ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

"לך ענו שירה" ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות בשלח Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ז שבט תשס"ח

"לך ענו שירה"


נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
שמעון בן מזל

גבולו של הים
בני ישראל זוכים סוף סוף לצאת ממצרים, כשתקוות החירות בלבם. אולם, לא זמן רב זוכים בני ישראל להנחה מצד המצרים. תוך זמן קצר נהפך לבבו של פרעה והוא רודף אחרי בני ישראל. העם העומד בין פרעה מצד אחד וים סוף ונמצא במצוקה גדולה, מגיב חלקו בתפילה וחלקו בטרוניא. 1
על רקע המצב הקשה הזה, מצווה הקב"ה את משה "לפקוד" על הים להיבקע 2 :

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ:
וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה:
וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת לֵב מִצְרַיִם וְיָבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו:
וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’ בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו:


המדרש 3 מלמדנו שמשה, לא בקלות הסכים לבצע את המשימה. חש לו למשה קושיה על ההוראה שקיבל:

ואתה הרם את מטך, אמר משה לפני הקב"ה אתה אומר לי שאקרע את הים ואעשה את הים יבשה והכתיב (ירמיה ה) אשר שמתי חול גבול לים, והרי נשבעת שאין אתה קורעו לעולם ,
א"ר אלעזר הקפר אמר לו משה לא כך אמרת שאין הים נעשית יבשה שנאמר אשר שמתי חול גבול לים, וכתיב (איוב לח) ויסך בדלתים ים,
אמר לו הקב"ה לא קראת מתחלת התורה מה כתיב (בראשית א) ויאמר אלהים יקוו המים אני הוא שהתניתי עמו, כך התניתי מתחלה שאני קורעו שנאמר וישב הים לפנות בוקר לאיתנו לתנאו שהתניתי עמו מתחלה .


גם לאחר הסכמתו של משה, נמצא "סרבן" נוסף לביצוע המשימה. הלא הוא הים עצמו. כך ממשיך המדרש ומתאר:

מיד שמע משה להקב"ה והלך לקרוע הים וכיון שהלך לקרוע את הים לא קבל עליו להקרע אמר לו הים מפניך אני נקרע אני גדול ממך שאני נבראתי בשלישי ואת נבראת בששי, כיון ששמע משה כך הלך ואמר להקב"ה אין הים רוצה להקרע, מה עשה הקב"ה נתן ימינו על ימינו של משה שנאמר (ישעיה סג) מוליך לימין משה וגו', מיד ראה להקב"ה וברח שנאמר (תהלים קיד) הים ראה וינס מה ראה אלא שראה להקב"ה שנתן יד ימינו על משה ולא יכול לעכב אלא ברח מיד, אמר לו משה מפני מה אתה בורח אמר לו הים מפני אלהי יעקב מפני יראתו של הקב"ה מיד כיון שהרים משה ידו על הים נבקע שנאמר ויבקעו המים אינו אומר ויבקע הים אלא ויבקעו המים מלמד שכל המים שהיו בכל המעיינות ובבורות ובכל מקום נבקעו שנאמר ויבקעו המים, וכן בשעה שחזרו חזרו כל המים שכה"א וישובו המים, וכל הנסים הללו נעשו ע"י משה שנאמר ויט משה את ידו על הים לפיכך הקב"ה משבחו שנאמר (ישעיה סג) ויזכור ימי עולם משה עמו, וכתיב (שם /ישעיהו ס"ג/) מוליך לימין משה זרוע תפארתו.


מה פשרם של שני הויכוחים? מהו שורש הטענה של משה כלפי הצורך לקרוע את הים? ומהי ההצדקה לתגובתו של הים, המסרב להיבקע?
המשנה במסכת אבות 4 מתארת עשרה דברים שנבראו בסופם של ששת ימי בראשית:

עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן: פי הארץ ופי הבאר ופי האתון והקשת והמן והמטה והשמיר והכתב והמכתב והלוחות ויש אומרים אף המזיקין וקבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה:

מדוע נבראו עשרה מופתים אלו, דווקא בעיתוי זה? מה בא זה ללמדנו?

