ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש הלכה מחשבה ומוסר המאבק בין ה-2 ל-3

צרת הבת ומיטות הזהב

אגדת הבבלי מספרת שר' דוסא שיבח את ר' עקיבא ואמר שירבו כמותו בישראל, והרשה לו לשבת היכן שירצה. ומאידך, הוא תפס את ר' אלעזר בן עזריה ואת ר' יהושע והושיבם על מיטות זהב. אגדת הבבלי רוצה לחלוק על אגדת הירושלמי, ומרמזת שר' עקיבא שעמל רק בתורה הוא בן חורין, ואילו מי שרודף גם אחר הזהב אינו כזה.
4865
לחץ להקדשת שיעור זה
המאמרים הקודמים דנו באגדת צָרַת-הַבָּת בתלמוד הירושלמי; והמאמר הנוכחי דן באגדת צָרַת-הַבָּת בתלמוד הבבלי (יבמות דף טז, א):
"בימי רבי דוסא בן הַרְכִּינָס התירו צָרַת-הַבָּת לאחין, והיה הדבר קשה לחכמים, מפני שחכם גדול היה, ועיניו קמו מלבוא לבית המדרש. אמרו מי ילך ויודיעו? אמר להן רבי יהושע: אני אלך. ואחריו מי? ר' אלעזר בן עזריה. ואחריו מי? ר' עקיבא. הלכו ועמדו על פתח ביתו. נכנסה שפחתו, אמרה לו: רבי, חכמי ישראל באין אצלך, אמר לה: יכנסו, ונכנסו. תְפָשׂוֹ לר' יהושע והושיבהו על מטה של זהב . אמר לו (ר' יהושע לרבי דוסא): רבי, אמור לתלמידך אחר וישב, אמר לו: מי הוא? ר' אלעזר בן עזריה. אמר: ויש לו בן לעזריה חבירנו? קרא עליו המקרא הזה: 'נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם', תְפָשׂוֹ והושיבו על מטה של זהב . אמר לו: רבי, אמור לתלמידך אחר וישב, אמר לו: ומי הוא? עקיבא בן יוסף. אמר לו: אתה הוא עקיבא בן יוסף, ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו? שב, בני, שב, כמותך ירבו בישראל. התחילו מסבבים אותו בהלכות, עד שהגיעו לצָרַת-הַבָּת. אמרו לו: צָרַת-הַבָּת, מהו? אמר להן: מחלוקת בית שמאי ובית הלל. הלכה כדברי מי? אמר להן: הלכה כבית הלל. אמרו לו, והלא משמך אמרו: הלכה כבית שמאי! אמר להם: 'דוסא' שמעתם, או 'בן הַרְכִּינָס' שמעתם? אמרו לו: חיי רבי, סתם שמענו. אמר להם: אח קטן יש לי, בְּכוֹר-שָׂטָן הוא, ויונתן שמו, והוא מתלמידי שמאי, והזהרו שלא יקפח אתכם בהלכות, לפי שיש עמו שלש מאות תשובות בצָרַת-הַבָּת שהיא מותרת, אבל מעיד אני עלי שמים וארץ, שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא, ואמר שלשה דברים: צָרַת-הַבָּת אסורה, עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית, ומקבלים גרים מן הקרדויין ומן התרמודים. תנא: כשנכנסו, נכנסו בפתח אחד, כשיצאו, יצאו בשלשה פתחים. פגע בו (יונתן בן הַרְכִּינָס) בר' עקיבא והקשה עליו את קושיותיו ור' עקיבא עמד בפניו וענה לו. אמר לו: אתה הוא עקיבא, ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו? אשריך שזכית לְשֵׁם ועדיין לא הגעת לרועי בקר! אמר לו ר' עקיבא: ואפילו לרועי צאן! "

