ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

"וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם" ;">

בית מדרש חגים וזמנים ט"ו בשבט הארץ ופירותיה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ז שבט תשס"ח

"וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם"


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
מאיר שינולד ה"יד

"במטע תחילה"
בין שלל המצוות המופיעות בפרשתנו, ישנה מצווה אחת שהתורה מציינת בפירוש שחיובה מתחיל רק לאחר בואנו לארץ ישראל, הלא היא מצוות הערלה 1 :

וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל:
וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה’:
וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם:

קודם לפרטי הציווי: "וערלתם ערלתו את פריו, שלש שנים…" מופיעים שני גורמי חיוב:
א. " וכי תבואו אל הארץ".
ב. " ונטעתם עץ מאכל".
בפשטות, שני גורמים אלו הם הקדמה לחיוב: כש תבואו אל הארץ וכש תטעו עץ מאכל, אזי מצווים אתם במצוות הערלה. 2
אלם חז"ל במדרש 3 פירוש את המילים "ונטעתם כל עץ מאכל" כציווי לעסוק בנטיעה, ולא רק כהקדמה למצוות הערלה:

ג ר"י ב"ר סימון פתח (דברים יג) אחרי ה' אלהיכם תלכו, וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחר הקב"ה?! אותו שכתוב בו (תהלים עז) בים דרכך ושבילך במים רבים ואתה אומר אחרי ה' תלכו, ובו תדבקון וכי אפשר לב"ו לעלות לשמים ולהדבק בשכינה אותו שכתוב בו (דברים ד) כי ה' אלהיך אש אוכלה וכתיב (דניאל ז) כורסיה שביבין דינור וכתי' (שם /דניאל ז'/) נהר דינור נגד ונפק מן קדמוהי ואתה אומר ובו תדבקון אלא מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחלה הה"ד (בראשית ב) ויטע ה' אלהים גן בעדן, אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה הה"ד כי תבאו אל הארץ.


אנו מצווים להלך אחר דרכיו של הקב"ה. וכשם שהקב"ה, מיד לאחר יצירת אדם הראשון, עסק בנטיעה, כך גם אנחנו מצווים לעסוק בנטיעה עם כניסתנו לארץ ישראל.

"לֹא יֵאָכֵל"
חיבור זה שחברו חז"ל בין שתי הנטיעות, זו של הקב"ה בגן עדן והנטיעה שאנו מצווים עם כניסתנו לארץ ישראל, מביאה אותנו לגלות קו דמיון נוסף בין שתי הנטיעות.

אדם הראשון מצטווה שלא לאכול מעץ הדעת 4 :

וַיְצַו ה’ אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל:
וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת:
וגם אנחנו, בסמוך לתיאור של הנטיעה, מצווים שלא לאכול:
שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל:

הדמיון באיסור האכילה בשתי הנטיעות, הביא את חז"ל להדגיש גם את השוני 5 :

דרש ר' יהודה בן פדיה מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שלא יכולתה לעמוד על ציווייך שעה אחת והרי בניך ממתינין לערלה שלש שנים.


אדם הראשון שנצטווה שלא לאכול מעץ הדעת, לא יכול היה לעמוד בציווי ועוד באותו היום אכל מעץ הדעת. לעומתו בני ישראל, ממתינים קודם לאכילת הפירות שלש שנים ועומדים בו בציווי.

המדרש ממשיך ומתאר דברי שבח לדרשה זו:

אמר ר' הונא כד שמע (כששמע) בר קפרא כן אמר: יפה דרש יהודה (בן פדייה) בר אחתי. (בן אחותי): "כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל".


מהו הסיוע לדרשה זו מן הפסוק?
בעל ה"עץ יוסף" על מדרש רבה, הסביר שהראיה היא מסיומו של הפסוק:

דרש סיומא דקרא שאמר: יהיו לכם ערלים", מילת " לכם " דייקא, (הוא מדייק מן המילה "לכם") לכם ולא לאדם הראשון, שלא המתין אפילו שעה אחת מלאכול מעץ הדעת. והוא צווה שלא לאכול. ואתם תהיו ממתינים ג' שנים מבלי לאכלה.


