בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • הארץ ופירותיה
קטגוריה משנית
  • ספריה
  • כד - דתלשי"ם וט"ו בשבט
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

נריה בן אורה יוכבד

undefined
7 דק' קריאה
קץ מגולה
יש בחז"ל כמה וכמה התייחסויות לפירות ארץ-ישראל, אולם נראה שיש מימרא אחת בגמרא, שקשה ללומדה בלי לעצור ולשאול: למה?
'ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר (יחזקאל ל"ו) ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל וגו'' (סנהדרין צח.). מפרש רש"י: "מגולה מזה - כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר". כלומר, הסימן הנגלה והברור ביותר להתקרבות הקץ, הוא ההתרצות של ארץ-ישראל לתת פירות בעין יפה. כאן אנו פוגשים את שאלתנו: למה הסימן המגולה ביותר לקץ הגלות ולתחילת הגאולה וקיבוץ הגלויות, בא דווקא על-ידי הפירות? מה הקשר המיוחד בין פירות ארץ-ישראל לבין הגאולה? אם נבין שקדושת הארץ מופיעה בפירותיה, נוכל גם להבין שעל-פי פירות אלה ניתן להבחין במידת שייכותנו אל הארץ.

קדושת הפירות
הב"ח היטיב להסביר את קדושת פירות הארץ, בהתייחסותו לדברי הטור (באו"ח, סי' רח). הטור הביא דברים בשם הסמ"ג, והוסיף: וכתב עוד וי"א ונאכל מפריה ונשבע מטובה ואין לאומרו שאין לחמוד הארץ בשביל פריה וטובה אלא לקיים מצות התלויות בה ע"כ ובה"ג ישנו וא"א הרא"ש ז"ל היה אומרו.
על דברי הסמ"ג שהביא הטור, כתב הב"ח: תימא, הלא קדושת הארץ הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה, היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ, כי על כן הזהיר ואמר בסוף פרשת מסעי (במדבר לה, לד) ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה, אשר אני שוכן בתוכה, כי אני ה' שוכן בתוך בנ"י. ואמר, אם תטמאו את הארץ, נמשכת הטומאה גם בפירותיה היונקים ממנה וכבר נסתלקה השכינה מקרב הארץ אשר אני שוכן בתוכה, ממש בגוף הארץ, נסתלקה נפני הטומאה שטימאתם אותה ונמשך מזה כי גם כן אנכי מסלק שכינתי מתוך בנ"י. כי עד עתה, היכל ה' המה היו בנ"י, לפי שהשכינה היתה שורה בקרבם ממש, ועתה באכלם פירות היונקים מטומאת הארץ, נסתלקה השכינה, כי כשהטומאה נכנסת עם אכילת פירות, בתוך בנ"י, יוצאת כנגדה הקדושה מקרב ישראל. ועל כן ניחא שאנו מכניסין בברכה זו ונאכל מפריה ונשבע מטובה, כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה.
(הסמ"ג כתב שלשון הברכה אינה נראית לו טובה, בגלל שהגמרא (בסוטה יד.) אומרת: 'דרש רבי שמלאי מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך?' - אולם האליה רבה (באות טז) מסביר את הגמ' כך: י"ל דאקדושה קאמר, ואפשר דשאני משה דשכינה תדיר לגביה אף שלא היה אוכל מפירות ארץ ישראל וכדפרש"י סוף בהעלותך, ולזה דקדק הש"ס וכי לאכול מפריה הוא צריך?!)
משמע מהב"ח, שלמרות שתיאורטית ייתכן מצב שבו הפירות משפיעים ח"ו טומאה, מ"מ בפועל אפשר בכל הדורות לברך על אכילת הפירות והתבואה: "ונאכל מפריה ונשבע מטובה - ומתוך כך - ונברכך עליה בקדושה ובטהרה".
מי שאינו "מסתדר" עם קדושת הארץ, אינו יכול לרצות ליהנות מפירותיה. זו לשון המדרש (במדב"ר יט, כא): "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל - שלא היה יכול לטעום אותו הדור מפירות הארץ כלום, אמר ר' עקיבא כשהיו מגלים להם התגרים הסל שבא מן פירות הארץ היו מתים שנא' (דברים א) אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה וגו' כל טוב הבא מן הארץ לכך ותקצר נפש העם בדרך הם שרגנו ונפשנו קצה".
יוצא אם כן, שאחרי החורבן והגלות, ארץ-ישראל הפסיקה לתת את פירותיה בעין יפה, אך כשתחזור היא לאיתנה הראשון, יהיה זה משום שעם ישראל רוצה בה וראוי לה. נתינת הפירות היא הסימן הברור לכך שעם ישראל קרב לבוא, והפירות הם הם מבשרי הגאולה.

