בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • יתרו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' דוד ב"ר אברהם לוי מלמד

רעיונות לפרשת יתרו

קובץ רעיונות לפרשת יתרו.

undefined

הרב עזריאל אריאל

תשנ"ז-תשנ"ט
5 דק' קריאה
וגם בך יאמינו לעולם
שיעור גדול באמונה היה לאבותנו כשעמדו על הר-סיני. וכבר עמד על כך "הנשר הגדול", הרמב"ם ב"אגרת תימן" ואמר: "וראוי לכם אחינו שתגדלו בניכם על המעמד ההוא הגדול, ותספרו בתוך קהל ועדה גדולתו והידורו, שהוא עמוד שהאמונה סובבת עליו". עם כל זה, דומה כי טעות תהיה בידינו אם כל בנין האמונה ייבנה רק על מעמד זה. ולא מפני שיש לפקפק, חלילה, בקיומו.

נשים לב לכך שאין בתורה אלא שתי מצוות הקשורות במעמד הר-סיני. האחת - מצוות לא-תעשה, שלא לשכוח את המעמד, והשנייה - מצוות עשה שהיא "זכר למעמד הר סיני", והיא מצוות "הקהל" (ואף בה אין הדבר מפורש). ואפילו חג השבועות לא הוזכר מעולם בתורה כ"זמן מתן תורתנו". ומאידך גיסא, צא וראה כמה מצוות ניתנו לנו "זכר ליציאת מצרים". האם אך מקרה הוא זה?

הבדל גדול יש בין המאמינים. יש המאמין בנותן התורה. אין הוא מכיר את הקב"ה אלא בתור מלך הנותן פקודות לעמו, כאשר שכרן ועונשן בצידן. ויש מי שמאמין בקב"ה המוציא את עמו מארץ מצרים. שם לא נתגלה עליהם כמפקד. שם נתגלה הקב"ה לעמו כאב אוהב ומרחם, מושיע ופודה, מושיע אביונים ומשבר זרוע רשעים. זהו עיקרה של האמונה במי שבחר בנו מכל העמים, ורק מתוך כך נתן לנו את תורתו. לא את האמונה בה' באנו ללמוד בהר סיני. זו נתבררה לנו עוד לפני כן. מעמד זה בא לבנות את הקומה השנייה: "בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם".

לכן פותחת ההתגלות האלוקית על הר סיני בהסברתה של מצוות האמונה, האומרת כי "אנכי ה' אלוקיך", המלך, השליט והמפקד, הוא הוא אותו האב, אוהב עמו ישראל, "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".

נעשה ונשמע (תשנ"ז)
בשתי דרכים בא הקב"ה ומציע את התורה לעמו ישראל. הדרך האחת היא הצעה בלבד. עם ישראל הוא שהחליט בעצמו לקבל את התורה, ואמר "נעשה ונשמע". הדרך השניה היתה כפייה. "ויתייצבו בתחתית ההר" - מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם". מה תפקידה של הכפילות הזאת?

שתי דרכים יש לקשר שבין עם ישראל לבין הקב"ה: האחת - מלמעלה למטה. השניה - מלמטה למעלה. בדרך הראשונה בא הקב"ה וכופה את רצונו על האדם. בשניה - האדם בוחר לקבל עליו את מלכות ה' מרצונו הוא. הכפייה לבדה - הרי היא פוגעת באישיותו האינדיבידואלית של האדם. הבחירה האנושית לבדה - הרי היא מקטינה את הקשר לרמה אנושית, ועושה אותו תלוי במצב רוחו של האדם. צירוף שני הגורמים ביחד - הכפייה האלוקית והבחירה האנושית - נותן לקשר את העוצמה והגדלות האלוקית כאשר היא מתחברת אל ההזדהות האישית והאוטונומיה העצמית של האדם עצמו.

ממדבר מתנה
במדבר ניתנה התורה לישראל. לאור הקשר העמוק שבין התורה לארץ ישראל, שהרי לא ניתנה התורה אלא להתקיים בארץ, מצפים היינו לראות את נתינת התורה בארץ דווקא. מדוע א"כ ניתנה התורה דווקא במדבר?

שונה הוא המדבר מן היישוב. בארץ המיושבת יכול האדם להרגיש ביטחון. גם הטבע עומד לצידו, וגם הפיתוח הטכנולוגי עומד לו לעזר. במדבר האדם נתון לאיתני הטבע. מים אינם עומדים לרשותו לפיתוח חקלאות. נאלץ הוא לנדוד ממקום למקום, ועקב כך אין ביכולתו לפתח טכנולוגיה באופן מלאכותי. כאן, במדבר, מרגיש האדם את התלות המתמדת באיתני הטבע. מתוך כך, חש הוא בכל צעד ושעל את התלות שלו ברבונו של עולם. מצב נפשי זה, של ענווה והתבטלות בפני מי שאמר והיה העולם, הוא המתאים לקבלת התורה.

אך לא רק זה הוא ייחודו של המדבר. המדבר, ארץ הפקר הוא. אין עליה בעלות. ובאותם ימים אף לא היתה עליו ריבונות מדינית כלשהי. אז היה המדבר מקום הפקר, השייך לאנושות כולה.

שני היבטים אלה של המדבר מצטרפים זה לזה בהכנה למתן תורה. אותה תודעה של ענווה והתבטלות בפני דבר ה', המלווה את העם בקבלת התורה - היא הנוטעת בו תודעה של שליחות, להביא את דבר ה' אל העולם כולו, עד אשר יבוא היום בו יבואו כל הגויים אל הר ה', ויבקשו לדעת את דרכיו ואורחותיו.

