בית המדרש

  • כד - דתלשי"ם וט"ו בשבט
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

תשובתו של ריש לקיש

הם הביטו זה בפני זה, מופתעים. מי הוא זה שרודף אחריהם? לחבורתם, המכונה "בעלי קנייה", יצא השם בכל האזור. כבר זמן רב עוסקים הם בשוד וגזל, ואיש אינו מעלה בדעתו להתעמת אתם. מיהו אפוא המאיים עליהם בצעקות?

undefined

ט שבט תשס"ח
8 דק' קריאה
משא-ומתן עם בר לקישתא
השודדים יצאו את תחום העיר טבריה, ושמעו קול מאחוריהם: "אם לא תחזירו - אנקום נקמתי מכם!".
הם הביטו זה בפני זה, מופתעים. מי הוא זה שרודף אחריהם? לחבורתם, המכונה "בעלי קנייה", יצא השם בכל האזור. כבר זמן רב עוסקים הם בשוד וגזל, ואיש אינו מעלה בדעתו להתעמת אתם. מיהו אפוא המאיים עליהם בצעקות?
"אם לא תחזירו - אנקום נקמתי מכם!" נשמע הקול שנית, והצועק הוסיף: "מה זאת עלתה בלבכם, וכיצד העזתם פניכם וגזלתם את כספו של ראש הישיבה, רבי יוחנן?!". הצועק עדיין רחוק, אבל קולו נשמע היטב.
"רבי יוחנן? לא כדאי להסתבך אתו", אמר האחד, שחשש קל עלה בלבו, לחברו, "זה מסוכן. שמעתי שפעם אחת תלמיד אחד התנהג כלפיו שלא כראוי, והרב נתן עיניו בו ועשאו גל של עצמות!". "שטויות", ענה החבר, "אגדות מספרים על כל ראש ישיבה". בעוד הלה מספר לחברו ממעשיו המופלאים של רבי יוחנן התקרב אליהם הרודף, והם נרתעו למראה פניו. "בר לקישא!" סינן אחד מהם.
כן, הוא מוכר להם. לסטים היה, ראש הלסטים. כולם פחדו ממנו. יום אחד שינה את עורו והצטרף לחובשי ספסלי בית המדרש. ועכשיו - הוא מולם! בא לתבוע את כספו השדוד של רבי יוחנן. ומה יענו לו?

"אם את כספו של רבי יוחנן לקחנו, נחזיר חצי ממנו", ניסה אחד מן השודדים לפתוח במשא-ומתן.
ריש לקיש הרעים בקולו: "חייכם, את כולו אני נוטל. אף לא פרוטה אחת אשאיר!". לנגד עיניו עמדה עדיין תמונתו מהבוקר של רבי יוחנן, רבו וחברו, יושב בבית המדרש מהורהר ואינו מגיב לשאלות שהופנו אליו. מעולם לא ראהו כל כך טרוד. כששאל אותו ריש לקיש לפשר הדבר, נענה "כל האברים תלויים בלב, והלב תלוי בכיס. נשדדתי בידי לסטים, כנופיית בעלי קנייה". ריש לקיש שאל לכיוון מנוסתם ויצא בעקבותיהם. הוא לא הסכים לוויתור על כלשהו מכספו של רבי יוחנן. פחדם של השודדים מפני ריש לקיש לא היה מופרז: הם זכרו את כוחו, ושמעו איך הֶעֱרים על חבורת אוכלי-אדם, הרג אותם והשתחרר מרשותם.
כשהכסף בידו חזר ריש לקיש לטבריה, אל רבי יוחנן (על פי ירושלמי תרומות סוף פרק ח).

