלל ישראל? היכן הענווה? היכן הבושה? היכן השכל?

ענווה ופשטות
ענווה ופשטות - זה היה השיעור הראשון שנמשך בעצם כל השנים שהכרתי אותו. אני זוכר שכרב ראשי היה לו וולוו כרכב שרד ונהג צמוד. אך אני זוכר שבשנים הראשונות, עוד כשגר בגאולה, הנהג סיפר לנו שפעמים רבות הרב סירב לנסוע ואמר שהוא יכול ללכת ברגל או לנסוע באוטובוס...
באותן שנים ראשונות שהייתי בישיבה, הרב עדיין גר בגאולה. בישיבה סיפרו שהוא מסרב לעבור לדירה החדשה שליד הישיבה, כי אינו צריך דירה חדשה, ורק מששכנעו אותו שזה טורח לתלמידים להגיע לביתו לגאולה כדי לשאול אותו וללמוד אצלו, הסכים, למען התלמידים, לעבור לדירה החדשה שליד הישיבה...
עוד סיפור שסופר אז בישיבה היה, שיום אחד לאחר שעבר לדירה קרא לכמה תלמידים ואמר להם שהפועלים לא שמו את ארון הספרים במקום וביקש שהתלמידים יניחו את הארון היכן שיורה להם. התלמידים נדהמו לראות שהרב מבקש להניח את הארון בפתחו של חדר אחר. לתמיהתם אמר הרב שאין לו צורך בדירה כל כך גדולה...

פעם אחת בלבד ראיתי את הרב כועס, ולצערי הוא כעס אז עלי. היה זה בהפגנה נגד כת המורמונים. היתה זו הפגנת המונים ענקית מכל העדות והחוגים, שהתקיימה בכותל המערבי. כמובן שלכל רב דאגו תלמידיו, לפנות לו דרך, כדי שיגיע עד לכותל. כשר' אברום הגיע, תלמידיו לא עשו כך והרב פילס דרכו בזריזות בין האנשים. כמובן שכל מי שזיהה אותו מייד פינה לו דרך, אך לפתע דרכו נחסמה על-ידי נער צעיר, שלא שם לב לכך. טפחתי קלות בכתפו של אותו צעיר כדי להפנות את תשומת לבו לרב, הרב חש בכך ואז הוריד את ידי ואמר לי בכעס "אני לא רבה". מעולם לפני כן או אחרי כן הרב לא כעס עלי, רק זה הרתיח אותו, שניסיתי לדאוג לכבודו...

תמיד בשמחה

הרב תמיד היה שמח. כל תשובה שלו, כל פגישה עמו, החלה תמיד בבת צחוק נעימה, בהתבדחות שנונה.
הוא תמיד דרש מאתנו לשמוח. שגור היה על לשונו, שנבואות התוכחה התקיימו, לא בגלל שלא עבדו את ה', אלא בגלל שכאשר עבדו את ה', עשו זאת בלא שמחה, "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב".
זכורני שפעם בשמחת תורה לא התחשק לי לרקוד, עמדתי בקצה בית המדרש והתבוננתי ברוקדים. הרב ששת לבו לכך, מיהר לעברי, אחז בידי ואמר לי שמצווה להיות בשמחה וסחב אותי עמו למעגל הרוקדים.
אי-אפשר היה להיות עצוב ומדוכא במחיצתו. רק מראהו המלבב, עיניו המאירות, מילאו את העומד בתחושת שמחה. כל שכן כאשר שוחחת עמו ושמעת את התבדחויותיו ושנינויותיו.

