מצות לא תעשה שלא לאמץ לב ולא לקפוץ יד מעני מישראל, שנאמר: "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון" (דברים ט"ו).
מצוה גדולה (111)
הרב שמואל הולשטיין
47 - מצוה לשבות ממלאכה
48 - לא תאמץ את לבבך
49 - "לא תעשו עול במשפט ..."
טען עוד
סיפורה של מצוה
נקישות מהוססות נשמעו בדלתו של רבי ברוך בר ליבוביץ' זצ"ל באמצע השיעור. אחד התלמידים ניגש לפתוח את הדלת לעני שעמד בחוץ. העני נכנס פנימה וביקש מהרב נדבה, אולם הרב שלא הייתה לו פרוטה בכיסו שלח את העני למטבח לבקש נדבה מהרבנית, לאחר רגע חזר העני ואמר לרב כי הרבנית איננה. הרב פנה לתלמידיו וביקש כי ילוו לו ממון על מנת שיוכל לתת צדקה לאותו עני, לאיש מבין התלמידים לא היה ממון ברשותו באותה שעה. הרב ביקש מהעני לשוב בשעה מאוחרת יותר כשהרבנית תשוב. כשפנה העני לצאת מהחדר ליווה אותו הרב עד לדלת, תוך כדי שהוא מרעיף עליו מילים חמות ומזכיר לו שוב ושוב לחזור בשעה מאוחרת יותר.
כשחזר הרב לתלמידיו, שאלוהו מדוע דיבר בחמימות מרובה כל כך לעני. ענה להם הרב כי אדם שבא לבקש נדבה הרי הוא מתבייש בכך מאוד, אולם הוא מקבל על כך פיצוי בזה שהוא מקבל את מבוקשו. פה הרי הוא נשאר עם הבושה בלי לקבל את התמורה לה, לכן ליוויתי אותו עד לדלת על מנת שיצא מהבית בתחושה נעימה ולא בתחושת הבושה איתה נכנס.
*
הסוחרים הופתעו לשמוע מפי רבי דוד טעביל זצ"ל, אליו באו לדין תורה, את בקשתו לתרומה לצורך השאת בתו, שכן מאז ומתמיד סירב לקבל אפילו שכר על הדינים אותם דן, וכל שכן שלא לקבל מתנות. הסוחרים השיבו כי אינם יכולים לתרום לו, הואיל והם רגילים לתרום לעניים מסויימים בעירם ואינם יכולים לשנות, ולתרום יותר ממה שהם כבר תורמים אין ביכולתם. הרב ענה להם כי ברצונו לספר להם סיפור: אדם עשיר וירא שמים עמל קשות להשיג זוג תפילין מסופר סת"ם שהיה ידוע ביראת השמים שלו ובכתיבתו הנאה. לצורך רכישת התפילין נסע אליו פעמים רבות והוציא לשם כך סכומי כסף גדולים מאוד. כשנפטר רבו ביניהם שני בניו הגדולים מי יירש את התפילין המהודרות. משלא הגיעו לעמק השווה החליטו להעניקם לאחיהם הצעיר שבקרוב נכנס לעול המצוות. האח המאושר הקפיד כל ימיו לקחת את התפילין עימו לכל מקום, ולא להניח שום תפילין חוץ מתפילין אלו. פעם אחת שנסע ליריד מרוחק שכח את התפילין בביתו. הצער שמילא את ליבו היה עצום אולם לא נותרה בידו ברירה אלא לבקש מאחד מחבריו לשאול ממנו את תפיליו. דמעות רבות זלגו מעיניו במהלך התפילה על שלא זכה להניח היום את תפיליו המהודרות.
לימים, המשיך הרב לספר, נפטר היהודי לבית עולמו, שם לתדהמתו קידמו את פניו חבורת מלאכים שחורים שקראו לעברו כי הוא 'קרקפתא דלא מנח תפילין' (כינוי לאדם שלא הניח תפילין כל ימיו, שעונשו חמור ביותר), היות והתפילין אותם הניח כל ימיו היו פסולין לחלוטין. אולם בבואו לבית דין של מעלה פגש שם מלאך קטן שלימד עליו זכות, כי היות ופעם אחת הניח ביריד תפילין כשרות של מישהו אחר אזי הוא אינו בגדר של 'קרקפתא דלא מנח תפילין'. המשיך רבי דוד ואמר: "ראו, אדם זה חשב כל ימיו שהינו מקיים את המצוה בהידור רב, ודוקא הפעם שחשב שירד מההידור זו הפעם היחידה שנחשב שאכן קיים את המצוה. גם אתם כך, כל ימיכם הינכם נותנים לאותם עניים שיתכן ואינם ראויים לממונכם, ועכשיו יש לכם הזדמנות לתת לאדם שאכן זקוק מאוד לנדבה, ואולי זו תהיה מצות הצדקה שתציל אתכם".
מצוה להורות
צדקה צריך לתת לעני לפי צורכו, כלומר, אם צריך ממון יש לתת לו, אם צריך לבוש יש לתת לו וכן הלאה. ככל שהעני קרוב יותר לאדם כך האדם מחויב לתת לו יותר, והוא קודם לכל שאר העניים. לכן, יש לתת בראשונה לקרובי משפחתו, אנשי עירו ורק לאחר מכן לשאר עניים.
גאולת ישראל תלויה במצות צדקה שנאמר: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". בכלל מצות הצדקה היא לתת לעני בסבר פנים יפות ולשמחו בדברים.
כיום ניתן לצאת ידי חובה בנתינת צדקה לארגוני החסד המוכרים, אולם גם לעניים מזדמנים ראוי לתת צדקה כל שהיא על מנת שלא לעבור על לאו זה.