הפסוק מציין: "ערלים יהיו לכם ". ומכך מייק בר קפרא " לכם ולא לו".

לכם, יהיו הפירות ערלים ותעמדו בכך. אולם אדם הראשון לא היה מסוגל לעמוד בציווי אפילו שעה אחת.

"אכל תאכל"


אולם אדם הראשון אינו מצווה רק שלא לאכול. כך מתארת התורה את הציווי לאדם הראשון 6 :

וַיְצַו ה’ אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל:
וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת:

שתי הערות נרצה להעיר:

א.מדוע הכפילות : "אכל תאכל"?! מה היה חסר המקרא, לו היה כתוב: "מכל עץ הגן תאכל"?!
ב.לְמה מתייחס צו ה' (ויצו ה' אלוקים את האדם")? האם רק לציווי השלילי ("לא תאכל") או גם להיתר (אכל תאכל")?

המשך חכמה 7 הסביר שהכפילות באה להטיל על האדם מצווה:

מכל עץ הגן אכל תאכל – פירוש הוא מצווה להחיות נפשו ולהינות מפרי הגן. וכמו דאמר סוף ירושלמי דקידושין: "עתיד אדם ליתן את דין וחשבון על כל שראה עיניו ולא אכל".

הכפילות "אכל תאכל" מתפרשת על ידי ה"משך חכמה" כציווי לאכול ולא רק כהיתר. הקב"ה הניח את האדם בגן העדן ומצווה אותו ליהנות מנטיעות הגן ולאכול מהן.
הסברו זה של ה"משך חכמה" יש לו משמעות מפליגה. לכשנשאל את עצמנו מהו הציווי האלוקי הראשון בתולדות ימי עולם? אם בעבר סברנו שהציווי הראשון הוא: אסור! אל תאכל מעץ הדעת.
למדנו שהציווי הראשון הוא: אכול! לעומת אלו הרואים את עולם ההלכה וציווייה של תורה כסובבים אך ורק מסביב לאסור. המגבילים את האדם וחירותו. הציווי הראשוני הוא לאכול וליהנות מן העולם שברא הקב"ה.
כך הוא הציווי שציווה הקב"ה את אדם וחוה. אולם המצטטים את דבר ה' משנים את הציווי. כך מתאר את הדברים הנחש 8 :

וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה’ אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן.


צו ה' היה לא לאכול . אין הוא מזכיר במאומה את מה שמותר ומצווה לאכול! גם האשה, המאזנת באופן מה את התמונה, אינה מתארת אותה בצורה מדויקת 9 :

וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל :
וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן:


"מפרי עץ הגן נאכל" . ולא – " אכל נאכל". האכילה מתוארת כהיתר ולא כמצווה .
אמירת האלוקים מתייחסת רק לצד השלילי: וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ".
כל זאת, לעומת ציווי ה' המקורי, המתייחס לשני הצדדים. גם להיתר וגם לאיסור: "וַיְצַו ה’ אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל : וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ".

ה"משך חכמה" ממשיך ומסיק מסקנה מענינת:

…ואם אמר האדם לאשתו כי השם יתברך צווה לאכול מן הגן, אף שלא כיוונה למצווה, מכל מקום היה קיומה מגין שלא לאכול מעץ הדעת.
אבל כיוון שלא אמר לה במצוות השם יתברך לאכל ולא קיימה המצווה, וכדברי הרא"ה באוכל מצה וסבר שהוא חול, לא יצא. וכמו שלא זכרה חוה הציווי רק בלא תעשה, לכן לא הגין עליה, ועברה על הלא תעשה. ודו"ק.


לו היתה האשה יודעת שהאכילה מצווה היא, לא היתה נכשלת באכילה מעץ הדעת. קיומה של המצווה היה מגן עליה מלחטוא. ואולי מותר להוסיף הסבר מקביל. היודע שבאכילתו מקיים הוא מצווה, אינו חש בצורך למרוד בציווי האוסר מלאכול מעץ הדעת.