הרמב"ם בפירוש משניות על משנה זו הסביר את משמעות הדבר:

כבר זכרנו לך בפרק הח' שהם לא יאמינו בחידוש הרצון בכל עת, אבל בתחילת עשיית הדברים שם בטבע שיעשה בהם כל מה שיעשה הן יהיה הדבר שיעשה תמידי . והוא הדבר הטבעי . או יהיה חדוש לעתים רחוקים והוא המופת הכל בשוה על כל אמרו שביום השישי שם בטבע הארץ שתשתקע קרח ועדתו, ולבאר שיוציא המים, ולאתון שידבר, וכן השאר.

אנו רגילים להתייחס לתופעת הנס, כתופעה בעלת משמעות דתית נשגבה. אולם, לאמיתו של דבר הנס יוצר גם בעייתיות. שכן הנס מפר את חוקיותו של הטבע. והטבע מעשה ידיו של הקב"ה. כך נחלקו חז"ל איך להעריך אדם שנעשה לו נס מיוחד

מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק, ולא היה לו שכר מניקה ליתן, ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו.
אמר רב יוסף: בא וראה כמה גדול אדם זה, שנעשה לו נס כזה! אמר לו אביי: אדרבה, כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית!

שינוי מעשה בראשית, משמעו שינוי רצונו של הקב"ה. שכן הוא אשר שם חוק בטבע לבל יעבור. וכי שינוי רצון יש כאן כלפי מעלה? האם הקב"ה מתחרט ומשנה את טבעו של העולם, כתוצאה מצורך שנתחדש בעולם?! את הסתירה הזו רצו רבותינו הקדמונים ליישב.
גם המעשה ה"משונה", החריג מגדרי הטבע, הושם בטבעו של העולם מתחילת הבריאה. ה"תכנות" הקבוע להנהגת העולם יקרא בפינו: טבע. וה"תכנות" החריג יקרא בפינו : נס.ש

משה רבנו פונה אל הקב"ה בקושיה: והרי נשבעת שאין אתה קורעו לעולם?!...לא כך אמרת שאין ים נעשית יבשה?! הלא תבעת חוקים בבריאה. וחוק בל יעבר. הכיצד אתה מפר את חוקיות הבריאה?!

על כך עונה לו הקב"ה: לא קראת מתחילת התורה. החריג נקבע גם הוא מתחילת הבריאה. תנאי התנה הקב"ה מתחילתה של הבריאה עם הים, שעתיד הוא להיקרע בפני ישראל היוצאים ממצרים. או אז נאות משה לקרוע את הים.

" בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם "

המתנגד השני לקריעת הים, הוא הים עצמו.
על מנת להבין את פשר התנגדותו נעיין באחד ממזמורי ההלל, המתאר את קריעת ים סוף 6 :

בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז:
הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו:
הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר:
הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן:
מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס הַיַּרְדֵּן תִּסֹּב לְאָחוֹר:
הֶהָרִים תִּרְקְדוּ כְאֵילִים גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן:
מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ מִלִּפְנֵי אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב:
הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם:


כותרתו של המזמור: "בצאת ישראל ממצרים" מצריכה עיון.

תיאור היציאה ממצרים מופיע בתורה, בשתי דרכים נוספות.
באופן האח מתואר הקב"ה כמי שגרם ליציאה 7 :

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם:

ניסוח זה, מובן ומדויק הוא. פרעה הרשע, לא רצה להוציא את ישראל. ועם ישראל מצדו לא יכול היה לצאת. המכות שהונחתו על ידי הקב"ה הם שגרמו לו לפרעה לשלח את ישראל. והוא אשר הוציא את ישראל ממצרים.

ניסוח אחר מצאנו בתחילת הפרשה שלנו 8 :

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה:


כאן, התורה מתארת את פרעה כמי ששילח את ישראל ממצרים. ניסוח זה מוקשה. מדוע מייחסת התורה את השילוח לפרעה.
כך הקשה האברבנאל 9 :

למה אמר " ויהי בשלח פרעה את העם", והיה ראוי שיאמר: " בצאת ישראל ממצרים 10 ולא נחם אלוקים"?! ומה לו עתה להודיע ששלחם פרעה, כי זה כבר נאמר למעלה שיצאו ברשותו וגורשו ממצרים.