חילו לאורייתא
רבי שמעון בן לקיש נולד למשפחה של תלמידי חכמים. בבחרותו למד תורה והיה בין תלמידיו הצעירים של רבי יהודה הנשיא. רבותיו בתקופה ההיא היו גם רבי חייא, רבי ינאי, רבי אפס ורבי אושעיא. הוא ורבי יוחנן העידו מאוחר יותר על עצמם: "לא זכינן לאורייתא אלא בגין דחמינן אצבעתיה דרבי", לא זכינו לתורה אלא בגלל שראינו את אצבעותיו של רבי (ירושלמי ביצה פרק ה הלכה ב).
בשלב מסוים עזב את בית המדרש, אולי מתוך דוחק וקשיי פרנסה. הוא הלך ונעשה שודד. לסטים! את תלמודו הראשון שכח. כל כך הצטיין במלאכה החדשה שמצא והתקדם בה, עד שנעשה למנהיג השודדים. שני חברים היו לו, שיצאו ביחד איתו למסעות גזל ושוד. הם היו גוזלים וחומסים כל אשר יעבור בדרך.
הגמרא מספרת על מקרה שקרה לריש לקיש בתקופה הזאת: "ריש לקיש זבין נפשיה ללודאי. שקל בהדיה חייתא וגלגלתא, אמר: גמירי, דיומא בתרא כל דבעי מינייהו עבדי ליה, כי היכי דליחול אדמיה. יומא בתרא אמרו ליה: מאי ניחא לך? אמר להו: בעינא אקמטינכו ואותבינכו, וכל חד מינייכו אמחייה חייתא ופלגא. קמטינהו ואותבינהו כל חד מינייהו, כד מחייה חד חייתא נפק נשמתיה חרקיניה לשיניה, אמר ליה: אחוכי קא מחייכת בי? אכתי פש לך גבי פלגא דחייתא! קטלינהו כולהו, נפק ואתא" (ריש לקיש מכר עצמו ללודיים אוכלי אדם. לקח אתו שק ועיגול מתכת בתוכו, אמר: ידוע שביום האחרון, כשהורגים אותו, כל מה שמבקש מהן עושים לו, כדי שימחל על דמו. ביום האחרון אמרו לו: מה בקשתך? אמר להם: אני רוצה לקשור אתכם ולהושיב אתכם, וכל אחד מכם אכה אותו מכה וחצי. קשר אותם והושיבם. כל אחד מהם, כשהיכהו מכה אחת יצאה נשמתו וחרק שיניו, ונראה כמחייך ולכן לא הבחינו חבריו שהוא מת, אמר לו: אתה צוחק עלי? עדיין נשארה לך אצלי חצי מכה! הרג את כולם ויצא. הם לא הבחינו האחד במיתת חברו, כי המתכת מכוסה בשק והמכה היתה יבשה) (גיטין מז. והמפרשים).
יום אחד היה רבי יוחנן שוחה בירדן. ריש לקיש ראה אותו וקפץ אחריו לנהר. רבי יוחנן פנה לריש לקיש בהתפעלות: "חילך לאורייתא!" כוחך - לתורה! ריש לקיש ענה לעומתו: "שופרך לנשי!" יופיך - לנשים! "אם תחזור בך לכמות שהיית בצעירותך", אמר לו רבי יוחנן, "תתחתן עם אחותי, שיפה ממני". ריש לקיש הסכים. קרא עמו ולימד אותו ועשאו אדם גדול ותלמיד חכם (בבא מציעא פד.).

חוט של חסד
נטעם מעט מהדברים שאמר וממה שאמרו עליו:
ריש לקיש היה מסדר משנתו ארבעים פעם כנגד ארבעים יום שניתנה תורה, ונכנס לפני רבי יוחנן. (תענית ח.)
ריש לקיש היה הולך בדרך. הגיע לשלולית מים. בא איש אחד, הרכיב אותו על כתפיו והעביר אותו. אמר לו: קראת מקרא? אמר לו: קראתי. - שנית משנה? - שניתי ארבעה סדרי משנה. אמר לו: פסלת לך ארבעה טורים, וטענת את בן לקיש על כתפיך? זרוק את בן לקיש במים! אמר לו: נוח לי שאשמש את אדוני. - אם כן, למד ממני דבר אחד, שאמר רבי זירא: בנות ישראל הן החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליו שבעה נקיים. (מגילה כח:)
אמר ריש לקיש: הריני כפרת רבי חייא ובניו. שבתחלה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה - עלה הלל הבבלי ויסדה, חזרה ונשתכחה - עלו רבי חייא ובניו ויסדוה. (סוכה כ.)
אמר עולא: הרואה את ריש לקיש בבית המדרש כאילו עוקר הרים וטוחנן זה בזה. (סנהדרין כד.)
מי שמדבר אתו ריש לקיש בשוק נותנים לו הלוואה בלי עדים. (יומא ט:)
אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בלילה - הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר יומם יצוה ה' חסדו, ומה טעם יומם יצוה ה' חסדו - משום ובלילה שירה עמי. ויש אומרים: אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בעולם הזה, שהוא דומה ללילה - הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד לעולם הבא, שהוא דומה ליום, שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי. (חגיגה יג:)
אמר ריש לקיש: מאי דכתיב "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם"? כל העוסק בתורה, כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם. (מנחות קי.)