"כי עפר אתה"
התורה מתארת את השפעתו של הכישלון 10 :

וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:
וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה:
בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב:


הקביעה כי האדם עפר הוא ואל עפר ישוב מעוררת תמיהה. האמנם תיאור זה מדויק הוא?! והלא לכאורה אין זה אלא תיאור של חצי הכוס הריקה?!

שהרי כך הוא מבנה האדם 11 :

וַיִּיצֶר ה’ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:


שני יסודות מרכיבים את האדם: עפר מן האדמה מחד. ונשמת חיים היצוקה בו, מאידך.
מדוע אם כן מתואר האדם כעפר בלבד, העומד לשוב אל עפר האדמה?! על מנת להמחיש את התשובה לכך, נתבונן במשנה במסכת אבות, זו שאנו נוהגים לומר בבית העלמין 12 :

עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה
דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון
מאין באת מטפה סרוחה ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא:


בעל ה"שם משמואל" הקשה על משנה זו שתי קושיות:
א. מדוע מאריכה המשנה ,כופלת את דבריה ומשתמשת פעמיים בתיאור: "מניין באת ולאן אתה הולך…" הלא לכאורה די בפעם אחת?!
ב. המסר המובע במשנה מעורר תמיהה. האמנם זו תמציתה של השקפת התורה על מהותם של החיים?! האמנם חיי אדם הם המסילה המחברת בין טיפה סרוחה למקום עפר רימה ותולעה?!
האל ביניים של תורה ראוי היה לנסח את הדברים כך: מאין באת? מתחת כסא הכבוד? ולאן אתה הולך לעולם שכולו טוב!
משיב בעל ה"שם משמואל" ששתי הקושיות הללו מתרצות האחת בחברתה.
המשנה כופלת את התשובה, כדי ללמדנו ששני מסלולי תשובה יש.
המסלול הראשון: דע מאין באת ולאן אתה הולך… רוצה ללמדנו את המסלול הגבוה יותר, זה שמחבר בין עולם הנשמות שלפני, לבין עולם שכולו טוב שאחרי. אבל ישנו גם מסלול נוסף. והוא לזה המאבד את ייחודו הרוחני. ובמסלול הזה, המשותף גם לחיה ולבהמה, האדם נע מן הטיפה הסרוחה אל מקום עפר רימה ותולעה.
על האדם לבחור, באיזה מסלול הוא מעוניין לנוע.
זה העולה אל ייחודו הרוחני. או זה היורד, המשותף לו ולבהמה.

אפשר שזה גם עומק דברי המשנה באבות 13 :

רבי אליעזר אומר יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך ואל תהי נוח לכעוס ושוב יום אחד לפני מיתתך.


האדם שאינו יודע ימיו ושנותיו ואינו יודע אימתי הוא יום אחרון, מצווה שבכל עת יהיו בגדיו לבנים. ותמיד עליו להשתדל לשוב ,יום אחד לפני מיתתו.
משמעותה של שיבה זו, יום לפני המיתה, מקבלת משמעות מיוחדת לאור הפסוק שהזכרנו לעיל.
התורה מתארת את האדם כ"עפר אתה ואל עפר תשוב ".
שיבתו של האדם אל העפר היא תהליך טבעי ובלתי רצוני: "על כרחך אתה מת". האדם יגיע על כרחו אל מקום עפר רימה ותולעה. תפקידו של האדם הוא לשוב, יום קודם לשיבה אל העפר. והשיבה הזו, לא למטה היא, כי אם למעלה, לעולמות טמירים. התפקיד המוטל על האדם הוא לדאוג שהיסוד של "נשמת חיים" יגבר על היסוד של "עפר מן האדמה". ששיבתו תהיה יום לפני השיבה האחרונה. ויעדה יהיה בכיוון מעלה ולא בכיוון מטה.

"איכה"
היותו של האדם יצור המסוגל לנוע בין שני קטבים אלו, עפר ונשמה, היא גם העומדת בפני השאלה הקצרה והנוקבת שנשאל אדם הראשון ע"י הקב"ה 14 :

וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת:
וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה’ אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה’ אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן:
וַיִּקְרָא ה’ אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה :


השאלה: "איכה" מעוררת כמובן תמיהה: וכי הקב"ה אינו יודע היכן מתחבא האדם בתוך הגן?!
רש"י השיב: "יודע היה היכן הוא, אלא ליכנס עמו בדברים ".