דין צָרַת-הַבָּת מתייחס לאדם שנשא שתי נשים ומת. בדרך כלל האח החי צריך לייבם (לשאת) את אחת האלמנות, או לחלוץ לה את נעלו ואז היא מותרת להינשא לשאר העולם. הייבום או החליצה שנעשה באישה האחת ישפיע גם על האישה השנייה (ה"צרה") וגם היא תהיה מותרת להינשא לשאר העולם. כאשר אחת משתי הנשים האלמנות היא בתו של האח החי, אסור לו לייבם אותה, שהרי בתו אסורה עליו באיסור ערווה; ו"הבת" פטורה הן מהייבום והן מהחליצה. ונחלקו בית הלל ובית שמאי מה דין האישה השניה שהיא ה"צרה" של ה"בת". בית שמאי סבורים שמותר לאח החי לייבם (לשאת) את צרת-הבת, ולכן צרת-הבת זקוקה לייבום או לחליצה. ובית הלל אוסרים עליו לייבם את צרת-הבת והם פוטרים אותה גם מן החליצה.
במעשה קיימים פרטים תמוהים:
א. ר' דוסא מזהה את ר' יהושע מייד כשהוא נכנס, ואם כך הראייה שלו היתה טובה יחסית לגילו. אלא שמן הסתם הוא התקשה לקרוא אותיות קטנות ללא זכוכית מגדלת; כפי שקורה אצל אנשים מבוגרים. ואם כך מדוע הוא לא בא לבית המדרש? והרי מרבית-ככל הלימוד באותה התקופה היה בעל-פה, ולר' דוסא יש זכרון מעולה?!
ב. גם הביטוי "ועיניו קמו מלבוא לבית המדרש" - אומרת דרשני. קשיי ראיה מתוארים בלשון חז"ל בשורש כה"ה, 1 מדוע המעשה משתמש בלשון "קמו" שהיא לשון של התנ"ך 2 ?
ג. ר' דוסא בן הַרְכִּינָס הכריח את ר' יהושע ואת ר' אלעזר בן עזריה לשבת על מיטות של זהב, מדוע הוא לא הכריח גם את ר' עקיבא לשבת על מיטה כזו? והרי הוא מהלל ומשבח אותו?!
בנוסף לכך, בכתבי יד רבים מאוד 3 מופיע הכתיב הבא " תְפָשׂוֹ והושיבו על מטה של זהב". מדוע המעשה אינו מתאר את ההושבה בשימוש בכתיב הרגיל של חז"ל שהוא "תְּפָסוֹ"? מדוע הוא מתאר אותו בכתיב של התנ"ך "תְפָשׂוֹ"?
ד. סיומו של המעשה תמוה מאוד. מה השבח הגדול בכך שר' עקיבא לא הגיע למעלת "רועי בקר" והרי האנשים הללו נחשבים לאנשים שאינם מכובדים?! 4

ועיניו קמו – מלבוא לבית המדרש
האגדה על ר' דוסא בן הרכינס וצרת-הבת מופיעה בתלמוד הירושלמי בכמה שנויים. הרי"ף כתב בסוף הלכותיו למסכת עירובין, שהאמוראים שבתלמוד הבבלי היו בקיאים בתלמוד הירושלמי ובמשמעויות שלו יותר מאיתנו. ומעתה צריך להבין שאם אנו מוצאים שתי אגדות שמתארות את אותו האירוע, הרי שהפרטים הייחודיים שבאגדת הבבלי הם שנויים מכוונים. חלקם נועדו לבאר את מסתרי אגדת הירושלמי, וחלקם נועד לחלוק על השקפת אגדת הירושלמי.
הביטוי הייחודי "ועיניו קמו " מופיע בכתוב שמתאר את אחיה השילוני לעת זקנתו (מלכים א יד, ד): "וַאֲחִיָּהוּ לֹא יָכֹל לִרְאוֹת כִּי קָמוּ עֵינָיו מִשֵּׂיבוֹ". אגדת הבבלי משתמשת בביטוי הייחודי הזה כדי לגלות טפח מרמזי אגדת צרת-הבת שבירושלמי. השימוש בביטוי הזה מגלה שר' דוסא בן הרכינס מסמל את אחיה השילוני. 5

המאמרים הקודמים דנו כבר באגדת הירושלמי, ובמאמר "צרת-הבת ובכור-השטן" התבאר שאריכות הימים וקשיי הראיה של ר' דוסא בן הרכינס מקבילים לאריכות הימים וקשיי הראייה של אחיה השילוני. והתבאר שהצרוף "בכור-שטן" מרמז לדמותו של ירבעם בן נבט שמצד אחד הוא היה "שטן" למלכות דויד, ומצד שני הוא היה "בכור" בפני עצמו מפני שהוא מסמל את משיח בן יוסף שנאמר עליו " בכור שורו". ובמאמר "צרת-הבת ותורת ירבעם" התבאר שה"זהב" שבעגל שעשו ישראל במדבר ובעגלים שעשה ירבעם - מסמל את המרדף אחר הגשמיות שבעולם הזה. והתבאר שהתורה נמשלה אצל חז"ל ל"בת" של בורא העולם, ו"צרת-הבת" היא המלאכה ושאר ענייני העולם הזה. ו"היתר צרת-הבת" מסמל את ההיתר לעזוב את ה"תורה" ולעסוק בענייני העולם הגשמי. אגדת הירושלמי מרמזת שתורתם של אחיה השילוני ושל ירבעם הכשירה את ההתחברות לעשייה הגשמית ולרדיפה אחרי הזהב - לכתחילה. ולשיטתה, יש צד חיובי במרדף הזה מפני שהוא מפתח את האנושות, והוא מפתח גם את הגשמיות שבארץ ישראל; ומתוך כך תגיע גאולתם של ישראל.