גדלות בתורה
בספרו של זקן הרבנים בזמנו, הרה"ג איסר זלמן מלצר זצ"ל, אבן האזל, בכרך הראשון העוסק בענייני קדשים, מופיע מכתבו של צעיר המשיג כמה השגות על דברי הרא"ז מלצר. הרב מלצר מודה שם לדבריו ואומר שהצדק עם הבחור ממצויני ישיבת חברון. שמו של אותו בחור היה אברהם אלקנה כהנא שפירא.
כנערים צעירים בישיבה עניין אותנו מאוד בן כמה היה אז הגר"א שפירא. איני זוכר בוודאות מי היה אז אותו אדם שאמר לנו את תאריכי ההערות שהעיר הגר"א וכיצד השיג את התאריכים הנ"ל, אולם על- פי אותם תאריכים שמסר לנו חישבנו ומצאנו שהרב היה אז כבן 17-18 בלבד.
הרי זה בלתי נתפס ממש. נער בן 17-18 משיג על גדול הדור?! ולא בענייני נזיקין או בסוגיות שהכל מצוין בהן, אלא בקדשים?! והצדק עמו!!! כמה רבנים ישנם היום בני 60 ו-70 שיכולים להשיג בעניינים אלו על גדולי הדור? כבר העיד בהספדו הרב אריאל שליט"א, שמה שהרב השיג בצעירותו בודדים הם תלמידי החכמים המסוגלים להשיג זאת בזקנותם.
אכן עינינו ראו איך בשיעור הכללי, שהשתתפו בו טובי הלמדנים בישיבה, היו האברכים המבוגרים מתקיפים בשאלות מכל מיני מקומות והרב עונה להם וממשיך ממקום שהובילו אותו אליו, כאילו היה זה חלק מהשיעור המתוכנן. מכיוון שכך, תמיד נוספו במהלך השיעור המון מקורות שהרב לא תכנן מראש, ואשר לכן לא צוינו במראי המקומות לשיעור. סגנון שיעור אסוציאטיבי כזה הקשה מאוד על היכולת לעקוב אחרי מהלך השיעור ודרש מצד התלמידים עמל רב בשיעור עצמו ולאחריו על-מנת להבינו היטב.
אולם שיא השיאים מבחינתי היה השיעור ב"קצות", במוצש"ק. היינו מגיעים לרב לשיעור לאחר שלמדנו קצת לעצמנו את הסעיף המדובר. הרב תמיד שאל היכן אנו אוחזים, ואז החל לפרק את דברי ה"קצות" לרסיסים, להקשות ולתרץ, להביא ראיות ולדחות, באופן בלתי נתפס. אז קלטתי שאני ניצב בפני תופעת למדנות מדהימה, שכמה שלא אלמד לא אצליח לעולם להתקרב בכלל למשהו הדומה לזה.

עמל תורה
ביתו של הרב תמיד היה פתוח לכל דכפין - לא שעות קבלה, לא גבאים ולא משמשים בקודש, פשוט לדפוק בדלת ולהיכנס. פרט ליום אחד בשבוע, יום שלישי, היום של השיעור הכללי. למרות גדלותו העצומה היה ידוע שביום שלישי אי-אפשר לדבר עם הרב, כי הוא מכין את השיעור הכללי. הדבר הזה היה לפלא. כל מגיד שיעור יודע שלאחר סבב אחד של שיעורים, כל שכן שניים, הכנת השיעור אינה דורשת זמן רב. והרב שכבר ידע מה שידע בגיל 17 כנ"ל, ובזמן שאני הכרתי אותו היה מדובר לאחר יותר מ-30 שנה של הרבצת שיעורים, מה הוא צריך כל כך הרבה זמן ומאמץ להשקיע בשיעור?! אך זו היתה דרכו, תמיד מתחיל מחדש.
אני זוכר שלאחר שסיימתי ללמוד, לאחר 24.00 בלילה, אהבתי ללכת אל קצה המסדרון בפנימייה ולהציץ משם אל ביתו של הרב, שם ראיתיו ממשיך ללמוד תוך מרוצה מצד לצד של החדר, כשעל שולחנו ערימה ענקית של ספרים.
ללא ספק הרב היה גאון אדיר, אך העיקר אצלו ומה שגם טרח תמיד להדגיש היה העמלות בתורה.