אולם יתכן שמשמעותה של השאלה חודרת לעומקה של הנפש.

נמחיש זאת בעזרת עיון קצר בשיר.
את השיר "נופי גן עדן" כתב תלמידי היקר מאיר שינולד הי"ד, שנהרג בפיגוע בגוש קטיף במהלך שירותו הצבאי במסגרת ההסדר בישיבת קרית שמונה. 15 :

ממעמקי גן עדן
בלב היער
ואת ערום ועריה
(באכלך מעץ הדעת)
קולו קורא לך
איכה?
בידעו היכן אתה!
רק אתה, היודע אתה
מהי פנימיותך?
הנפוצו מעינותיך?
(נהר פרת,חדקל,פישון,גיחון)
היצרת בעולמך ובעולמנו?
איכה?
למה תשב באדישותך
(האופינית לך!)
למה תעמוד ותביט ורק תקבל?
למה לא תנוע קדימה
ותרוה פני אדמה?
(ואד(והד) יעלה מן הארץ)
איכה?

מאיר, שכתב את השיר בשבתו בישיבה בקרית שמונה, פותח בשני תיאורים על מקום כתיבת השיר.
תיאור אחד, גיאוגרפי , ממשי. ואלו התיאור האחר נפשי, מתאר את התחושה הפנימית.
הגיאוגרפי: בלב היער . אולם התחושה הפנימית היא של הימצאות בגן עדן. ויותר מכך: " במעמקי גן עדן ". יושב לו צעיר בשנות העשרים לחייו. בתוככי הישיבה, אל מול הסטנדר והגמרא, בינות לעצים המקיפים את הישיבה. ותחושתו שהוא נמצא במעמקי גן עדן.
ומתוך אותה תחושה פנימית נכתבים הדברים. כשהוא חש עירום ועריה (באוכלו מעץ הדעת).
פעמים הרבה מוקף האדם במלבושים. ובעזרתם הוא חוצץ בינו לבין המקיפים אותו. ולפעמים אף בינו לבין עצמו. אולם כשאוכלים מעץ הדעת, כשמתחברים אל עולמות פנימיים, התחושה שונה לחלוטין.או אז, שומעים קול הקורא לאדם: "איכה?" והקול נשאל על אף שהקב"ה יודע היכן הוא.
אלא שמהותה של השאלה אינו גיאוגרפי. השאלה היא: היכן פנימיותך.
"הנפוצו מעיינותיך?"
מתוך גן העדן יוצאים ארבעה נהרות להרוות את פני האדמה. מי שחש שיושב הוא בגן עדן, מוכרח להיות אדם הנותן ומרווה את פני האדמה. בניגוד לתוצאה של החטא: " ארורה האדמה בעבורך". הקול קורא: " להרוות פני אדמה ". והקול תובע מן האדם לשאול את עצמו האם הוא מתקדם. או בלשוננו אנחנו: לאן אתה שב? לכיוון האדמה, או אל עולמות עליונים? ואז באה השורה לפני האחרונה בשיר:"(ואד (והד) יעלה מן הארץ)"
אולי נתכוון מאיר לכך: הבדל יש בין אד להד.
האד יוצא מן האדמה. האדם אינו משפיע עליו. הוא מושפע ממנו. לעומת זאת. נקודת המוצא של ההד מן האדם עצמו. הוא המשפיע . מתוך פנימיותו, מתוך אותה נשמה שנפח הקב"ה בקרבו, הוא מוציא הד אל פני האדמה.
השאלה שהאדם נשאל, במערכת היחסים בינו לבין האדמה:האם רק קיבלת מן האדמה? או שמא הוספת נשמה לעפר הארץ, הרוית אותה?
איכה?