המשמעות
אם פירות הארץ אכן מגלים וחושפים את קדושתה, וממילא גם הם עצמם קדושים כל כך, שומה עלינו לברר האם מותר לנו ואולי אף מצווים אנו, להתבטל מתורה לפעמים, ולעסוק בנטיעות שתַרבנה פירות בארץ.
אלו דברי הגמרא (ברכות לה:): תנו רבנן: ואספת דגנך - מה תלמוד לומר - לפי שנאמר: (יהושע א') לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: ואספת דגנך - הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל; רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: (ישעיהו ס"א) ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: (דברים י"א) ואספת דגנך; ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר: (דברים כ"ח) ועבדת את אויבך וגו'. אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל - ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי - ולא עלתה בידן.
בחתם-סופר (בחידושיו לסוכה לו.) מוצאים אנו ביאור והארה לגמרא הנ"ל, וכה דבריו: נלע"ד, רבי ישמעאל נמי לא אמר מקרא 'ואספת דגנך' אלא בא"י ורוב ישראל שרויין, שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום יישוב א"י ולהוציא פירותי' הקדושים . ועל זה ציותה התורה 'ואספת דגנך' ו'בועז זורה גורן השעורים הלילה', משום מצוה. וכאלו תאמר: לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה, הכי נמי לא יאמר: לא אאסוף דגני מפני עסק התורה. ואפשר, אפילו שארי אומניות שיש בהם ישוב העולם הכל בכלל מצוה. אבל כשאנו מפוזרים, בעוה"ר, בין אומות העולם, וכל שמרבה העולם יישוב מוסיף עבודת ה' חורבן - מודה ר"י לרשב"י (שלא יעסוק ביישוב העולם אלא בתורה) וע"ז אנו סומכין על ר' נהוראי במתניתין סוף קידושין: מניח אני כל אומניות שבעולם ואיני מלמד בני אלא תורה, היינו בח"ל וכנ"ל.
רואים אנו בדברי החת"ס, שמלבד זה שפירותיה של ארץ-ישראל קדושים, יש גם מצווה מדאורייתא להתעסק בהם. זאת ועוד, החת"ס משווה מצווה זו למצוות תפילין, שהיא 'מצוה שבגופו' (עי' בליקוטי מוהר"ן תורה מז, שא"י היא בחינת תפילין, ועי' בדרוש א' שבסוף חבש פאר, ועי'בקידושין סוף דף לז). לכן, למרות שבועז היה גדול הדור (רו"ר ה, ד"ה י [כ]), ולמרות שהיה לומד תורה גם בשעה שהיה אוכל (רו"ר ה, טו [ז]), ולמרות שהיו לו נערים-קוצרים, מ"מ בלילה היה זורה בעצמו את הגורן, משום המצווה.
ובספר "אם הבנים שמחה" (פרק שלישי, לב) הוסיף: והדברים מבהילים כל רעיון, עד כמה הוקיר רבנו מלאכת ישוב הארץ, עד דקפסיק ותני שבארץ ישראל אסור לעשות כר' נהוראי וכרשב"י וחביריו ללמוד רק תורה ולנטוש את הארץ, אלא החיוב לעשות כר' ישמעאל, לעסוק בישוב הארץ, מפני שזה גופא מצוה. והמשיל לזה - כאילו תאמר: לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה, הכא נמי לא יאמר: לא אאסוף דגני מפני עסק התורה. וכן בשאר אומניות שיש בהם ישוב העולם, הכל בכלל מצוה זו. שכך פסק ראש הפוסקים, מגדולי הפוסקים האחרונים, רבנו ה"חתם סופר", שנתקבלו פסקיו כמשה מפי הגבורה, ומאן ספין ומאן יהיר ומאן רקיע לזלזל בדבר שרבנו החת"ס הגביה ערכו כל כך למעלה ראש, עד שהשוה עבודת האדמה בארץ ישראל למצות עשה דתפילין שאדם הישראלי מניח בכל יום, ובלי מצות עשה דתפילין אינו בר ישראל כלל, והוא מן היורדים ואינם עולים, כמבואר בראש השנה. על כן, בושה וכלימה תכסה פניהם של אלו המזלזלים במצות עשה של ישוב הארץ בטעמים בדויים ודחויים. ודבריהם בטלים ומבוטלים נגד דברי רבנו החת"ס ז"ל, ולית צריך להשגיח בהן כלל וכלל, ודוק.