מדוע אם כן מייחסת התורה את השילוח לפרעה? האם הוא המשלח?! הלא הוא עשה זאת בעל כורחו, לאחר סדרת המכות שהונחתה עליו על ידי הקב"ה. אין ספק שהתורה רוצה להשוות את כניעתו של פרעה, לאחר סירובו ושחצנותו בתחילת הדרך 11 :

וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר:
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי ה’ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה’ וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ:

כנגד הקביעה הפסקנית: "וגם את ישראל לא אשלח". בא התיאור: " ויהי בשלח פרעה ".

כך תיארו זאת רבותינו במדרש 12 :

ד"א ויהי בשלח, הה"ד (תהלים קמז) השולח אמרתו ארץ אוי להם לרשעים שהם רמה ותולעה ובטלים מן העולם ומבקשים לבטל דברו של הקב"ה , אמר להם אתם אמרתם וגם את ישראל לא אשלח ואני אמרתי שלח עמי נראה דברי מי עומדים דברי מי בטלים, לסוף עמד פרעה מעצמו והלך ונפל על רגליו של משה ואמר להם לישראל קומו צאו, אמר לו הקב"ה מה פרעה דבריך עמדו או דברי לכך נאמר השולח אמרתו ארץ אימתי ויהי בשלח פרעה.


כנגד האמירה: "וגם את ישראל לא אשלח ", נשלחת התשובה: " השולח אמרתו ארץ".
די באמירתו של הקב"ה הנשלחת ארצה כדי להכניע את פרעה ולאלץ אותו לשלח את ישראל.

אולם הניסוח: "בצאת ישראל ממצרים" הוא ניסוח שבו, לכאורה, חסר העיקר מן הספר. האמנם ישראל הם שהחליטו לצאת ממצרים? האם הם יזמו את היציאה? מדוע לא מוזכר הרקע ליציאה. ומופיע תיאור סתמי, על בני ישראל היוצאים ממצרים?!

"הים ראה וינס"
אפשר שניסוח "סתמי" זה, הוא המדגיש את הנקודה המרכזית במזמור. למתבונן מן הצד נראה המראה הנגלה לעיניים שגרתי למדי. "שבט נוודים" החליט לשנות את מקום מגוריו, ממקום אחד למשנהו. היה כדבר הזה בתולדות ימי עולם, ומן הסתם גם יהיה. אין בו במחזה הזה, דבר החורג מן הטבע והראוי להתייחסות מופתית. וראה זה פלא: "הים ראה וינס".הים רואה את המחזה ה"נורמלי" הזה ונס...ועל כך הוא נשאל: "מה לך הים כי תנוס?!" מה כל כך מיוחד במראה הזה?
את אותה שאלה עצמה שאל גם הים את עצמו... מפניך אני נקרע אני גדול ממך?! מה מיוחד בבני ישראל שהים צריך ל"התפנות" ולתת להם מעבר. הלא הים יצור מיוחס מבני האדם, הוא נברא לפניהם! 13
התשובה לשאלה זו היא: " מלפני אדון חולי ארץ, מ לפני אלוה יעקב. .."
יש לזכור שלפני התיאור של הים שרואה ונס, מופיע פסוק נוסף:
"היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו" היציאה ממצרים, אינה רק יציאה טבעית של "שבט נוודים". היא יצירה של עם חדש, שתפקידו לקדש את שם ה' בזה העולם. שבט כזה עוד לא ראה הים. כשהוא רואה את ידו של משה, הוא רואה מעל לימינו של משה את ימינו של הקב"ה. תפקידו של עם ישראל היוצא ממצרים, הוא להיות העם הקשור לאלוקי עולם. ומפני המחזה הזה הים בורח. שכן, מטרת קריעת ים סוף, אינה רק לפתור את הבעיה של העם הנמצא במצוקה, אלא:

וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’ בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו:

על מנת שיאמינו בה' ובמשה עבדו.

"באז חטא ובאז תיקן"
והמחזה הזה גרם לכולם לראות 14 :
זה אלי ר' אליעזר אומר ... שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וישעיה.