"לעבדה ולשמרה"
התורה ממשיכה ומתארת את אשר מתרחש בתחילת הבריה בגן עדן 16 :

וַיִּטַּע ה’ אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר:
וַיַּצְמַח ה’ אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע:
וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים:
שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב:
וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם:
וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ כּוּשׁ:
וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת:
וַיִּקַּח ה’ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ:


כמה נושאים מתוארים בפסוקים אלו: גן, עץ ונהר. כולם בלשון זכר . אולם בהמשך מתארת התורה שהאדם מושם בגן: לעבדה ולשמרה". שני הביטויים הללו מתייחסים ללשון נקבה! למה הם מתייחסים איפוא?!
כך כתב הרמב"ן 17

והנה אילני גן עדן גזר בהם לעשות ענף ולשאת פרי לעד לעולם, לא יזקין בארץ שרשם, ובעפר לא ימות גזעם, אין צריכין לעובד וזומר, שאילו היו צריכין עבודה, אחרי שגורש האדם משם מי עבד אותם. גם זה טעם "ויטע ה' אלהים", שהיו מטעיו מעשה ידיו וקיימים לעולמים, כענין שנאמר (יחזקאל מז יב) לא יבול עלהו ולא יתום פריו וכו', כי מימיו מן המקדש המה יוצאים. אם כן מה טעם "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" (להלן פסוק טו), שהניחו שם להיות זורע לו חטים ומיני תבואות וכל עשב זורע זרע וערוגות הבשמים, וקוצר ותולש ואוכל כרצונו, וזה טעם "לעבדה ולשמרה", לעבוד אדמת הגן הערוגות שיעשה שם, כי הגן שהם האילנות לא יעבדו.


אילנות גן עדן היו נטיעה נצחית . אין הם כלים ואינם נובלים. אין הם זקוקים לגנן שיטפל בהם. האדם מצטווה עכשיו לשמור את האדמה לשתול נטיעות מעשי ידיו. של עשבים וערוגות. אך לא לטפל בעצי הגן. שכן הם נטעו ע"י הקב"ה. ומעשי הקב"ה אינם זקוקים לפעולתו של האדם.

הרמב"ן ממשיך ומביא את דברי חז"ל במדרש שגם הם נדרשו להבין את הביטוי הכפול:

ורבותינו נתעוררו בזה, אמרו בבראשית רבה (טז ה) לעבדה ולשמרה, אלו הקרבנות, שנאמר (שמות ג יב) תעבדון את האלהים, הדא הוא דכתיב (במדבר כח ב) תשמרו להקריב לי במועדו. והכונה להם בזה לומר כי הצמחים וכל בעלי חיים צריכים לכוחות הראשונות [ס"א העליונות] ומהם יבא להם הגידול , ובקרבנות יהיה משך הברכה לעליונים ומהם לצמחי גן עדן, ומהם יהיו ויחיו לעולם בגשמי רצון וברכה שיגדלו בה, כמו שאמרו (ב"ר טו א) ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע (תהלים קד טז), אמר רבי חנינא ישבעו חייהן, ישבעו מימיהן, ישבעו מטעתן, כי "חייהן" יסודותם העליונים, "ומימיהם" אוצרו הטוב המוריד הגשם, "ומטעתן" כחם בשמים, כמו שאמרו (ב"ר י ו) אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע והוא מכה אותו ואומר לו גדל, שנאמר (איוב לח לג) הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ, שוטר:


את הנטיעה הזו, שנטעה ע"י הקב"ה, לא בשר ודם הוא המגדל. הוא רק מקריב קרבן למי שיאמר לו לעץ גדל, וזה האחרון יגדל.

"כל אחד מכם יטעון מכושיה"
בגן עדן, האדם אינו הפועל. הנטיעה, נטיעה אלוקית היא. גם במדבר העשיה אלוקית היא. מן ושלו ועמוד אש ועמוד ענן. לא האדם הוא הפועל. לעומת זאת, עם הכניסה לארץ, מצטווה האדם לפעול:

וכי תבואו אל הארץ ונטעתם " – האדם הוא המצטווה לטעת.האם מעבר זה מבטא נסיגה?