כיצד לסטים עושה תשובה?
איך מנהיג השודדים, שכולם מפחדים ממנו, מניח הכול והולך ללמוד תורה?
מתוך שלא לשמה בא לשמה. יופיו של רבי יוחנן וההבטחה שלו שייתן לו את אחותו לאשה קסמו לו, לראש השודדים. ודאי הוא שמשהו עמוק יותר משך את ריש לקיש, מעבר ליופי החיצוני, השפיע עליו וגרם לו להשתנות מן הקצה אל הקצה. משהו פנימי התעורר בלבו. את רבי יוחנן הכיר מתקופת לימודיהם בבית המדרש של רבי יהודה הנשיא - "רבי". דמותו של רבי צפה ועלתה לנגד עיניו. הוא נזכר במנהגי הקדושה והחסידות של רבי. כמה עניו היה... "רבינו הקדוש" קראו לו. מעולם לא הושיט ידו למטה מאבנטו. והאווירה המיוחדת בבית המדרש בשיעוריו... הוא זוכר גם את אצבעותיו של רבי היוצאות מתוך הכפפות שלו... ואיזו חרדת קודש היתה לרבי כשלימד את תורת רבותיו, תלמידי רבי עקיבא.
הזכרונות צפו ועלו לפניו. הוא החליט: אשוב לבית המדרש!
והוא שב. שב לבית המדרש ולמד. למד והיה לאחד מגדולי הדור.

ומה עם חזרה בתשובה? שאלנו, איך מפקד הלסטים עושה תשובה?
הגמרא לא סיפרה לנו על תשובתו של ריש לקיש. אבל בפרקי דרבי אליעזר (מג) זה מבואר:
"תדע לך כח התשובה, בא וראה מרבי שמעון בן לקיש, שהיה הוא ושני רעיו בהרים גוזלין וחומסין כל אשר יעבור עליהם בדרך. מה עשה רבי שמעון? הניח לשני רעיו שודדין בהרים, ושב לא-להי אבותיו בכל לבו בצום ובתפלה. והיה משכים ומעריב לבית הכנסת לפני הקדוש ברוך הוא, והיה עוסק בתורה כל ימיו ובמתנות עניים, ולא שב על מעשיו הרעים עוד. ונתרצית תשובתו, וביום שמת מתו שני רעיו השודדים בהרים, ונתנו לרבי שמעון באוצר החיים ולשני רעיו בשאול התחתונה, ואמרו שני רעיו לפני הקב"ה: רבון כל העולמים, יש לפניך משוא פנים? זה היה עמנו שודד בהרים, והוא באוצר החיים ואנו בשאול תחתית! אמר להם: זה עשה תשובה בחייו, ואתם לא עשיתם תשובה. הנח לנו ואנו עושים תשובה גדולה! אמר להם: אין תשובה אלא עד יום המיתה, משל למה הדבר דומה? לאדם שהוא רוצה לפרוש בים, אם אינו לוקח בידו לחם מארץ נושבת ומים מתוקים בים - אינו מוצא לאכול ולשתות. ולא עוד, אלא אדם שהוא רוצה לילך לקצה המדבר, אם אינו לוקח מן היישוב לחם ומים - אינו מוצא במדבר לאכול ולשתות. כך אם האדם אינו עושה תשובה בחייו - לאחר מיתתו אין לו תשובה, אלא נתינת האיש כדרכיו וכפרי מעלליו."

שחרור תמורת ברכה
כשחזר לבית המדרש, התמסר ללימוד התורה ונטש, כמובן, את דרכו הקודמת. ובכל זאת, הליסטוּת היתה מוכרת לו ולא פעם הסתייע בניסיונו ועזר לחבריו במקרי הצורך. כשנחטף רבי אמי בידי לסטים, והכול התייאשו מחייו, הופיע ריש לקיש. "אני יוצא להרוג או ליהרג, אחזיר את רבי אמי ואציל אותו מיד הלסטים", הודיע. תוך שהוא מסכן את נפשו הגיע אל הלסטים ודרש את שחרורו של רבי אמי. תמורתו הבטיח להם ברכה מפי רבי יוחנן: "בואו אצל הזקן שלנו והוא יתפלל עליכם". הלסטים באו אל רבי יוחנן. ברכתו היתה: "מה שרציתם לעשות לו יבוא עליכם". לא הספיקו להגיע לעיר אפיפסרוס עד שנהרגו כולם. (ירושלמי תרומות ספ"ח)

