ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

צרת הבת ועיני עזרא ;">

בית מדרש אמונה וחסידות ארץ אגדה המאבק בין ה-2 ל-3 Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

טבת תשס"ח

צרת הבת ועיני עזרא


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
חלווה בת פרחה

מאמר זה בא כהמשך לשני המאמרים הקודמים שדנו במעשה פלאי שמובא בירושלמי בעניין המחלוקת שבין בית הלל לבין בית שמאי בדין צרת-הבת. וזו לשון הירושלמי בתרגום חופשי (יבמות פ"א ה"ו):
"אמר רבי טרפון תאב אני שיהא לי צרת הבת שאשיאה לכהונה. ...
מעשה שנכנסו זקנים אצל ר' דוסא בן הַרְכִּינָס לשאול לו על צרת הבת. אמרו לו: אתה הוא שאתה מתיר בצרות? אמר להם: מה שמעתם 'דוסא' או 'בן הַרְכִּינָס'? אמרו לו 'בן הַרְכִּינָס'. אמר להם: יונתן אחי היה זה שהתיר, בְּכוֹר-שָׂטָן הוא, ומתלמידי בית שמאי הוא, היזהרו ממנו, שלש מאות תשובות יש לו על צרת הבת שהיא מותרת. הלכו אצל יונתן בן הַרְכִּינָס. שלח ר' דוסא בן הַרְכִּינָס לאחיו וכתב לו, היזהר שחכמי ישראל נכנסין אצלך.
נכנסו אל יונתן בן הַרְכִּינָס וישבו לפניו, והיה מסביר להם ולא מבינים, מסביר להם ולא מבינים, החלו להתנמנם. אמר להם: מה אתם מתנמנמים?! החל להשליך עליהם אבנים. ויש אומרים בשער אחד נכנסו אליו ובשלושה שערים ברחו מפניו. שלח יונתן בן הַרְכִּינָס לאחיו ואמר לו: מה שלחת אלי בני אדם שצריכים ללמוד ואמרת לי עליהם שהם חכמי ישראל?!
חזרו הזקנים אל ר' דוסא בן הַרְכִּינָס ואמרו לו: מה אתה אומר בענין צרת הבת? אמר להם: על המדוכה הזאת ישב חגי הנביא והעיד שלשה דברים, על צרת הבת שתינשא לכהונה, ועל עמון ומואב שהן מעשרין מעשר עני בשביעית, ועל גירי תדמור שהן כשירין לבוא בקהל.
אמר: הרימו את עפעפי עיני כדי שאוכל לראות את חכמי ישראל. ראה את רבי יהושע וקרא עליו 'אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה' - זכור אני שהיתה אמו מולכת עריסתו לבית הכנסת בשביל שיתדבקו אזניו בדברי תורה. את רבי עקיבה וקרא עליו 'כְּפִירִים רָשׁוּ וְרָעֵבוּ' - מכירו אני שאדם גיבור בתורה הוא. ראה את רבי אלעזר בן עזריה וקרא עליו 'נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי' מכירו אני שהוא דור עשירי לעזרא ועיניו דומות לעיניו של עזרא. אמר רבי חנינה מצפורי אף רבי טרפון היה עימם וקרא עליו כאותו הכתוב שקרא על רבי אלעזר בן עזריה"

והדברים שמסופרים בירושלמי תמוהים ביותר:
א. ר' טרפון רוצה ומתאווה שיהיה לו צרת הבת כדי שישיא אותה לכוהן. וקשה, האם ר' טרפון מתאווה שיקרה חס-ושלום אסון במשפחתו; ובלבד שיוכל לפסוק כבית הלל. והקושיה קשה ביתר-שאת לאחת השיטות שמובאת בבבלי ולפיה ר' טרפון אמר: "תאבני, מתי תבא צרת הבת לידי ואשאנה (אייבם אותה כדברי בית שמאי)! האם ר' טרפון מתאווה שאחיו-בשרו ימות כדי שיוכל לפסוק הלכה כשיטה מסויימת?!
ב. מה פשר התנהגותו המוזרה של רבי דוסא בן הַרְכִּינָס, מצד אחד הוא מזהיר מפני אחיו שהוא בְּכוֹר-שָׂטָן, ומצד שני הוא מסייע בידי אחיו, ומזהיר ומכין אותו לקראת המפגש עם חכמי ישראל?
ג. מה שארע אצל יהונתן בן הַרְכִּינָס תמוה ביותר. וכי תעלה על דעתך, שחכם מישראל משליך אבנים על חכמים אחרים?!