המדרש 18 מלמדנו שבדיוק להיפך:

הדא תרנגולתא כד אפרוחיה דקיקין היא מכנשא להון ויהבת להון תחות אגפיא ומשחנה להון ומעדרנה קדמיהון וכד אינון רבייה חד מנהון בעי למקרב לותיה והיא נקרה ליה בגו רישיה וא"ל זיל עדור בקוקלתך
(תרגום חופשי: התרנגולת הזרת, כל זמן שאפרוחיה קטנים\ היא דואגת להם ומביאה להם אוכל. וכשהם גדלים\ כשאחד בא לבקש עזרה\ היא נוקרת על ראשו ואומרת לו" לך הבא אוכל בעצמך.)
כך כשהיו ישראל במדבר מ' שנה היה המן יורד והבאר עולה להן והשליו מצוי להן וענני כבוד מקיפות אותן ועמוד ענן מסיע לפניהם כיון שנכנסו ישראל לארץ אמר להם משה כל אחד ואחד מכם יטעון מכושיה ויפוק וינצוב ליה נציבין הה"ד כי תבאו אל הארץ ונטעתם.


למדנו מן המדרש, שלא זו בלבד שאין השינוי הזה מבטא נסיגה, הוא מבטא התקדמות. התלות, היא תוצר מובהק של הילדות.תהליך ההתבגרות מלווה בגילויים מתחדשים של עצמאות. כל זמן שהיינו "צעירים", הקב"ה הוא שדאג לנו מלמעלה. עכשיו כשהתבגרנו ונכנסו לארץ ישראל, אנו מצוווים לפעול בעצמנו על המציאות. 19

"ערלה"
אולם הבדל יש בין שתי הנטיעות בהיתר לאכול את תוצרי הנטיעה. בעוד שבנטיעה האלוקית ניתן להשתמש מיד: "מכל עץ הגן אכל תאכל" (חוץ מהחריג, עץ הדעת). הרי שבנטיעה שהיא מעשי ידינו, אסורים אנו לאכל ממנה במשך שלוש שנים. רק לאחר שנה רביעית של נטע רבעי, אנו רשאים לאכול מן הפירות. על המשמעות של איסור האכילה, שלאחר חטא אדם הראשון, עמד בעל ה"שפת אמת" 20 :
במדרש וכי תבואו וכו' ונטעתם וכו' עץ חיים היא וכו'
כי התורה היא עצה למצוא דרך החיים. שאחר החטא מעץ הדעת נתערבב טוב ורע. וכפי הבירור והבדל טוב מרע זוכין לעץ החיים. והתורה והמצוות הם מבררים טוב מרע. לכן צריך להיות ג' שנים ערלה. ואחר כך יכול להתגלות הטוב והחיות הפנימית .
זה שאמר להוסיף לכם תבואתו הוא תוספות למעלה מדרך הטבע והצמצום. שאחר החטא אין הפנימיות מתגלה קודם שמתקנים התערובות כנ"ל.


לפני חטא אדם הראשון היה הטוב מזוקק, ללא מרכיבים של רוע. לאחר החטא, נתערבבו הטוב והרע. ומכאן והלאה אין לך טוב שאינו מעורב ברע.לכן צריך אתה לזקק את הטוב ולהוציא ולברור מתוכו את הרע. זהו הגרום לכך שיש בהם בפירות ערלה. רק לאחר סילוקה, לאחר שלש שנים, רשאי האדם לאכול מן הפרי.זהו גם פשר הערלה שבאדם, אותה נדרש האדם להסיר.

כך כתב בעל ה"משך חכמה" 21 :

… ואדם הראשון קודם החטא, היה חומר זך ובהיר ודק, אשר לא חצץ מאומה בינו למראה כבוד ה', לכן הלך עירום, כי המשכיל הרוחני בל יצטרך לכסות בשר הערוה, ושוה לו למקום הנחת תפילין, כי לא היתה לו שום תאוה וענין רע.
אך כאשר אכל מעץ הדעת נתהפך לחומר גס ומבדיל מאמיתת השגתו והתקרבות אלוקים, וחומרו חצץ בכוחות רעים מולידים התאוה והכעס. לכן ידעו כי ערומים הם ויתבוששו, כי עתה היתה המקום לבשר…


לפני החטא, היה האדם בדרגה כזו שלא התבייש במקום ערוותו ולא ראה צורך לכסותה. שהרי שווה היא למקום הנחת תפילין, בו אין אנו בושים. רק לאחר החטא, כשבאדם מעורב הרע, החוצץ בינו לבין השכינה האלוקית, בוש הוא האדם במקום הערלה ונתבע לבצע פעולת הסרה.