וגרם לכולם לשיר 15 :

מנין שאפילו עוברין שבמעי אמן אמרו שירה על הים - שנאמר:

(תהלים ס"ח) "במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל".

והשירה הזאת פרצה עד לימים רחוקים 16 :
אז ישיר משה ... מדרש,ו אמרו רבותינו זכרונם לברכה, מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה.
חז"ל ראו במטבע לשון זה תיקון למטבע לשון אחר של משה.


שמות רבה (וילנא) פרשה כג
אז ישיר משה הה"ד (שיר /שיר השירים/ ד) נופת תטופנה שפתותיך אמר משה רבון העולמים במה שחטאתי לפניך בו אני מקלסך ... כך אמר משה לפני הקב"ה יודע אני שחטאתי לפניך באז שנאמר (שמות ה) ומאז באתי אל פרעה והרי טבעת אותו לים לכך אני משבחך באז הה"ד אז ישיר משה, בא וראה דרך הצדיקים במה שהם סורחים הם מתקנים הוי נופת תטופנה שפתותיך כלה.

משה חטא ב"אז" 17 :
ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך.

וב"אז" הוא מתקן 18
אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה’ ויאמרו לאמר אשירה לה’ כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים:
מה רוצה ללמד אותנו דימיון זה במילים? המילה "אז" היא ההיפוך של ה"עכשוויזם".אפשר לומר, "אז" – בעבר. או "אז"- בעתיד. אך "אז" ו"עכשיו" אויבים הם זה לזה. משה חטא ב"אז".
הוא רוצה לראות את הגאולה "כאן ועכשיו". והוא אינו רואה. הוא רואה שהרע לעם הזה.
בשירת הים הוא רואה את סוף תהליך ישועה. ואזי הוא מבין שיש לראות למרחוק. והשירה פורצת גבולות ונפרסת עד תחיית מתים. 19

מרים הנביאה
מיד לאחר שירת משה וישראל אנו מוצאים שירה נוספת: שירתה של מרים. אפשר שזו שירה של מי שהיטיב מראש לראות למרחוק. כך מתארת התורה את שירת מרים והנשים 20 :

ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בתפים ובמחלת:
ותען להם מרים שירו לה’ כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים:


ופסוקים אלו מצריכים כמה הערות:

א.במה זכתה מרים לתואר: "מרים הנביאה"? אפילו משה, שזכה לקביעה שלא קם נביא כמותו, לא זכה לתואר: "משה הנביא".
מהו תוכן נבואתה? ומדוע מופיע התואר הזה דווקא כאן? הלא אין זו הפעם הראשונה שמרים מוזכרת בתורה, וגם לא הפעם האחרונה. אם כן מדוע רק בפעם הזאת מופיע התואר "נביאה"?
ב. "אחות אהרן" – תואר זה מה בא ללמדנו? וכי לא ידענו עד כה, שמרים אחות אהרן היא?! יתירה מזו, לא רק שהתואר מיותר, הוא גם אינו מדויק. שהרי מרים היא גם אחות משה ולא רק אחות אהרן?!
תשובות שונות נאמרו בפרשנים על שאלה זו. יש שנמקו זאת בהיות אהרן הבכור. כך פירש הרשב"ם 21 :
אחות אהרן - על שם הבכור קורא אותה אחות אהרן כמו שפירשתי אצל אחות נביות ואחות לוטן:


יש שראו בכך נתינת כבוד לאהרן. כך הסביר זאת הרמב"ן 22
אחות אהרן - הנכון בעיני כי מפני שהוזכרו בשירה משה ומרים ולא הוזכר אהרן רצה הכתוב להזכירו, ואמר אחות אהרן דרך כבוד לו, שהוא אחיה הגדול ואחותו הנביאה מתיחסת אליו, שגם הוא נביא וקדוש ה'.