במאמרים הקודמים התבאר שהמעשים האלו אינם כפשוטם והם מדברים בשפה של סמלים שלקוחה מן התנ"ך. במאמר "צרת הבת ובכור-השטן" התבאר שהצרוף "בכור-שטן" מרמז לדמותו של ירבעם בן נבט שהיה "שטן" למלכות דויד. ומצד שני הוא היה "בכור" בפני עצמו מפני שהוא מסמל את משיח בן יוסף שנאמר עליו " בכור שורו". והתבאר שאריכות הימים וקשיי הראיה של ר' דוסא בן הרכינס מקבילים לאריכות הימים וקשיי הראייה של אחיה השילוני. וההתייחסות הדו-משמעית שבין ר' דוסא בן הרכינס לאחיו "בכור השטן", מקבילה להתייחסות הדו-משמעית שבה אחיה השילוני התייחס לירבעם. מצד אחד הוא המליך אותו, והוא לא התנגד לו ברבים למרות שירבעם בנה עגלי זהב. אך מצד שני הוא הוכיח אותו בצנעה וניבא שבית ירבעם ייכרת.
והתבאר שהתורה נמשלה אצל חז"ל לבת של בורא העולם, ו"צרת-הבת" היא המלאכה ושאר ענייני העולם הזה. ו"היתר צרת הבת" מסמל את ההיתר לעזוב את ה"תורה" ולעסוק בענייני העולם הגשמי.

ובמאמר "צרת הבת ותורת ירבעם" התבאר שהשינה של הזקנים מרמזת לכתוב בשיר השירים (ה, ב-ו): "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי... רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם ... פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר...". הזקנים מעדיפים להיות "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר", כלומר להיות "יְשֵׁנִים" מבחינה גשמית ו"עֵרים" מבחינה תורנית. ולשיטתם, עמל התורה בונה את "ירושלים של מעלה". וכשזו תהיה בנויה למעלה, הקב"ה יבוא ויבנה את ירושלים של מטה באופן ניסי. ולפיכך - צריך להמתין לגאולה ניסית. אולם משיח בן יוסף, אינו רוצה לתת לגאולה לחמוק ("דוֹדִי חָמַק עָבָר"), ולשיטתו - צריך לפעול באופן גשמי כדי לזרז את הגאולה. הסוגיה בסנהדרין (דף קב, א) אומרת שכל תלמידי חכמים היו דומים לפני אחיה וירבעם כעשבי השדה, ואף באגדת הירושלמי יונתן בן הרכינס אומר לאחיו: "מה שלחת אלי בני אדם שצריכים ללמוד ואמרת לי עליהם שהם חכמי ישראל".
במאמר הנוכחי נדון בהמשך האגדה.

נבואות חגי
הזקנים חזרו לר' דוסא בן הרכינס והוא אמר להם: "על המדוכה הזאת ישב חגי הנביא והעיד שלשה דברים, על צרת הבת שתינשא לכהונה..."
העדות על " שלשה דברים" משלימה את המספר המרכזי במעשה. ליונתן בן הרכינס יש " שלש מאות תשובות" בהיתר צרת הבת; הזקנים ברחו מפניו ב" שלושה שערים"; ובסיום המעשה חגי הנביא "העיד שלשה דברים". במאמרים הקודמים התבאר שהמספר שלוש מסמל את העיסוק בענייני העולם הזה 1 . ואף כאן העדות על " שלשה דברים" מרמזת להיתר להתחבר לעולם הגשמי.

חגי הנביא זרז את שבי הגולה לבנות את הבית בעצמם, ולא להמתין לעת שבה הבית יבנה באופן ניסי (חגי א, ב-יד):
"כֹּה אָמַר ה' צְבָא-וֹת לֵאמֹר הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ לֹא עֶת בֹּא עֶת בֵּית ה' לְהִבָּנוֹת: וַיְהִי דְּבַר ה' בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר: הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב:... עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ וּבְנוּ הַבָּיִת וְאֶרְצֶה בּוֹ וְאֶכָּבְדָה אָמַר ה':... וַיָּעַר ה' אֶת רוּחַ זְרֻבָּבֶל בֶּן שַׁלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה וְאֶת רוּחַ יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶת רוּחַ כֹּל שְׁאֵרִית הָעָם וַיָּבֹאוּ וַיַּעֲשׂוּ מְלָאכָה בְּבֵית ה' צְבָא-וֹת אֱ-לֹהֵיהֶם:"

נבואת חגי מזכירה את השקפתו של משיח בן יוסף, ולכן הוא זה שמעיד על "שלושה דברים".