"עץ חיים היא"
המדרש 22 מחבר לעץ שבפרשתנו עץ אחר:

א וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל הה"ד (זה מה שכתוב:) (משלי ג) עץ חיים היא למחזיקים בה
אמרי רב הונא בשם ר' בנימין בן לוי אמר משל למלך שאמר לבנו צא לפרקמטיא אמר לו אבא מתיירא אני בדרך מהלסטים ובים מפני אפורטין מה עשה אביו נטל מקל וחקקו ונתן בו קמיע ונתנה לבנו ואמר לו יהי המקל הזה בידך ואי אתה מתיירא משום ברי ה אף כך אמר הקב"ה למשה אמור לישראל בני עסקו בתורה ואין אתם מתייראים משום אומה,


שתי נקודות נרצה להבין:
א. מה ראה המדרש לחבר את "שני העצים"?! העץ הניטע אצלנו גשמי הוא. והעץ שהוא חיים למחזיקים בו , רוחני הוא.ואם כך מהו הקשר שבעין שני העצים?!
ב.הבן במדרש חושש לצאת מפחד הלסטים. האב דואג לו ומביא עבורו קמע. אותו חוקק האב בתוככי המקל. והדבר מצריך הבנה. מדוע יש צורך להניח את הקמע בתוך המקל?! האם המקל הוא המציל או הקמע? התשובה כנראה ששניהם .
יעקב אבינו המתכון למלחמה עם עשו מתכונן בכמה היבטים "לדורון, לתפילה, ולמלחמה ". הרוצה להתכונן לקראת מערכה עם אומות העולם נדרש להתכונן גם הכנה רוחנית וגם הכנה צבאית. ולכן יש צורך להניח את הקמע בתוככי המקל . הקמע הוא המקדש את המקדש כולו. התורה רחבה היא וחובקת גבולות עולם. דבר זה יכול לעודד אנשים המתקשים בלימוד. שכן התורה עץ חיים היא לא רק ללומדים, אלא גם למחזיקים ולגבאים:

אילו נאמר עץ חיים היא לעמלים בה לא היתה תקומה לשונאי ישראל אלא למחזיקים, אילו נאמר אשר לא ילמד לא היתה תקומה לשונאי ישראל אלא (דברים כז) אשר לא יקים את כל דברי התורה הזאת, לכך נאמר עץ חיים היא למחזיקים בה, רב הונא אמר אם נכשל אדם בעבירה חייב מיתה בידי שמים מה יעשה ויחיה אם היה למוד לקרות דף אחד קורא שני דפים ואם היה למוד לשנות פרק אחד ישנה שנים ואם אינו למוד לקרות ולשנות מה יעשה ויחיה ילך ויעשה פרנס על הצבור וגבאי של צדקה והוא חי, שאילו נאמר ארור אשר לא ילמד לא היתה תקומה אלא ארור אשר לא יקים, אלו נאמר עץ חיים לעמלים בה לא היתה תקומה אלא עץ חיים היא למחזיקים בה, (קהלת ז) כי בצל החכמה בצל הכסף
ערוה.


היהודי מצווה לחיות בתוככי זה העולם. אולם עליו לדאוג להבדיל את הטוב מתוככי הרע. והדרך לכך היא על ידי חיבור שני העצים. בעזרת " עץ החיים ", הלא היא התורה. אנו יכולים לקדש את עץ האדמה. את זאת אנו עושים בעזרת התקופה, שבה אסורים אנו לאכול.
בברכת האירוסין אנו מברכים ברכה מיוחדת: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על העריות ואסר לנו את הארוסות".
בנוסח הברכה יש להבין שתי נקודות:
א.מאימתי מברכים על איסור : "ואסר לנו?!
ב. מה המשמעות של העובדה ש"מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין ?

כך הסביר את הדבר הרי"ף 23 :
בנישואין שייכי (גם) באומות העולם ולא קדישי ישראל טפי מהם אלא בחופה וקידושין. ולכן צריך לומר מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין.