רש"י ראה בכך ביטוי לקשר המיוחד ביניהם:

אחות אהרן לפי שמסר נפשו עליה כשנצטרעה , נקראת על שמו:


ג. ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בתפים ובמחלת. מניין היה להן למרים ולנשים תופים? וכי היוצא למדבר לוקח בנתיקו תופים?!
ד. " ותען להם מרים...". המילה "ותען" על פניו אינה מתאימה. כך הקשה הנצי"ה בפירושו:

עניה בכל מקום הוא או ששומע זה המאמר מאחר והוא אומר אחריו,או ששומע דבר אחד והוא אומר דבר אחר הנוגע להקודם לו.וא"כ יש להבין כאן לשון ותען,ותאמר מיבעי!


עניה היא התייחסות, חזרה, או תגובה למה שנאמר קודם. אם כן צריך היה להיות כתוב: "ותאמר"?!
ה."ותען להם ". למי עונה מרים. רש"י 23 הבין שהכוונה היא לנשים:

ותען להם מרים - משה אמר שירה לאנשים, הוא אומר והם עונין אחריו, ומרים אמרה שירה לנשים:

אולם יש לעיין, שמא צריך היה להיות כתוב: "להן"?! ואם כך אפשר עונה היא לגברים דווקא?!
מה תוכן שירתה של מרים? שירת משה שמונה עשר פסוקים. שירתה של מרים קצרה בהרבה. פסוק אחד בלבד.
אמנם לא כך למד החזקוני:
שירו לה' כי גאה. ואמרו כל השירה ,אלא על ידי שכתב כבר כל השירה לא הזכיר כאן אלא תחילתה.


לפי פירוש זה, מרים והנשים שרו את כל השירה, כשירתם של הגברים.

אולם פשטות הדברים נוטה, ששרה מרים רק פסוק זה שהוזכר. ואם כך יש להבין לא רק את מה שיש בה בשירה, כי אם גם את מה שאין בה. כך הקשה ה"חתם – סופר" 24 :

ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים,י"ל למה אמרה מרים שירה רק על פורענות המצרים סוס ורכבו רמה בים ולא אמרה נס על הצלת ישראל כמו שאמרו משה ובנ"י נחית בחסדך עם זו גאלת?


שני דגשים לשירתו של משה: מפלת מצרים – "סוס ורוכבו רמה בים...". אך גם גאולתם של ישראל "נחית בחסדך עם זו גאלת". מדוע מרים אינה מתייחסת כלל לגאולתם של ישראל, ומתייחסת רק למפלת מצרים?!

נבואת הגאולה
הגמרא במסכת סוטה 25 מסבירה מה היתה נבואתה של מרים:

ותקח מרים הנביאה אחות אהרן וגו' - אחות אהרן ולא אחות משה ? אמר רב עמרם אמר רב, ואמרי לה אמר רב נחמן אמר רב: מלמד, שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן , ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל ; וכיון שנולד משה, נתמלא כל הבית כולה אור, עמד אביה ונשקה על ראשה, אמר לה: בתי, נתקיימה נבואתיך! וכיון שהטילוהו ליאור, עמד אביה וטפחה על ראשה, אמר לה: בתי, היכן נבואתיך! והיינו דכתיב: (שמות ב) ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו, לידע מה יהא בסוף נבואתה.


מרים נתנבאה בזמן שהיתה אחות אהרן בלבד, קודם שנולד מזה. תוכן נבואתה היה: בא תבוא גאולה. עתידה אמי שתוליד בן שיושיע את ישראל. עוד קודם שנולד מושיען של ישראל, היא בטוחה בכך שתבוא גאולה. לעומתה, אביה רואה, רק כאשר הוא רואה... כשמתמלא הבית כולו אורה, לאחר לידת משה. אולם כשמושלך משה ליאור, שוב הוא מפקפקק בהתממשות הנבואה, והוא טופח על ראשה של מרים. זו גדולתה של מרים לראות אור אפילו בזמן שכולם רואים חושך 26 . וזו גדולתן של נשים צדקניות, שאפילו למדבר נושאות עמן תופים:

בתפים ובמחלת - מובטחות היו צדקניות שבדור שהקדוש ברוך הוא עושה להם נסים והוציאו תופים ממצרים: 27


כך הסביר המדרש 28 את משמעות שמה של מרים:

מרים - למה קרא שמה מרים? שבחייה מררו המצריים את חיי אבותינו במצרים.

הפער הקטן שבין מרים ומשה טומן בחובו הבדל משמעותי.