הביטוי הארוך שנמצא באגדת הבבלי "ועיניו קמו מלבוא לבית המדרש " הוא מוזר בפני עצמו. והוא מרמז שאחיה השילוני (ר' דוסא בן הרכינס) מתיר להוציא את העיניים מחוץ לכותלי בית המדרש. ואכן, בתיאור שבאגדת הבבלי אין לר' דוסא קשיי ראייה גדולים, והוא מזהה את ר' יהושע מייד כשהוא נכנס. והקושי בקריאת אותיות קטנות, אינו מונע מלבוא לבית המדרש, שהרי הלימוד בבית המדרש היה רובו-ככולו בעל-פה. אלא שעיניו קמו מלבוא לבית המדרש – מבחינה עקרונית!! ר' דוסא מתיר להוציא את העיניים מבית המדרש ולקום ולרדוף אחר הזהב.

שני עגלי הזהב של ירבעם מסמלים את היתר הרדיפה אחר הזהב, ואגדת הבבלי מסמלת את ההיתר הזה באמצעות שתי מיטות הזהב שעליהן ר' דוסא מושיב את ר' יהושע ואת ר' אלעזר בן עזריה. "מִטּוֹת זָהָב" מוזכרות בתנ"ך בתיאור עושרו הבזבזני של אחשורוש, והן נחשבות לסגולת מלכים. ואין זה מסתבר שחכם מישראל, שאינו נושא בתפקיד נשיא ישראל, מחזיק בביתו מיטות של זהב. אלא שהישיבה על "מיטה של זהב" משמשת את האגדה כסמל לישיבה על "עגל של זהב", וכהיתר לרדיפה אחר הזהב.

תְפָשׂוֹ והושיבו על מטה של זהב
הכתיב "תְפָשׂוֹ" שאינו שכיח בלשון חז"ל, נועד לשלוח אותנו למה שכתוב בתנ"ך בתיאור המפגש שבין אחיה לבין ירבעם (מלכים א יא, כט-לא):
"... וְיָרָבְעָם יָצָא מִירוּשָׁלִָם וַיִּמְצָא אֹתוֹ אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי... וַיִּתְפֹּשׂ אֲחִיָּה בַּשַּׂלְמָה הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּקְרָעֶהָ שְׁנֵים עָשָׂר קְרָעִים: וַיֹּאמֶר לְיָרָבְעָם קַח לְךָ עֲשָׂרָה קְרָעִים... וְנָתַתִּי לְךָ אֵת עֲשָׂרָה הַשְּׁבָטִים:

התהליך שבו אחיה הנביא המליך את ירבעם למלך אינו רגיל בתיאורי ההמלכה שבתנ"ך. התהליך הזה היה אלים והיה כרוך ב"תפיסה בכוח" כדי למנוע התנגדות, והוא היה כרוך גם בפגיעה באיסור "בל תשחית" שבקריעת הבגדים. התיאור הזה דומה לתיאור של הורדת שאול מהמלוכה. 6 והמדרש משווה בין הרגעים האלו ואומר (מדרש שמואל (בובר יח, ה): "שכן דרך צדיקים להיות מצטערין בשעה שיש מחלוקת לבית דוד".