המדוכה של חגי
ה"מדוכה" מוזכרת בתנ"ך פעם יחידה, וזאת בקשר לירידת המן. העדות על ה"מדוכה" שחגי ישב עליה, נועדה להזכיר את הפעולות שנעשו כדי להכין את המן לאכילה (במדבר יא, ז-ח)
"וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח: שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן:"

הכתובים שמספרים על ירידת המָּן נידונו בסוגיה במסכת יומא (דף עה, א), וזו לשונה בתוספת באור:
"כתוב אחד אומר (במדבר יא, ט) 'וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו', ומשמע ממנו שהיו מוצאים את המן על שכבת הטל שבתוך המחנה; וכתוב שני אומר (שמות טז, ד) 'וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ', ומשמע ממנו שהיה צריך לצאת מן המחנה כדי להביא מן; וכתוב שלישי אומר (במדבר יא, ח) 'שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ', ומשמע ממנו שהיה צריך לשוטט רחוק כדי להביא מן. הא כיצד? צדיקים - ירד על פתח בתיהם בתוך המחנה; בינונים - יצאו מהמחנה ולקטו; רשעים - שטו (שוטטו למרחוק) ולקטו. כתוב אחד אומר 'לֶחֶם' 2 , ומשמע שהמן היה יורד מוכן לאכילה; וכתוב שני אומר 'וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת', ומשמע שהיה צריך לאפות את המן; וכתוב שלישי אומר 'וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם' ומשמע שהיה צריך גם לטחון את המן. הא כיצד? צדיקים - לחם, בינונים - עוגות, רשעים - טחנו בריחים."

הסוגיה מבארת שהמן היה אוכל ניסי ופלאי. הצדיקים לא היו צריכים לטרוח כדי להביאו והוא היה יורד להם בתוך המחנה כשהוא מוכן לאכילה. והרשעים היו משוטטים רחוק כדי להביאו ואף היו טוחנים אותו ברחיים לפני שהיו אופים אותו. ובין שתי הקבוצות הקיצוניות האלו היתה קבוצת הבינוניים, שהם היו יוצאים מן המחנה אך לא שוטטו למרחוק, וכמו כן הם לא היו טוחנים את המן ברחיים ורק לשו ואפו ממנו עוגות. אך הכתוב מזכיר שני אופני טחינה של המן: "וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה ". הרחיים הם כלי גדול שנועד לטחינת כמות מרובה; וה"מדוכה" היא מכתשת שטוחנים בה כמות קטנה.

ה"מדוכה" נמצאת בין הנקודה האמצעית של ה"עוגות" שלא הצריכו את טחינת המן אבל הצריכו את אפייתו, לבין הקיצוניות של ה"רחיים" של הרשעים שהיו טוחנים כמות מרובה ביותר. היו מי שהרשיעו הרבה והיו טוחנים כמות גדולה ברחיים, והיו מי שהרשיעו קצת והיו טוחנים כמות קטנה במדוכה. קיימים כמה גדלים של מדוכות, והמדוכה של חגי הנביא היתה בגודל בינוני ולכן הוא יכול היה לשבת עליה 3 . ה"מדוכה" של חגי מזכירה את דברי קהלת (ז, טז-יח):
"אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם: אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה וְאַל תְּהִי סָכָל לָמָּה תָמוּת בְּלֹא עִתֶּךָ: טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ..."


דברי קהלת נראים תמוהים, הוא מזהיר "אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה" והוא ממליץ לאחוז גם ברשעות. והייתכן כדבר הזה. אך דברי קהלת מתבארים בדברי הרמב"ם (הלכות דעות ג, א):
"שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, ... ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה ... גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה,... ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר 'אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם'."

התאווה היא דרך רעה ומוציאה את האדם מן העולם, אולם קהלת ממליץ להיות "רשע במקצת", לרדוף קצת אחר עגל ה"זהב" – כדי לדור בדירה נאה וללבוש מלבוש נאה. וגם רבי דוסא בן הרכינס ממליץ על הדרך הזו; והוא מעיד שחגי ישב על "מדוכה" בינונית.