משה גדל בבית פרעה. הוא אינו חווה על בשרו עבדות באורח ישיר. גדולתו היא יכולתו להזדהות עם צערם של אחיו. מרים לעומתו גדלה בתוך השיעבוד ובטרם מתחיל בכלל תהליך של גאולה. וזו גדולתה של מרים, שגם בתוך המרירות הגדולה, היא בטוחה שבוא תבוא גאולה.

והנה, נבואתה אותה זו של מרים מתממשת 29 :

והנה לא נתקיימה הישועה בעצם עד היום ההוא שנא' ויושע ה' ביום ההוא כו' ע"כ בראותה שנתקיימה נבואתה אשר התנבאה בהיות אחות אהרן לבדו שהיא על לידת משה לקחה את התוף בידה וזה שאמר הנביאה אחות אהרן שהוא על מה שנתנבאה עודנה אחות אהרן ולא אחות משה.


תחושתה של מרים באותו היום, היא כתחושתו של מי שמאמין שנים רבות בחזון מסוים. ולאחר זמן הגשים את החלום. ברור ששמחתו פורצת את כל הגבולות. ולכן מלווה תפילה כזו בכלי נגינה, בתופים ובמחולות.

" ותען"
דרכה של שירה שעונים אותה. הלא כך אנו מתארים את שירת משה בתפילה:

תהלות לאל עליון ברוך הוא ומבורך, משה ובני ישראל לך ענו שירה בשמחה רבה ואמרו כולם.


על השר שירה לחוש, כי הוא עונה לריבונו של עולם. אותו הפונה אליו דרך יפי הבריאה, או דרך קורותיו עם ישראל. כי הקב"ה מדבר אלינו דרך קריעת ים סוף, כמו דרך התורה ולימודה. ודרך יפי הבריאה.
אולם אפשר שאצלנו המילה "ותען" נובעת מסיבה אחרת. לצורך כך עלינו להתבונן מעט בפרשת יתרו 30 :

וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה’ את ישראל ממצרים:
ויקח יתרו חתן משה את צפרה אשת משה אחר שלוחיה:
ואת שני בניה אשר שם האחד גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה:
ושם האחד אליעזר כי אלהי אבי בעזרי ויצלני מחרב פרעה:
ויבא יתרו חתן משה ובניו ואשתו אל משה אל המדבר אשר הוא חנה שם הר האלהים:
ויאמר אל משה אני חתנך יתרו בא אליך ואשתך ושני בניה עמה:
ויצא משה לקראת חתנו וישתחו וישק לו וישאלו איש לרעהו לשלום ויבאו האהלה:
ויספר משה לחתנו את כל אשר עשה ה’ לפרעה ולמצרים על אודת ישראל את כל התלאה אשר מצאתם בדרך ויצלם ה’:
ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה’ לישראל אשר הצילו מיד מצרים:
ויאמר יתרו ברוך ה’ אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה אשר הציל את העם מתחת יד מצרים:
עתה ידעתי כי גדול ה’ מכל האלהים כי בדבר אשר זדו עליהם:

הקורא יגלה כפילות. יתרו שמע את הכל:

וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה’ את ישראל ממצרים:


אם כן, לשם מה שב פרעה ומספר לחותנו? המתבונן בשני הפסוקים יגלה שהם עוסקים בשני דברים שונים. יתרו שמע את כל מה שעשה ישראל למשה: ואילו משה, שמע את אשר עשה ישראל לישמעלים. מה משמעות הדבר?
לאחר קריעת ים סוף רצו מלאכי השרת לומר שירה 31 :

א"ר יונתן מאי דכתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה בקשו מלאכי השרת לומר שירה
ן אמר הקב"ה מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים לפני שירה?!