אגדת הבבלי משתמשת בכתיב תפ"ש - " תְפָשׂוֹ והושיבו על מטה של זהב" - כדי לשלוח לכתוב " וַיִּתְפֹּשׂ אֲחִיָּה". והיא מגלה שאחיה השילוני כפה על ירבעם להיות המלך שמייצג את המרדף אחר הזהב. ור' דוסא בן הרכינס שמסמל אותו, חוזר וכופה את ר' יהושע ואת ר' אלעזר בן עזריה לשבת על מטות של זהב. לפי אגדת הירושלמי יש היתר לכתחילה לרדוף אחר הזהב, ואגדת הבבלי באה לחלוק על כך. גם אגדת הבבלי מסכימה שאין ברירה, וחלק מן הצבור חייב לרדוף אחר הזהב, ובכלל זה גדולי הדור כמו ר' יהושע ור' אלעזר בן עזריה. אולם לשיטתה, רק מי שלא שפר עליו גורלו ונגזר עליו לרדוף אחר הזהב, אסור לו לחמוק ממה ש"תפסו" והושיבו אותו עליו.
אגדת הבבלי מדגישה את דמותו של ר' עקיבא לעומתם. ר' עקיבא משמש באגדות רבות כסמל למי שעמל בתורה ואינו מחויב בעמל המלאכות 7 . ואף כאן, למרות השבח הגדול שר' דוסא משבח אותו, ר' דוסא אינו "תופשׂ" בו, ור' עקיבא הוא בן חורין לבחור בעצמו היכן לשבת. ואכן, ר' עקיבא אינו מתואר כמי שיושב בסופו של דבר על מיטה של זהב; ור' דוסא מקווה שירבו "בני חורין" שכמוהו.

ויש לו בן לעזריה חבירנו?
שאלתו של ר' דוסא - "ויש לו בן לעזריה חבירנו?" - אינה מובנת. וכי מדוע שלא יהיה לו בן?! והרי מדרך הטבע לרוב רובם של האנשים נולדים בנים, ומדוע ר' דוסא מניח כהנחה ראשונית שחברו עזריה יהיה שונה משאר האנשים?!
כאשר משווים בין אגדת הבבלי לבין אגדת הירושלמי השאלה הזו קשה ביתר שאת. באגדת הירושלמי ר' דוסא מזהה את ר' אלעזר בן עזריה ואת שושלת משפחתו "מכירו אני שהוא דור עשירי לעזרא", ואילו באגדת הבבלי ר' דוסא מתפלא לשמוע שלעזריה חברו יש בן. מדוע קיים שינוי כה קיצוני בין האגדות?

השינוי שמצאנו באגדת הבבלי הוא מכוון, והוא נועד לחלוק על אגדת הירושלמי. אגדת הירושלמי רואה במי שרודף אחר העושר בן טבעי לעזרא הסופר. אך אגדת הבבלי מתקשה לראות אותו בתור "בן" שממשיך את השושלת הרוחנית של המשפחה. והיא שותלת את המסר הזה בשאלתו של ר' דוסא "ויש לו 'בן' לעזריה חבירנו?".

כשיצאו, יצאו בשלשה פתחים
המעשה מדגיש את המספר שלוש. ליונתן בן הרכינס יש "שלש מאות תשובות" בהיתר צרת-הבת; וחגי הנביא "העיד שלשה דברים". ואגדת הבבלי קוטעת את המעשה בהבאת ברייתא: "תנא: כשנכנסו, נכנסו בפתח אחד, כשיצאו, יצאו בשלשה פתחים".

במאמרים הקודמים התבאר שהמספרים שמוזכרים באגדות חז"ל הם בעלי משמעות; והמספרים "אחד" ו"שנים" מסמלים את התורה, ואילו המספר "שלוש" מסמל את העולם הגשמי 8 . באגדת הירושלמי הזקנים פגשו את יונתן בכור השטן והמפגש הסתיים באופן הבא: "בשער אחד נכנסו אליו ובשלושה שערים ברחו מפניו". לפי אגדת הירושלמי הזקנים נכנסו מתוך השקפה שהאידיאל הוא ה"אחד", כלומר להידמות ליצחק " יְחִידְךָ " שמתבודד בבית המדרש ומנותק מעולם המעשה. אך הם נכנעו בפני השקפת ירבעם (משיח בן יוסף) שהאידיאל הוא לרדת ולהתחבר לניצוצות התורה שגנוזים בענייני העולם הזה (ה"שלוש"). – "וב' שלושה ' שערים ברחו מפניו".

אגדת הבבלי באה לחלוק על ה"כניעה" בפני תורתו של ירבעם (משיח בן יוסף); והיא רוצה להציג חזות של "הסכם מכובד". ולשיטתה, הזקנים נכנסו אל ר' דוסא מתוך השקפה שהאידיאל הוא ה"אחד" של יצחק שמתבודד בבית המדרש, אך ר' דוסא (שמסמל את אחיה השילוני) הכריח את ר' יהושע ואת ר' אלעזר בן עזריה להתחבר אל הזהב ואל ענייני העולם הזה שהמספר "שלוש" מסמל אותם. והאגדה מרמזת שגם ר' עקיבא שנותר בן חורין לעסוק בתורה, מכיר "בדיעבד" בדרך הזו, ולכן הוא הצטרף אליהם להצגת הסכמה משותפת - ויצאו כולם "בשלשה פתחים".