הברכה אמורה לתאר את קדושתם הייחודית של ישראל. אולם נישואין אינה מתכונת ייחודית לעם ישראל. גם אצל העכו"ם הדבר אפשרי. הדבר המיוחד הוא, שאצל עם ישראל יש גם תקופה של אירוסין . הקשר בתחילתו אינו רואה בקרבה הפיסית דבר מקשר. ישנו שלב של אירוסין בו הארוסים אסורים זה בזה. תהליך זה, שיש בו גם שלב של איסור וגם תקופה של היתר , הוא היוצר את המושג קדושה: מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין.

גם בתהליך אכילת הפירות לפני שלב האכילה יש שלב בו הפירות אסורים.

בנטיעתו של הקב"ה לפני החטא, קודם השלב של היתר האכילה: "אכל תאכל" ורק אחר כך איסור .
לאחר החטא התהליך הפוך. קודם איסור האכילה ואחר כך היתר האכילה".
אנו מצווים לעסוק בנטיעה ובעשייה אנושית.אולם תפקידנו לברור ולהפריד בין הטוב ובין הרע. אם נדע שיש אסור ויש מותר , נקדש את העשייה הגשמית.ובכך נחבר את נטיעת עצי הקרקע אל קדושת עץ החיים.


^ 1 פרק יט, פסוקים כג – כה.
^ 2 פעמים הרבה מופיעים פסוקים בתורה המורכבים משני חלקים. החלק הראשון תנאי: אם תעשה כך, או כאשר תעשה כך. והחלק השני הוא הציווי. למשל: "ואכלת ושבעת וברכת". ברור שהפירוש הוא: כשתאכל ותשבע (שהרי מן התורה החיוב הוא רק כאשר אוכלים כדי שביעה) מחויב אתה ב"וברכת".
אמנם פעמים אין הדבר ברור היכן מסתיים משפט התנאי ומתחיל תיאור המסקנה. למשל בנדרו של יעקב: "אם יהיה אלוקים עמדי ושמרני בדרך הזו אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבוד… והיה ה' לי לאלוקים. והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוקים וכו'" האם "והיה ה' לי לאלוקים" הוא חלק מהתנאי או תיאור התוצאה?
^ 3.ויקרא רבה (וילנא) פרשה כה ד"ה ג

^ 4 בראשית פרק ב, פסוקים טז – יז.
^ 5 ויקרא רבה פרשה כה
^ 6 פסוקים טו, טז
^ 7 בראשית פרק ב פסוק טז
^ 8 פרק ג' פסוק א'.
^ 9 פסוקים ב – ג'.
^ 10 פרק ג' פסוקים יז – יט.
^ 11 פסוק ז'.
^ 12 פרק ג משנה א
^ 13 פרק ב משנה י
^ 14 פסוקים ז – ט'.
^ 15 מאיר הי"ד נולד בצפת, למד בישיבת "נתיב מאיר" בירושלים, שם היתה לי הזכות לשמש כר"מ שלו. והמשיך לאחר מכן בישיבת ההסדר בקירית שמונה. מאיר היה בחור ברוך כשרונות ובין יתר כשרונותיו הצטיין בנגינה בכינור. בכל שנה, ביום פטירתו, מתקיימת תחרות הכליזמר הצעיר לזכרו, בעירו צפת.
לאחר מותו מצאו בארונו שתי מחברות של שירים. הם נאספו ע"י אחיו, הרב אלי שינולד יבלח"א, ר"מ בישיבת הגולן והוצאו בספר, ששמו כשם השיר "נופי גן עדן".
^ 16 פרק ב\ פסוקים ח – ט"ו.
^ 17 בראשית פרק ב פסוק ח
^ 18 ויקרא רבה (וילנא) פרשה כה
^ 19 ועי' ב"משך חכמה" דברים לב,ג שהאריך בביאור יסוד זה.
^ 20 ויקרא פרשת קדושים [תרמ"ט]
^ 21 בראשית פרק יב פסוק ז'
^ 22 ויקרא רבה (וילנא) פרשה כה ד"ה א
^ 23 מובא באבודרהם, שכ"ט.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il