צרת הבת והכהנים
כאשר דנים על צרת-הבת רק מן הבחינה ההלכתית הטהורה, יש להיתר שלה להתייבם לאח, השלכה עקיפה לגבי ההיתר שלה לכהנים. אם הלכה כבית שמאי שהיא מותרת להתייבם לאח - היא תוכל להינשא לאדם זר רק אם האח יחלוץ לה את נעלו, אלא שלאחר החליצה היא אסורה להינשא לכהנים. ואם הלכה כבית הילל שהיא אסורה על האח – היא מותרת להינשא לאחרים ללא חליצה, ולכן היא מותרת להינשא אפילו לכהנים.
לפי פשטות המעשה הזקנים באו לשאול האם צרת הבת אסורה, מפני שזהו שורש הדין; ואילו ההיתר לכהנים הוא השלכה עקיפה שלו. ואכן בסוגיה המקבילה בבבלי (יבמות דף טז, א) העדות של חגי היא על שורש הדין - "צרת הבת אסורה". ולפיכך צריך להבין מדוע העדות שבסוגיית הירושלמי אינה מתייחסת לשורש הדין. מדוע העדות היא על ההשלכה העקיפה שיש לדין הזה – "שתינשא לכהונה"?

אך כפי שהתבאר, העלילה של האגדה מתרכזת במשמעות הסמלית שיש למושגים ההלכתיים שמוזכרים בה. והירושלמי רוצה לרמז שר' דוסא בן הרכינס מתיר את "צרת הבת", כלומר את המלאכה ואת החיבור לעולם הגשמי. ולפיכך, הירושלמי עובר לדון בהשלכה העקיפה; שם הוא יכול להשתמש בבטוי "מותר". ולא רק זאת ש"צרת-הבת" (המלאכה) מותרת; אלא שהיא מותרת - אפילו ל"כהנים". וצריך לברר את המשמעות הסמלית שבהיתר ל"כהנים".

לפני מתן תורה הקב"ה הציע לישראל להיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים " (שמות יט, ה-ו):
"וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:"

בנבואת ישעיהו מתבאר שמשמעות ההצעה היתה שעם ישראל יהיה פטור מהצורך לעסוק באומנות, והנבואה הזו סופה להתקיים באחרית הימים (ישעיהו סא, ה-ו):
"וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם: וְאַתֶּם כֹּהֲנֵי ה' תִּקָּרֵאוּ מְשָׁרְתֵי אֱ-לֹהֵינוּ יֵאָמֵר לָכֶם חֵיל גּוֹיִם תֹּאכֵלוּ וּבִכְבוֹדָם תִּתְיַמָּרוּ:"

אולם בעקבות חטא העגל, נדחה הנס הגלוי של "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים " שבו הגויים עובדים ומשרתים את עם ישראל. והירושלמי מספר שחגי הנביא מעיד שלעת-עתה צרת הבת, כלומר המלאכה, - תינשא ל"כהנים".

ומעתה מובנת גם סוגיית הבבלי במסכת יבמות (דף טו, א). הסוגיה הביאה ברייתא שנאמר בה: "אמר ר' טרפון - תאבני מתי תבא צרת הבת לידי ואשאנה!". והרי לא יעלה על הדעת שר' טרפון מתאווה שאחיו ימות והוא ישא את צרת בתו. ומדוע הסוגיה אינה מקשה את הקושיה הזו על הברייתא. צריך להבין שכל מהלך הסוגיה בנוי כדי לדון במשמעות הסמלית של צרת הבת. והקושי הזה – שלא יתכן שר' טרפון יתאווה שאחיו ימות – הוא עצמו מרמז לדרך שבה צריך להבין את הברייתא ואת הסוגיה שם. והסוגיה מרמזת שלפי פשטות הברייתא ר' טרפון התאווה להתחבר אל המלאכה כדי להראות לצבור שהיא מותרת גם ל"כהנים" – שהם עמלי התורה.

