ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

לקח מתוק ;">

בית מדרש סיפורים ותולדות צדיקים סיפורים נוספים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ט שבט תשס"ח

לקח מתוק


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב אברהם בהר"ן זצ"ל

הסופר החסידי שמחה רז הכיר מקרוב את הצדיק הירושלמי הידוע, ר' אריה לוין זצ"ל, ונפגש עמו פעמים רבות. לאחר שר' אריה הלך לעולמו, בשנת תשכ"ט, כתב עליו שמחה רז שני ספרים: 'איש צדיק היה' ו'צדיק יסוד עולם', שחיזקו יהודים רבים בדרכי אהבת ישראל הנפלאות. גם לאחר שיצאו הספרים לאור, המשיכו להתגלגל לפתחו של הסופר סיפורים נוספים על ר' אריה.
פעם צעד ליד ביתו בשכונת בית וגן בירושלים, ולפתע פנה אליו רב מזוקן, שלא הכיר לפני כן, ושאלו: "ר' שמחה, האם הכרת את הרב אברהם בהר"ן, מייסד האולפנה בכפר פינס, שהקים לאחר מכן את האולפנא בגדרה?" שמחה רז השיבו בשלילה.
"ובכן, בוא ושמע מה הוא סיפר לי על ר' אריה לוין". והרב החל לספר את סיפורו:
"פעם שוחחתי עם הרב בהר"ן שיחת נפש, והוא שאלני: איך לפי דעתך הפכתי למחנך ולמייסד אולפנות? מנין קיבלתי את הכוח וההשראה לכך? בוא ואספר לך מה דחף אותי למשימת חיי. כאשר הייתי ילד קטן, בגיל עשר בערך, למדתי בתלמוד תורה 'עץ חיים' בירושלים. בימים ההם נהגו גם הילדים הצעירים ללמוד יום לימודים ארוך, מהבוקר עד הערב.

"קיבלנו אוכל במידה ובמשורה, כיאה לעוני ששרר באותם ימים. בצהרים חילקו בתלמוד תורה צלחת פודינג אחת. זה היה כל האוכל! אם מישהו ביקש תוספת, היה עליו להמתין בסבלנות עד שיחלקו לשאר הילדים, ואם נשארו שאריות פודינג - הוא יכול היה לבקש עוד קצת. יום אחד הייתי רעב במיוחד, והוגש לי הפודינג שאהבה נפשי. אכלתי אותו במהירות, וחשבתי בלבי שאם אמתין לתוספת, אולי לא תישאר. הבטן הריקה והתאווה לפודינג עשו את שלהן, וביקשתי מהטבחית מנה נוספת.
הטבחית הביטה עלי בזעף ואמרה: 'כבר קיבלת את המנה שלך!'

התרגזתי עליה, ואז לקחתי את סיר הפודינג הענקי שניצב על הדלפק ושפכתי אותו, עם כל תכולתו, על הארץ... פרצה במקום מהומה נוראה. הטבחית צעקה עלי בקולי קולות, ומכל עבר צעקו הילדים: 'השתגעת, אברהם, איך העזת לשפוך סיר של אוכל!, 'למה עשית את זה? איפה הדרך ארץ שלך?!' 'אינך יודע שאסור לזרוק אוכל, הרי זה בל תשחית!'...

המלמד הוזעק מיד למקום, וכאשר ראה מה שעוללתי, לקח אותי לצד והחל להוכיח אותי נמרצות. בעצה אחת עם מנהל התלמוד תורה הוחלט שאתייצב מחר בעשר בבוקר אצל המשגיח הרוחני של התלמוד תורה, ר' אריה לוין, כדי שיוכיח אותי על מעשי ויחליט איך להעניש אותי.
כל אותו לילה לא עצמתי עין מרוב פחד. חשבתי מה אוכל לומר למשגיח להגנתי, הלא זה באמת מעשה שלא יעשה. לא ידעתי לאן אוכל להימלט מפני התוכחה הצפויה. התחלתי לדמיין את העונשים שלהם אני צפוי, ובקושי רב נרדמתי באותו לילה.

לר' אריה לא היה חדר משלו בתלמוד תורה. הוא מצא איזה חלל פנוי מתחת למדרגות העולות לקומה השנייה, ושם הניח את חפציו המועטים, כמה ספרים, וכן שולחן קטן וכיסא. כאשר הגעתי ל'חדר' שלו, כמעט שלא יכולתי לנשום מרוב פחד. ר' אריה הביט בי ואמר בסבר פנים רציני: 'תגיד לי, אברהם, זה נכון מה ששמעתי עליך אתמול?!'
לא ידעתי מה לומר להגנתי. חשתי שעדיף לי להודות על האמת, שהרי כבר נאמר: 'מודה ועוזב ירוחם'. לאחר שהתוודיתי בקול נמוך, השפלתי את ראשי וציפיתי לקיתון של רותחין מפיו. ואז אמר ר' אריה: 'אני מבין מכל הסיפור הזה שאתה מאוד אוהב פודינג?'
'זה נכון...' הודיתי ונשאתי את עיני לעברו.
ר' אריה הצביע על צלחת מלאה פודינג שהיתה מונחת בקצה השולחן הקטן ואמר: 'הנה, הכנתי לך צלחת פודינג. שב ותאכל כעת!'

באותו רגע ממש גמלה בלבי החלטה שכאשר אגדל אהיה מחנך בישראל, שהרי זה עתה קבלתי מר' אריה את השיעור הראשון והיסודי בחינוך..."
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il