דבקות בשכינה
אין מצווה זו של יישוב הארץ בנטיעות, ככל מצוותיה של תורה. יש בה מה שאין באחרות. כך דרשו חז"ל (ויק"ר כה, ג): רבי יהודה ב"ר סימון פתח (דברים יג) אחרי ה' אלהיכם תלכו, וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחר הקב"ה אותו שכתוב בו (תהלים עז) בים דרכך ושבילך במים רבים ואתה אומר אחרי ה' תלכו, ובו תדבקון וכי אפשר לב"ו לעלות לשמים ולהדבק בשכינה אותו שכתוב בו (דברים ד) כי ה' אלהיך אש אוכלה וכתיב (דניאל ז) כורסיה שביבין דינור וכתי' (שם) נהר דינור נגד ונפק מן קדמוהי ואתה אומר ובו תדבקון אלא מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחלה הה"ד (בראשית ב) ויטע ה' אלהים גן בעדן, אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה הה"ד כי תבאו אל הארץ.
ניתן לומר, שכל מצווה מקרבת אותנו לאבינו שבשמים, לקב"ה, אך מושג כזה של דבקות בשכינה אינו מצוי בכל מצווה (אמנם מצאנו ביטוי כזה לגבי דבקות בחכמים (במדב"ר כב, א), וביטוי דומה לגבי דבקות במידותיו של הקב"ה (סוטה יד.) ונראה לומר שיש דבקות מצד התורה, יש דבקות מצד העבודה ויש מצד גמ"ח, ואכמ"ל).

חלקי המצווה
מתוך רצון לברר בקצרה את מיקומה המדויק של הנטיעה בתוך מצוות יישוב הארץ וכן את יתר חלקי המצווה, נביא את סיכומו של הרב שמואל מוהליבר זצ"ל, משנת תר"ן (שיבת ציון עמ' 11), ואלו דבריו: מכל האמור נתברר לנו, שמה שאמר הכתוב והורשתם את הארץ וישבתם בה, היא מצות עשה אחת השקולה כנגד כל המצוות שבתורה, והחלק היותר נכבד הוא הירושה , היינו הזכייה בכברת ארץ באה"ק, בזמן שהיו ישראל לעם בפני עצמם ע"י מלחמה, ובזמן הזה - ע"י קנין כסף, והוא חשוב כחלק לעוה"ב, וגם הוא דוחה שבות במלאכה דאורייתא, דהיינו ע"י אמירה לנכרי. והחלק השני מהמצוה הנ"ל הוא הישיבה , וגם הישיבה מתחלקת לשני חלקים: א) הישיבה בארץ. ב) ישוב הארץ. וחלק ישוב הארץ ג"כ יתחלק, לשלוש מדרגות: א) נטיעת כרמים ופרדסים הוא הישוב היותר גדול . ב) בנין בתים. ג) זריעת תבואה וירקות.

גדולי ישראל
זאת היתה התייחסותם של גדולי ישראל למצווה זו גם בפועל. דוגמה אחת לכך כבר ראינו בדברי החת"ס על בועז, ובגמרא (ב"ב יד.) מוצאים אנו דוגמה נוספת: "א"ל רבא לר' זירא נטע ר' ינאי ארבע מאה כרמי א"ל דילמא שתים כנגד שתים ואחת יוצא זנב". פירש רש"י: שתים כנגד שתים - שתי גפנים כנגד שתים וא' יוצא זנב בכך קרוי כרם לגבי לחזור עליו מעורכי המלחמה במסכת סוטה (דף מג):
כלומר, כדי ליישב את התמיהה על הכמות העצומה שרבי ינאי נטע, מתרצת הגמ' שייתכן שהוא נטע "רק" אלפיים גפנים!!
מדוע עשה זאת רבי ינאי בעצמו? למה התבטל מלימודו ולא עשה זאת בעזרת פועלים?
תשובה לכך נמצא ב"שיטה מקובצת": וזה לשון הראב"ד ז"ל... וכן הא דרבי ינאי, דנטע שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב בארבע מאה כרמי, משום יישוב ארץ ישראל הוא דעבד , ומעלים עליו כאלו נטעה כולה. עד כאן לשונו.

יהי רצון שנזכה לכסוף לארץ-ישראל ולירושלים בתכלית הכוסף ונזכה לראות עין בעין בשוב ה' לציון ברחמים.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il