שלושה שותפין באדם (תשנ"ט)
שני לוחות אבנים נתן הקב"ה למשה בהר סיני: הלוח האחד - למצוות שבין אדם למקום, ובכל אחת מהן נאמר "ה' אלוקיך", והשני - למצוות שבין אדם לחבירו, ובהן לא נזכר שם ה' (כלי יקר). אך מצוה אחת יוצאת לכאורה מכלל זה: כיבוד אב ואם. במבט ראשון דומה כי היא אחת המצוות שבין אדם לחבירו, אך מבט עמוק יותר מראה כי אכן נטועה מצוה זו עמוק עמוק בין המצוות שבין אדם לבוראו.


שני נימוקים הם למצוות כיבוד אב ואם. הראשון והמפורסם מביניהם - הכרת הטובה למי שהדידו והדירו שינה מעיניהם על מנת להאכיל ולהבריא, לגדל ולפרנס, ללמד ולחנך אותך. לפי טעם זה, אין חובת כיבוד הורים כלפי אב ואם שלא זכו לגדל את ילדם במו ידיהם; אך יש חובה כזאת כלפי הורים מאמצים.

אך חז"ל, כאשר הם משווים את כבוד ההורים ומוראם לכבודו של הקב"ה (קידושין ל' ע"ב), נותנים לכך טעם אחר: לפי "ששלושתן שותפין בו... שלושה שותפין הם באדם: הקב"ה ואביו ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אמר הקב"ה, מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני". לא רק הכרת טובה על טירחה ומאמץ יש כאן, אלא דבר הרבה יותר עמוק, שהוא מחייב לכבד גם הורים שלא עלה בידם לגדל את ילדם כראוי (ומבלי לגרוע מחובת הכרת הטובה כלפי הורים מאמצים). את עצם החיים קיבל כל אדם מהוריו הטבעיים. אלמלא הם, לא היה בא לעולם כלל ועיקר. הם שנתנו לו את החיים. אך חיים אלו שנתנו לו, לא לבדם נתנו לו. אמנם בידיהם נמסרה יצירת הגוף, אך לא יכלו לעשות דבר מבלעדי השותף השלישי שנתן את הנשמה.

ולא זו בלבד. גם חיי הגוף שנתנו ההורים לילדם, לא משלהם נתנו לו. הם עצמם קיבלו אותם מהוריהם ומהורי הוריהם - עד אדם הראשון, ועד יוצר האדם... ההורים הם החוליה המקשרת את האדם למקור חייו. על כן, הדרך המובילה את האדם מישראל להידבק במקור החיים היא להידבק בשליחיו הנאמנים, הלא הם הוריו. על כן דווקא מצוה זו היא המזכה את האדם באריכות חיים.

דרישת ה' ומשפטי ה' (תשנ"ח)
יתרו תמה על מעשיו של משה, חתנו, ושואל אותו: "מדוע אתה יושב לבדך וכל העם ניצב עליך מבוקר עד ערב"? תשובתו של משה - מורכבת היא, ומצריכה עיון. ואכן נחלקו הפרשנים בשאלה זו.


הרמב"ן רואה כאן שלושה דברים נפרדים: "לדרוש אלוקים" - זהו סיוע לפתרון בעיות אישיות, על ידי תפילה או הודעת העתיד. משפט - כפשוטו, לשפוט בסכסוכים שבין אדם לחבירו. והודעת חוקי האלוקים - היינו לימוד התורה. אלא שהסבר זה אינו מובן לאור מה שפותחת בו הפרשה: "וישב משה לשפוט את העם", וגם עצתו של יתרו אינה מתייחסת אלא לענין המשפט ולא לנושאים האחרים שעמד עליהם הרמב"ן.

מסיבה זו, כותב הרא"ם בהסבר דעת רש"י, שכל דברי משה מתייחסים לנושא אחד ויחיד: המשפט. ואכן על פי זה מובנת לשונה של התורה בפרשה זו. שמו של הקב"ה, לאורך כל פרשת יתרו הוא: ה' - שם "אדנות". לעומת זאת, בפרשיה זו, של משה ויתרו, מופיע באופן עקבי שם אחר: "אלוקים", שהוא השם המבטא את מדת הדין של הקב"ה. לפיכך, כאשר העם בא "לדרוש אלוקים" - הוא לא בא ללמוד תורה ומצוות שבין אדם למקום, אלא ללמוד את הלכות המשפט האלוקי. המשפט בישראל לא בא רק להסדיר את היחסים החברתיים אלא לממש את הצדק האלוקי, שהוא שונה לעתים מתפיסת הצדק האנושית. כאשר משה שופט בין איש ובין רעהו, באותו הזמן הוא מודיע את חוקי האלוקים ואת תורותיו. דרישת ה' ודרישת המשפט - חד הם. על כן, בלשון הקודש, שם נרדף לדיין הוא: "אלוהים". "ונקרב בעל הבית אל האלוהים, אם לא שלח ידו במלאכת רעהו... עד האלוהים יבוא דבר שניהם, אשר ירשיעון אלוהים ישלם שנים לרעהו". הביטוי "אלוהים" באותם פסוקים אינו שמו של ה' ואין בו קדושה. זהו כינוי לדיין העושה משפט צדק, כאשר הוא נדרש לעשות זאת על פי מושגי הצדק של מידת הדין האלוקית.

על כן נאמר בספר תהילים: "אלוקים ניצב בעדת א-ל, בקרב אלוהים ישפוט..." אך כאשר השופטים אינם ממלאים את תפקידם ועושים עוול, אומר המזמור: "אני אמרתי אלוהים אתם ובני עליון כולכם; אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תיפולו". ומסיים בתפילה: "קומה אלוקים שפטה הארץ, כי אתה תנחל בכל הגויים".


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il