אופן הגאולה תלוי בנו

פרשתנו עוסקת בגלות מצרים, ובשליחותו של משה רבינו אל פרעה להוציא את ישראל ממצרים. תהליך גאולת מצרים משמש מעין אב טיפוס למהלכי ההשגחה האלוקית גם לדורות, לכן מרובים הם התיאורים בפרשתנו, שהמפרשים מעתיקים אותם גם לדורות הבאים. ברצוני להתעכב על תיאור מסוים שיש לו השלכה גדולה על המהלכים בדורנו.
לקראת סוף הפרשה מופיע הפסוק בו משה רבינו בא בטענה כלפי מעלה - "למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני?" משה מתלונן - אם לא הגיע זמן הגאולה, למה נשלחתי? לא רק ששליחותי לא הועילה, היא עוד גרמה להכבדת עול השעבוד. לכאורה טענה חזקה כלפי שמיא וגם התשובה לא ברורה, שהרי מה שנאמר לו מפי הגבורה - "עתה תראה אשר אעשה לפרעה", זו תשובה שבעתיד יהיה טוב, אולם משה שאל על העבר [ולכאורה לא נענה] ואין זו תשובה על שאלתו.
עונה הנצי"ב - באמת אם כל זקני ישראל היו מצטרפים למשה, כפי שנאמר לו "ובאת אתה וזקני ישראל", והיו דורשים במפגיע "שלח את עמי ויעבדוני", כל תהליך גאולת מצרים היה משתנה ולא היו צריכים לעשר מכות. אולם היות ולא נתגלתה מסירות מצד מנהיגי ישראל, העם לא היה זכאי להיגאל בלי יסורים נוספים, ולכן באה הכבדת עול השעבוד כתחליף למסירות הנפש ונסללה הדרך לגאולה.
אנו מאמינים שאנו נמצאים באתחלתא דגאולה, ולפיכך אנו למדים מדברי הנצי"ב לדורנו, שאילו בני עמנו היו מבינים את גודל המשמעות של אירועי זמננו ומכינים עצמם לקראת גאולה שלמה, אין ספק שכל המהלכים היו אחרים. בייחוד לאחר מלחמת ששת הימים, אילו העם היושב בציון היה מתעורר ליישב את כל חבלי ארצנו באמצעות ממשלת ישראל, ואחינו פזורי הגולה היו קמים ומתעוררים לבוא בהמוניהם ולהתיישב בכל מרחבי ארצנו, היה מצבנו שונה לגמרי. לצערנו חלק גדול מהעם היה אדיש, הן זה היושב בגולה והן זה שנמצא בארץ, והשלטון גילה חולשה גדולה לכל השחרור הגדול שהיה במלחמת ששת הימים, ולכן בא עלינו הטרור של כנופיות המחבלים.
עלינו להתפלל, שבני עמנו יתעוררו מתרדמתם ויבינו את גודל השעה שאנו חיים בתוכה וידעו נאמנה שתהליך גאולת ישראל ילך ויתפתח, עד שנזכה לשחרורה המלא של כל ארצנו, ואחינו יבינו את יוקרה וערכה של היהדות. עלינו לומר לבני דורנו, שהייסורים הם כתוצאה מחולשה שמתגלה בעמנו. חייבים אנו לתקן את חטא המרגלים ולחשוק ולערוג אל ארצנו, ובזכות זאת נקרב את קץ גאולתנו בקרוב בימינו.