בירושלמי ר' דוסא מעיד בשם חגי הנביא "על צרת-הבת שתינשא לכהונה", ובמאמר הקודם "צרת-הבת ועיני עזרא'" התבאר שהמשמעות הסמלית של העדות הזו היא הצליל של ה"היתר" - שהמלאכה (צרת-הבת) "מותרת להינשא" אפילו ל"כהנים". אולם לפי אגדת הבבלי העדות שר' דוסא מעיד מסתיימת בצליל של איסור - "צָרַת-הַבָּת אסורה"; ורק אחיו בכור השטן הוא זה שמתיר את צרת-הבת (המלאכה). ולפי אגדת הבבלי ר' עקיבא לא נכנע בפני יונתן בכור השטן, אלא שהוא זה שנכנע בפני ר' עקיבא.

והמעשה מסתיים בויכוח תמוה בין יונתן בכור השטן לבין ר' עקיבא שקשור לרועי בקר ולרועי צאן, ובביאור הויכוח הזה נאריך בעזהשי"ת במאמר הבא.





^ 1.כמו (חגיגה דף טז, א): "כל המסתכל בשלשה דברים עיניו כהות : בקשת, ובנשיא, ובכהנים".
^ 2.ואמנם בחלק מהגרסות תקנו את הגרסה ל"כהו" כדי להתאים את הבטוי ללשון חז"ל הרגילה. אולם בדקדוקי סופרים השלם בהוצאת מכון התלמוד הישראלי השלם, מבואר שברוב כת"י העתיקים הגרסה היא "ועיניו קמו".
^ 3.דקדוקי סופרים השלם בהוצאת מכון התלמוד הישראלי השלם, הערה מס' 26 והערה מס' 40.
^ 4.כמבואר בסנהדרין (דף כו, א): "כי אתו לקמיה דרבי יוחנן אמרו ליה: קרי לן 'רועי בקר' ולא אמר ליה מר ולא מידי?!". וכתב הרד"ק (שופטים ט, ד): "רועי בקר - כי הם הנבזים שבאנשים כמו שמצאנו בדברי רז"ל 'אפילו רועי בקר' "
^ 5.פעמים שאגדת הבבלי אינה מסתפקת ברמז, והיא מתרגמת לגמרי את הסמל שמופיע באגדת הירושלמי. במאמר "המערה של חוני" התבאר שאגדת הירושלמי מדברת על ה"עֲזָרָה" בתור סמל לבית המדרש; ואילו אגדת הבבלי המקבילה מדברת על "בית המדרש" במפורש.
^ 6."וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע: וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ:" (שמואל א טו, כז-כח)
^ 7.וכפי שהתבאר במאמר "נחום איש גם זו והמצורע של הישיבה"
^ 8.האירועים שמתוארים ב"מעשה בראשית" הם אירועים רוחניים. ביום השני מתואר תהליך אחד שבו הקב"ה הבדיל בין "המים העליונים" שהם התורה, לבין ה"מים התחתונים" שהם עניני העולם הזה. מציאות של "נקודות עליונות" ו"נקודות תחתונות" מתאימה לקו הישר שאפשר לדרג את הנקודות שעל פניו לפי מידת הקירבה שלהן אל אחד מקצות הקו. והמציאות הזו קשורה לעבודה הרוחנית של האדם שתלויה בהנהגת התורה והתפילה. ולפיכך המספר "שנים" (היום השני) מסמל את הקו הישר ואת עבודת התורה והתפילה.
ביום השלישי לבריאה היתה התפתחות בענייני "המים התחתונים" של העולם הגשמי, הארץ התגלתה ואף החלה להוציא צמחים. חוקי הטבע של העולם הגשמי אינם תלויים מבחינה חיצונית בתורה ובתפילה; והצורה שמסמלת אותם היא ה"עיגול". לעיגול אין קצה, ולכל נקודה שעל פני העיגול - אין מעלה על פני חבירתה. ולכן המספר "שלוש" ו"הקו העגול" מסמלים את העולם הגשמי.
עוד בנושא המאבק בין ה-2 ל-3

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. לחץ כאן להעברת שאלתך לרב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il