עיניו של עזרא
לפי אגדת הירושלמי ר' דוסא הכיר את ר' אלעזר בן עזריה וגם את שושלת משפחתו שהגיעה עד עזרא: "מכירו אני, שהוא דור עשירי לעזרא ועיניו דומות לעיניו של עזרא". אולם באגדת הבבלי משמע שר' דוסא לא הכירו, וכאשר ר' יהושע מגלה לו שזהו ר' אלעזר בן עזריה הוא תמה (יבמות דף טז, א) "ויש לו בן לעזריה חבירנו?". הרי"ף כתב בסוף הלכותיו למסכת עירובין, שהאמוראים שבתלמוד הבבלי היו בקיאים בתלמוד הירושלמי ובמשמעויות שלו יותר מאיתנו. ומעתה, צריך להבין שהסתירה שבין האגדות היא מכוונת. וצריך לברר מה מסמלת העובדה שר' דוסא זיהה את ר' אלעזר בן עזריה, - שלכן היה חשוב לאגדת הבבלי לבוא ולחלוק עליה.

בפרקים הראשונים של ספר עזרא מסופר על העליה הראשונה של גולי יהודה מבבל. ולאחר מכן מתואר מסעה של עליית עזרא הסופר. ומתואר שם שעזרא חיפש בשיירה שלו "בְּנֵי לֵוִי" והוא לא מצא כאלו, והוא המתין עד ששלחו לו בני לוי כדי שיוכל להמשיך במסעו. בפסיקתא רבתי (איש שלום, לא) נאמר שהיו בני לוי בשיירתו של עזרא אלא שהם היו "קצוצי בהונות", ולכן עזרא לא זיהה אותם כ"בני לוי".
במאמר "הלויים ולוחמי בר כוכבא קצוצי האצבעות" נידונו הקשיים שבדברי הפסיקתא, והתבאר ש"קצוצי בהונות" הוא סמל לאנשים חסרי בינה תורנית. והתבאר שהעליה הראשונה שעלתה לארץ ישראל היתה עליה שדאגה לביסוס הגשמי של עם ישראל; והלויים שעלו בה הצטרפו לשאר השבים ועסקו גם הם בביסוס הגשמי של עם ישראל. אולם עזרא היה בעל חזון תורני - "כִּי עֶזְרָא הֵכִין לְבָבוֹ לִדְרוֹשׁ אֶת תּוֹרַת ה' וְלַעֲשֹׂת וּלְלַמֵּד בְּיִשְׂרָאֵל חֹק וּמִשְׁפָּט" 4 , והוא רצה שמי שעולה יחד עימו יוכל להפיץ תורה בקרב העם. עזרא בדק את בני השיירה - "וָאָבִינָה בָעָם וּבַכֹּהֲנִים, וּמִבְּנֵי לֵוִי לֹא מָצָאתִי שָׁם" 5 ; וחז"ל מבארים שכוונת עזרא לומר שהישראלים והכהנים שהיו בשיירה היו מסוגלים להפיץ תורה, אולם הלויים שהיו בשיירה היו אנשי עמל שלא ידעו את טעמי התורה, ולכן הוא "לא זיהה" אותם. והוא המתין עד שישלחו לו לוי שהוא "אִישׁ שֶׂכֶל" 6 , שעוסק בתורה וברוחניות כדי שיוכל לפעול בהפצת תורה.

ר' אלעזר בן עזריה היה עשיר שעסק בהשגת ה"זהב". 7 ולכאורה אם עיניו של גדול-הדור כעזרא "לא מצליחות לזהות" את מי שעסוק בהשגת הזהב; ראוי שגם עיניו של גדול-הדור כר' דוסא בן הרכינס "לא יצליחו לזהות" את ר' אלעזר בן עזריה. אולם אגדת הירושלמי מספרת שהוא זיהה אותו, ואף למעלה מזה הוא מזהה "שהוא דור עשירי לעזרא ועיניו דומות לעיניו של עזרא".
ואגדת הירושלמי מגלה שגם עזרא מכיר בצורך להתחבר לעולם המעשה, אלא שלכל דבר יש את העיתוי המתאים. בשלב שבו עזרא עלה לארץ, היה הכרח חיוני בבניה רוחנית. ומכיוון שהלויים שהיו בשיירה שלו "לא ראו" את צרכי השעה ועסקו בהשגת הזהב – עזרא "לא ראה" אותם. אולם אחר חורבן הבית, היה הכרח חיוני לשקם את הצבור המדולדל שנותר בארץ; ור' אלעזר בן עזריה "ראה נכון" את הצורך שבהשגת הזהב. והעיניים שלו דומות לעיניים של עזרא, מכיוון ששניהם "רואים" את מה שהעת מצריכה לעשות.