היחס לנשים
מסופר על הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, שבעת פטירתה של אשתו, על שפת הקבר, חשב קמעה ואמר לאשתו, את יודעת שאין לי על מה לבקש ממך סליחה. הסיפור הזה הוא בלתי נתפס. לכו לכל אלו שרוממות מעמד האישה בגרונם, האם יכול מי מהם להישיר מבט אל אשתו ולומר לה, אחרי שבוע בלבד, את יודעת שאין לי על מה לבקש סליחה? אם תמצאו אדם כזה דעו לכם שהוא אדם גדול. אם תראו אדם שיכול לומר זאת לאחר חודש תמים דעו לכם שהוא ענק. אבל כאן מדובר על 54 שנים!!! אין דבר כזה, זה בלתי נתפס ממש. לצערי לא זכיתי להכיר את הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, אך מי שהכיר את יחסו של ר' אברום לאשתו, את הדרישה שדרש מאתנו כיצד להתייחס לנשותינו, יכול לקלוט שיש אצל גדולי ישראל מציאות כזאת כפי שמסופר על הגרש"ז זצ"ל.
מייד לאחר החופה דרש מהחתנים לתת יד לכלותיהן, שלא יהיה ח"ו מצב שחברך מחבק אותך וכלתך עומדת מבוישת מהצד. בשנה הראשונה לאחר הנישואין דרש שאגיע לחתונות של חברי רק אם אשתי גם נמצאת. לא ייתכן, כך אמר, שאתה תחגוג בחתונה של חבר ואשתך תישאר לבדה בבית. פעם תפס אותי בחתונה של חבר, ומשאמרתי לו שאשתי בבית, דרש ממני לחזור. ניסיתי להסביר לו שלא היה שייך להביא את אשתי לחתונה כי אינה מכירה את הכלה וחברותיה, ובבית היא לא משתעממת כי היא עסוקה בלימודיה. הרב לא קיבל את הסברי ואמר לי: ההרגשה של אשתך, למרות שהיא לומדת, שהיא לבד. לכן אתה מחויב להיות בבית, מחויב לשמח אותה.
בכל שאלה, בכל עניין, דרש במפגיע לדעת מה אשתי אומרת. כשניסיתי פעם לומר שלא כל כך התייעצתי איתה בעניין כלשהו בעבודה שאינו קשור אליה, התפלא הרב ושאל: איך יכול להיות שמשהו שקשור אליך לא קשור אליה? בשיעורים במוצש"ק, לאחר השיעור ב"קצות", התקיים תמיד שו"ת עם הרב. ראינו על פניו שהוא מאוד אהב לשוחח אתנו. פעמים רבות הרבנית תבלט"א היתה נכנסת לסלון ואומרת: כבר מאוחר, הרב עייף. לא תמיד הרב היה שומע אותה מייד, כי היה מרוכז בשיחה עמנו, אך כאשר כן שמע הפסיק מייד למרות שראינו עליו שמעוניין להמשיך. הרב למד אצל סבי הגאון הרב ראובן טרופ זצ"ל והיה מאוד מקורב אליו. בין כל הסיפורים שסיפר לי על סבי זצ"ל היה סיפור שתמיד הטריד אותו ותמיד חזר וסיפר אותו. הוא סיפר שלרב גורן זצ"ל היתה קביעות בלימוד בחברותא עם סבא, ומייד אחר כך למד הוא עם הסבא. פעם אחת הוא ראה את מבטה של סבתא שמקפידה, כי רצתה כנראה לטייל עם סבא, והוא, כך אמר לי, לא יכול לשכוח את המבט הזה בעיניה של סבתא. מדובר על יותר משבעים שנה, והמבט ההוא של סבתא חזר והטריד אותו, עד שחזר וסיפר לי על כך פעמים רבות.

כוח הסיפור
הרב ידע וזכר אין-ספור סיפורים על גדולי ישראל והרבה לספר אותם. אצלנו יש לפעמים נטייה לזלזל בסיפורים - הכול שכל, רק שכלתנות. והנה ענק השכל הזה, סיפר אין-ספור סיפורים. הוא ידע את כוח הסיפור, את פעולת הסיפור על הרגש, על הפנמת המסר, על הזיכרון.