הגמרא מספרת גם על האירוע המצער שהביא לפטירתו. יום אחד נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש מהי שעת גמר המלאכה של החרב לעניין קבלת טומאה. רבי יוחנן אמר: משעת הצירוף בכבשן. ריש לקיש אמר: משיצחצח אותה במים.
רבי יוחנן פנה אל ריש לקיש: "לסטאה בלסטיותיה ידע", בדבר הזה אתה יודע טוב ממני, בגלל עברך.
ריש לקיש: "מה הועלת לי? שם 'רבי' קראו לי, וכאן 'רבי' קראו לי!" לאמר, מה הועלת לי בהודאה כזאת לדברי? וכי בגלל העבר שלי בחבורת הלסטים אני יודע את זה? לא! למדתי את ההלכה הזאת קודם שנעשיתי לסטים, וכבר אז (כמו עכשיו) קראו לי "רבי", אלא ששכחתי מה שלמדתי!
רבי יוחנן נבהל מן הדברים ששמע. הוא הבין אותם כפשוטם: מה הועלת לי? אצל הלסטים קראו לי "רבי" וכאן בבית המדרש גם כן קוראים לי "רבי"! "האומנם לא הועלתי לך?" נפגע רבי יוחנן, "הועלתי לך בכך שקירבתיך תחת כנפי השכינה!".
רבי יוחנן נפגע מדבריו של ריש לקיש. ריש לקיש חלה. אשתו ביקשה מרבי יוחנן אחיה שלא יקפיד עליו ולא יעניש אותו, אך ללא הועיל. ריש לקיש נפטר. רבי יוחנן התאבל על פטירתו. הוא לא הצליח עוד ללמוד בלי ריש לקיש, ואחרי כשנה נפטר גם הוא. (בבא מציעא פד., תוס' ומהרש"א)

היכן אתה, בן לקיש?
זכה להיות חברותא של רבי יוחנן, והקשר ביניהם היה חזק. רבי יוחנן העיד על עצמו שאין הוא יכול ללמוד ללא חברו. לאחר שנפטר, רבי יוחנן זעק "היכן אתה, בן לקיש?" ואמר: "בן לקיש, כשהייתי אומר דבר - היה מקשה לי עשרים וארבע קושיות, והייתי מתרץ לו עשרים וארבעה תירוצים, ומתוך כך השמועה מתבררת". (ב"מ פד.)
אדם תקיף ועשוי ללא חת היה ריש לקיש. אמר את דברו בלי לחשוש. פעם אחת לימד הלכה: "נשיא שחטא - מלקין אותו בבית דין של שלושה". שמע הנשיא וכעס. הוא שלח חיילים לתפוס את ריש לקיש, וריש לקיש ברח מפניהם. למחרת פגש הנשיא את רבי יוחנן בבית המדרש, ושאל אותו: "למה אין אדוני אומר לנו דברי תורה?" רבי יוחנן התחיל לטפח במחיאת כף ביד אחת. שאל הנשיא: "וכי ביד אחת מטפחים?!" אמר לו: "לא, אבל חסר לי ריש לקיש ובלעדיו אני כמו יד אחת". הנשיא התפייס וקבע עם רבי יוחנן שילכו אל ריש לקיש למחרת. כשפגשו אותו במקום שאליו ברח שאל אותו הנשיא: "מה ראית לומר הלכה זו?" ריש לקיש לא הפתיע: "ומה חשבתם? שבגלל פחד ויראה אמנע מלומר דברי ה' ותורתו?!" (ירושלמי סנהדרין פרק ב הלכה א)
אישיותו של רבי שמעון בן לקיש מיוחדת ויוצאת דופן והביוגרפיה שלו בלתי שגרתית. בתחילת דרכו למד ושנה, אחר כך פירש ועסק בליסטות, חזר ושנה ולמד ולימד. הלקח שהנחיל ריש לקיש לדורות - אין לדחות אבן אחר הנופל! יש דרך חזרה. דלתות בית המדרש של מטה ושל מעלה פתוחות לקבל שבים. בתשובה ובלימוד תורה עתיד השב להגדיל את סופו מתחילתו!

ונסיים בשמועה של ריש לקיש: אמר ריש לקיש : גדולה תשובה, שזדונות נעשות לו כשגגות, שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך: הא עוון מזיד הוא, וקא קרי ליה מכשול. איני? והאמר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכויות, שנאמר ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה! - לא קשיא, כאן - מאהבה, כאן - מיראה. (יומא פו:)
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il