ור' חנינה מצפורי מוסיף "אף רבי טרפון היה עימם, וקרא עליו כאותו הכתוב שקרא על רבי אלעזר בן עזריה". ר' טרפון היה עשיר גדול 8 שהיה עסוק בהשגת הזהב, ולמרות זאת ר' דוסא הצליח "לזהות" גם אותו; והוא קרא עליו את הכתוב שהוא קרא על ר' אלעזר בן עזריה.

שלשת המאמרים האחרונים דנו באגדת צרת הבת שבירושלמי. ומצאנו שהמאבק בין הכוח התורני והכוח הגשמי, מתבטא גם במאבק שבין בית דויד לבין ירבעם. ואגדת הירושלמי משתמשת בסמלים מן התנ"ך כדי לקשור בין בית שמאי לבין אחיה השלוני וירבעם. והיא מרמזת שבתורתם של אחיה השלוני וירבעם קיים גרעין של אמת – והיא האמת של משיח בן יוסף; וכפי שהאמת הזו מתגלית בנבואת חגי. ושיטת בית שמאי שמתירה את החיבור לעולם הגשמי אינה דחויה לגמרי, ופעמים ש"עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים" 9 וצריך לרדוף אחר הזהב כדי להחיש את גאולת ישראל. ויתכן שלעתיד לבוא תגיע עת - שההלכה במחלוקת הזו תהיה כבית שמאי.
אמנם ירבעם עצמו ציפה את גרעין האמת שהיה קיים בתורתו - בשכבות רבות של שקר ושל עבודה זרה, והוא ידוע לדורי דורות כמי שהחטיא את ישראל לאביהם שבשמים. ואחיה השילוני עצמו קילל אותו.
במאמר הבא נדון בעזהשי"ת באגדת הבבלי שמתנגדת לאגדת הירושלמי.



^ 1 האירועים שמתוארים ב"מעשה בראשית" הם אירועים רוחניים. ביום השני מתואר תהליך אחד שבו הקב"ה הבדיל בין "המים העליונים" שהם התורה, לבין ה"מים התחתונים" שהם עניני העולם הזה. מציאות של "נקודות עליונות" ו"נקודות תחתונות" מתאימה לקו הישר שאפשר לדרג את הנקודות שעל פניו לפי מידת הקירבה שלהן אל אחד מקצות הקו. והמציאות הזו קשורה לעבודה הרוחנית של האדם שתלויה בהנהגת התורה והתפילה. ולפיכך המספר "שנים" (היום השני) מסמל את הקו הישר ואת עבודת התורה והתפילה.ביום השלישי לבריאה היתה התפתחות בענייני "המים התחתונים" של העולם הגשמי, הארץ התגלתה ואף החלה להוציא צמחים. חוקי הטבע של העולם הגשמי אינם תלויים מבחינה חיצונית בתורה ובתפילה; והצורה שמסמלת אותם היא ה"עיגול". לעיגול אין קצה, ולכל נקודה שעל פני העיגול - אין מעלה על פני חבירתה. ולכן המספר "שלוש" ו"הקו העגול" מסמלים את העולם הגשמי.
^ 2 "הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם" (שמות טז, ד)
^ 3 "משני לוג ועד תשעה קבין" כמבואר מהעיון במשניות במסכת כלים פרק כ
^ 4 עזרא ז, י
^ 5 עזרא ח, טו
^ 6 עזרא ח, יח
^ 7 במאמר "הנרות שנשברו על ראש הרב" התבאר ש"בקר" ו"עגל" והמספר "שנים עשר" מסמלים את המרדף אחר ענייני העולם הזה. וחז"ל קושרים את ר' אלעזר בן עזריה אל הסמלים האלו והם מספרים (שבת דף נד, ב) על "פרתו של רבי אלעזר בן עזריה", ועל כך שהוא היה מְעַשֵּׂר כל שנה - שנים עשר אלף עגלים מעדרו.
בעלי התוספות הקשו שם כיצד יתכן שר' אלעזר בן עזריה עישר אחר החורבן. ולפי מה שהתבאר במאמר ניתן לומר שהקושי הזה עצמו - נועד לרמז שצריך להבין את הספורים על ה"עגלים" במובן האגדי והסמלי שלהם.
8"אמרו עליו על ר' טרפון שהיה עשיר גדול" (מסכת כלה א, הלכה כא)
9קהלת ג, ה

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il