בבקתה קטנה בטבריה, התגורר יהודי ירא ה' ושמו ניסים כינורי. ניסים היה עני מרוד, ועסק כל היום בתורה. מקור פרנסתו היה רק עץ רימון בודד אחד, שצמח בחצירו. היה זה עץ גדול מאוד, שהצמיח פירות רבים ועסיסיים, שהיו מפורסמים בכל הסביבה ורבים באו לקנותם. מפה לאוזן נמסר, שרימונים אלו הם סגולה לבריאות.
ב'שלושת השבועות' היה העץ מלא פירות, אך איש לא נגע בהם עד לאחר ט' באב. רק לקראת שבת 'נחמו' היה ניגש ניסים אל העץ, קוטף את ביכורי הפרי, ובשבת היה מברך עליהם 'שהחיינו'.
כמובן, שלמרות כל מעלותיו של העץ, לא היה בכוחו לפרנס בריווח את ניסים, וכך נותר ניסים עני מרוד. ילדים היו לניסים כמעט כמספר הרימונים שעל העץ. בנותיו הגיעו לפרקן, אך לא היה לו די כסף להשיאן.
והנה, שנה אחת אירע לניסים אסון כלכלי - העץ לא הניב פירות. בערב שבת 'נחמו' יצאו ניסים ובניו אל העץ, וניסו למצוא עליו רימון לברכת 'שהחיינו'. בתחילה - לא מצאו פירות כלל, אך אחד הבנים טיפס על העץ, ומצא בין העלים שלושה רימונים גדולים ועסיסיים. ניסים בחן את הרימונים בתשומת לב, וגילה שאלו הרימונים הגדולים והיפים ביותר, שהצמיח העץ מעודו. בשבת בירכו בני המשפחה על שני רימונים, ואת הרימון השלישי שמרו לט"ו בשבט - ראש השנה לאילנות.
לא עבר זמן רב, ונשות הסביבה באו כהרגלן לקנות רימונים, אך ניסים הודיע להן בצער, שהשנה אין ברשותו רימונים. בינתיים פשטה השמועה, ששלושת הרימונים שנקטפו השנה בחצירו של ניסים הם בעלי סגולה מיוחדת, מפני שכל כוחו של העץ מרוכז בפירות אלו. אנשים רבים הציעו לניסים סכומי כסף גדולים בעבור הרימון הנותר, אך הוא סירב למוכרו והודיע לכולם - שהרימון מיועד לט"ו בשבט.
עברו מספר שבועות, ובני המשפחה החלו לסבול חרפת רעב. בבית לא היה מה לאכול, ונדוניה לבנות בוודאי שלא הייתה. מחוסר ברירה, החליט ניסים לצאת לחוץ לארץ ולאסוף תרומות להכנסת כלה, אך קיבל על עצמו לא לגלות שהוא מארץ ישראל.
נטל ניסים את הרימון, נפרד בצער מבני ביתו, ויצא לדרך. הוא התגלגל ממקום למקום, אך כסף רב לא הצליח לאסוף, מפני שלא גילה שהוא מארץ ישראל. לאחר נדודים רבים, הגיע ניסים ביום ט"ו בשבט לאיסטנבול בירת תורכיה. נכנס ניסים לבית המדרש, ומצא שם את כל הקהילה היהודית עצובה ומודאגת, מפני שגזירת גירוש ריחפה מעל ראש הקהילה. בן המלך חלה במחלה אנושה, ואביו המלך החליט שהיהודים אשמים במחלה, ואם הנסיך לא יבריא, יגורשו כל היהודים.
לפתע, ניגש השמש אל ניסים ושאלו - האם אתה מארץ ישראל?
- מניין אתה יודע? התפלא ניסים.
- רבינו הוא יהודי קדוש, השיב השמש, הוא הריח ממך ריח של ארץ ישראל, וביקש ממני לקרוא לך, בוא אחרי בבקשה. ניגש ניסים לרב ואמר: הרב וודאי הריח את הרימון שהבאתי מהארץ, אשמח מאוד להתחלק בו עם הרב לכבוד ט"ו בשבט.
יש עמך רימון מארץ ישראל? קרא הרב וחיבק את ניסים בהתרגשות , בעזרת ה' ממך תבוא ישועתנו. הסכת ושמע: אתמול, כשאמרנו את 'תיקון ליל ט"ו בשבט', התעמקתי בספרים הקדושים בענייני הפירות. עיינתי במהותם של הפירות, שאנו זורקים את קליפתם ואוכלים את פנימיותם כרימונים, אגוזים ועוד. פירות אלו מלמדים אותנו, שהעיקר הוא התוך - הפנימיות. והנה, בזמן למודי, החלה המילה 'רימון' לרצד מול עיני, והבנתי שממנה תבוא ישועתנו. מלבד זאת, 'רמוני"ם' - ראשי תיבות: ר פואת מ לך ו בנו נ יסים י ביא מ הרה. בוא עימי, אמר הרב לניסים, נלך אל המלך ונרפא את בנו.
חיש מהר, רצו הרב וניסים לארמון המלך. מיד הם הוכנסו פנימה, וניגשו אל הנסיך, שהיה מוטל על המיטה כמת. הוציא ניסים בזהירות את הרימון מתרמילו. הרימון היה טרי, כאילו נקטף כעת מהעץ. חצה ניסים את הרימון, וסחט מאחד החלקים כמה טיפות מיץ לתוך פיו של החולה. החולה בלע את הטיפות, ומייד החל להתאושש ולהבריא.
נישק המלך בהתרגשות את ידיהם של הרב וניסים, הודה להם בחום, והעניק לניסים כסף וזהב לרוב."את החלק השני של הרימון השארתי לברכה", אמר ניסים בחיוך, והם הלכו לבית הכנסת לבשר ליהודים על הנס הגדול. לאחר ט"ו בשבט, שב ניסים לביתו בטבריה עמוס בכסף וזהב, ואת פניו קידם עץ הרימון, ששב לתת את פירותיו המתוקים.