אולם תירוץ זה מוקשה הוא. שכן יש מי שאמר שירה ולא "ננזף" הלא הם משה וישראל?! כנראה למדנו מכאן, שיש לחלק בין מי שסבל באופן ישיר. לו מותר לראות את לכידת שני הסרי-
יתרו שמע את כל אשר עשה ה' למשה ולישראל. משה, לעומת זאת, כמי שחווה את הטרגדיה, מבקש לספר ליתרו את עונשם של המצרים : מידה כנגד מידה. מרים הנביאה אחות אהרן משוכנעת שתבוא גאולה והיא זוכה ואכן רואה בהתממשות החלום. מי ששר בנסיבות כאלו, שירתו פורצת ומלווה בתופים ובמחולות.
לכן היא עונה גם לגברים : "שירו ה'... סוס ורוכבו רמה בים". כאומרת: אני כנציגת דור ה"מרים". הדור שספג את נחת זרועו של הנוגש המצרים, רשאי לספר ולהרהר בכך שהקב"ה מנהל את עולמו מידה כנגד מידה.
שירת מרים היא שירת החולמים. הבטוחים שתבוא גאולה. והם שרים כשהם זוכים לזכות ולראות את התגשמותו של החלום.


^ 1 הרמב"ן (פרק י"ד, פסוקים י – י"א): "הכת האחת צועקת אל ה', והאחת מכחשת בנביאו ואינה מודה בישועה הנעשית להם, ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם.".
^ 2 פרק י"ד, פסוקים ט"ו – י"ח.
^ 3 שמות רבה פרשה כ"א, ו'.
^ 4 פרק ה' משנה ו'.
^ 5 מסכת שבת דף נג עמוד ב.
^ 6 תהלים קי"ד.
^ 7 שמות פרק י"ב פסוק י"ז.
^ 8 שמות פרק י"ג פסוק י"ז.
^ 9 שמות פרק י"ג.
^ 10 מעניין שהאברבנאל מעדיף את הניסוח אצלנו: "בצאת ישראל..." ללא שום "פועל". אולי ראוי היה להציע כחלופה דווקא את הניסוח של תחילת פרשת בשלח, המדגיש את העובדה שהקב"ה הוא המוציא את ישראל ממצרים.
^ 11 שמות פרק ה', פסוקים א – ב'.
^ 12 שמות רבה פרשה כ', ו'.
^ 13 מזכיר לנו את הנמקת חז"ל לעובדת בריאת אדם אחרון. כדי שאם תזוח עליו דעתו, יאמרו לו: "יתוש קדמך במעשה בראשית!"
^ 14 ילקוט שמעוני תורה פרשת בשלח רמז רמד.
^ 15 מסכת ברכות דף נ עמוד א.
^ 16 רש"י פרק ט"ו פסוק א'.
^ 17 שמות פרק ה', פסוק כ"ג.
^ 18 שמות פרק ט"ו פסוק א'.
^ 19 עי' "לתורה ולמועדים" לר זווין זצ"ל.
^ 20 שמות פרק ט"ו, פסוקים כ – כ"א.
^ 21 פרק ט"ו פסוק כ'.
^ 22 שם.
^ 23 פרק ט"ו פסוק כ"א.
^ 24 תורת משה על ספר שמות.
^ 25 דף י"ב עמוד ב'.
^ 26 לכן הסביר החתם – סופר (בספרו "תורת משה") שבמרים האמינו אפילו בלא ניסים, בשונה ממשה: ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התף בידה ותצאן כל הנשים אחריה - הנה באנשים כתיב ואמינו בה' ובמשה עבדו,האמינו כי אם אין משה העושה נפלאות אין ה' עושה ע"י אחר ע"כ אמרו כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו ע"כ בקשו צורה שתשכון עליו כבוד ה' כמ"ש הרמב"ן אך הנשים האמינו גם במרים הנביאה אע"פ שלא עשתה נפלאות ולא שום דבר ע"כ בעגל לא נתרצו הנשים כי אמרו אם אין משה יש נביאים אחרים וע"כ התאספו אל חור בנה של מרים כי חשבו אם חור יעשה להם אלהים,שהוא בנה של מרים עי"ז יתרצו גם הנשים אבל חור מסר נפשו וזכה לבצלאל בן בנו שעשה המשכן (שנעשה לכפר על העגל).
^ 27 רש"י.
^ 28 לקח – טוב.
^ 29 האלשיך הקדוש.
^ 30 פרק י"ח. פסוקים א – י"א.
^ 31 ילקוט שמעוני דברי הימים ב רמז תתרפה.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il