מופתים
בספר על ר' אריה לוין "איש צדיק היה" מופיע סיפור על כך שאחד מגדולי ירושלים לא נפקד בבנים ולכן ר' אריה הקים בית-דין, בראשותו של הגר"א שפירא, שגזר שייפקד בבנים, ומייד לאחר מכן אותו גדול נפקד. היינו כמה תלמידים שידענו במי מדובר ושאלנו את הרב על נכונות הסיפור. הרב הגיב בביטול ואמר שזה לא חשוב, העיקר עמל תורה, לא מופתים. מסיבה זו לא אספר דברים הידועים לי, כי ודאי לא זה מה שרוצה הרב שידגישו ויספרו אחריו.

אומץ וסירוב פקודה
מייד לאחר שפרסמתי, על-פי בקשתו המפורשת, בעיתון "בשבע" את פסיקתו שלכל אדם אסור להשתתף בגירוש יהודים או בסיוע לגירוש, וכי על החיילים להודיע זאת מראש למפקדיהם, קרא לי הרב אל ביתו, לחץ את ידי בחמימות והודה לי על שפרסמתי את הדברים. דרוש היה אז אומץ רב לצאת בקריאה כזו תחת השלטון הדורסני של אריאל שרון והשמאל. הרב ידע שהם מסוגלים לפגוע בישיבה או אפילו בו (ואכן נשמעו אז קולות רבים מהצמרת השלטונית והמשפטית שקראו לזמנו לחקירות, לסגור את הישיבה ואת הישיבות שראשיהן הצטרפו לקריאתו, ורדיפות כאלה או אחרות) ולמרות שרק מעט מראשי הישיבות העיזו להתייצב בריש גלי ובגבורה מאחוריו, אף על פי כן לא חשש ולא חת מלחזור לומר את הדברים שוב ושוב, ואף פרסם הודעות בנידון בחתימת ידו בצורה הברורה ביותר. כן, גם בנושא זה של "לא תגורו" בלטה עוצמתו וגדלותו של הרב.

פגישה אחרונה
הפגישה האחרונה שלי עם הרב היתה בחורף בשנה שעברה. היה זה לאחר שהישיבות הקטנות פרסמו מכתב תמיכה של הרב. זכרתי את תמיכתו הנלהבת של הרב, מלפני כעשר שנים, בדרכה של ישיבת "בני צבי", המשלבת מעט לימודי חול בסדר יומה, ובאתי לברר עמו שוב את דעתו על דרכה של הישיבה. הרב הבהיר שתמיכתו בישיבות הקטנות באה על רקע הסתייגותו מאותן ישיבות המקדישות את רוב יומן או כמחצית מסדר יומן ללימודי החול, ובשום אופן לא בא להסתייג מישיבות דוגמת "בני צבי" המקדישות כשעה עד שעה וחצי ביום להשכלה כללית. יתר על כן טען הרב שלדעתו כל תלמיד חכם צריך שתהא לו השכלה כללית מסוימת (ובחיוך אמר שיודע הסתוריה טוב ממני...) אלא שאין בזה כללים מתי ללמוד זאת. לכן צריך לבחון לכל תלמיד, על-פי אופיו, מה מתאים בעבורו. כשלחצתי ושאלתי מה להמליץ לתלמיד המתלבט בין ישיבה קטנה לבין ישיבה כמו "בני צבי" ומתאים לשתי המקומות, השיב לי הרב שאין בשום אופן לבחור ישיבה על-פי זה שיש בה מעט לימודי חול, או שאין בה כלל, או שמשלימים אותם באופן כזה או אחר. כך לא בוחרים ישיבה! אלא העיקר הוא לבחון היכן הר"מים אוהבים את התלמידים, היכן הר"מים אוהבים ועמלים בתורה, עד כמה הבוגרים אוהבים וממשיכים בתורה, אלו הדברים שעל פיהם בוחרים ישיבה. הרב חזר והדגיש דבר זה כמה פעמים (יש לציין, כי בנו, הרב יעקב שפירא שליט"א, נכח והשתתף בכל השיחה).
__________________________________________
מתוך הירחון "קומי אורי" היוצא לאור ע"י תנועת קוממיות, www.komemiut.org
לפרטים והזמנות: kumiori@gmail.com
טלפון: 02-9974424
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il