ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

איך מקבלים גרי צדק ;">

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה ציבור וחברה גרים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

כ שבט תשס"ח

איך מקבלים גרי צדק


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
רחל בת יקוט

הכומר הגדול שהתפטר
כומר גדול היה יתרו לעבודה זרה, ולא מסיבות אנוכיות, אלא מפני רצונו העז לעמוד על סוד החיים. לא היה אליל שלא ניסה לעבוד. וכיוון שהיה חכם גדול, בכל דת ומקדש הגיע לדרגה עליונה, עד שנעשה כומר גדול לכל האלילים. ויש לדעת כי בפולחני עבודה זרה אין ניגוד חריף בין האלילים השונים, ועל כן לא היה נורא בעיני האנשים שעבר מאליל לאליל. אלא שבתוך ליבו ידע יתרו כי עדיין לא הגיע לאמת, עד שלא יכול עוד לעשות שקר בנפשו. "קרא לבני עירו ואמר להם: עד עכשיו הייתי משמש אתכם, מעתה שאני זקן - בחרו לכם כומר אחר. והוציא כלי תשמישי עבודה זרה ונתן להם". הבינו המדיינים שלא מפני זקנותו התפטר, אלא מפני שכפר בעבודה זרה שלהם. "עמדו ונידוהו שלא יזדקק לו אדם, ולא יעשו לו מלאכה ולא ירעו את צאנו. וביקש מן הרועים לרעות לו את צאנו ולא קיבלו, ולפיכך הוציא את בנותיו" (שמו"ר א, לב).

הרצון להתקרב והחשש
כששמע יתרו "את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל עמו, כי הוציא ה' את ישראל ממצרים" (שמות יח, א), התעורר בלבו רצון להתקרב לאלוקים חיים, אולי הפעם ימצא את אשר בקשה נפשו. אלא שהיה חושש שמא ירצה לשאול ואיש לא יענה, ירצה להתקרב וירחיקוהו כאיש זר. והוא הרי חכם ונכבד, ואם יזלזלו בו לא יוכל לעמוד בזה. אמנם הוא הסכים לוותר על מעמדו ככומר ראשי ולפרוש לביתו, אבל להיות כאחרון האנשים, העומד מרחוק, לא יוכל.

ואף כי היה משה נשוי לבתו, אולי הוא יעדיף להתכחש לעברו ולמשפחת אשתו כדי לפתוח לעצמו דף חדש לפני אלוקיו. יתרו הלא ידע עד כמה התביעה הרוחנית עלולה לדרוש מסירות גמורה. ואולי יחשוד משה בטוהר כוונותיו.

מתוך חששות אלה, כשהתקרב למחנה ישראל שלח אל משה, בבקשה קבלני בכבוד, שאני חותנך. ואם אין אתה רוצה בי, קבל את אשתך, שאף היא באה איתי. ואם גם באשתך כבר אינך חפץ, אזי לפחות בשביל בניך הבאים עמנו קבל אותנו (שמו"ר כז, ב).

ואף משה היה חושש, שמא יתרו אינו בא לשם שמים, ואיך יקבל את הגוי הזה. ואולי מתוך שהיה אדוק בעבודה זרה יגרום בלבולים וצרות.

כיצד מקבלים גרים
נגלה ה' אל משה: "אדם זה שבא אצלי לא בא אלא לשם שמים, ולא בא אלא להתגייר, אף אתה קרבהו, אל תרחיקהו. מיד ויצא משה" (שמו"ר כז, ב).

ועדיין היה יכול משה להכניסו בחשאי, אלא שהבין מדברי ה', שראוי לקרבו ולכבדו.

מיד יצא משה בפרהסיא לקראת חותנו. וכיוון שהתחיל משה לצאת מהמחנה, אף אהרן הכהן ובניו נדב ואביהוא נלוו עמו, וגם שבעים הזקנים הצטרפו אליו, שכן אם משה הולך, כפי הנראה לדבר גדול הולך. ואף רבים מישראל יצאו עמהם. ויש אומרים שהואיל וראו בני אהרן שרבים וחשובים מישראל יוצאים עמהם, נטלו את ארון הברית עמהם (שמו"ר שם). והיו הולכים עד שראו כי לקראת יתרו, חותנו הגוי, יצא משה. וזהו שנאמר (שמות יח, ז): "ויצא משה לקראת חותנו, וישתחוו ויישק לו, וישאלו איש לרעהו לשלום, ויבואו האוהלה".

אז ידעו הכל כיצד צריכים לקבל גרי צדק.

מחאה

ראשי מערכת הביטחון טוענים כי נעשה הכל כדי להפסיק את הירי על שדרות. הרמטכ"ל טען בכנס הרצליה כי מדי יום ומדי לילה פועל צה"ל ברצועת עזה במאמץ להסיר את האיום. אולם האמת רחוקה מכך. הסיכולים הממוקדים שצה"ל מבצע מכוונים בעיקר כנגד פעילי שטח זוטרים, שיוצאים לפעילות מחוץ לשכונות בקרבת הגדר. בפעילות זו אין סיכוי להכריע את האויב. מנהיגי האויב ומפקדיו מתחבאים בקרב האוכלוסייה האזרחית. אם יפגיזו את הבתים שלהם, תוך זמן קצר האויב יתמוטט וייכנע. אבל הם לא עושים זאת מפני שתי סיבות: האחת, המנהיגות המדינית לא מאמינה בצדק שלנו, לא מכירה בכך שאנו ראויים לנצח את האויב. לכן הם רק רוצים לפגוע באויב, כדי שיסכים לשבת עימהם למשא ומתן, ויואיל בטובו להכיר בקיומנו. הסיבה השנייה, בית המשפט העליון (ערכאות גויים) רוקן את המדינה היהודית מיכולתה לפעול.

את המחיר ישלמו בסוף חיילינו, שיישלחו לחרף את נפשם במבצע רגלי מסובך. בניו של ראש הממשלה, כמו גם בניהם של מרבית קובעי המדיניות, ובכללם שופטי בית המשפט העליון, לא יהיו שם בין החיילים.

שאלה ממילואימניק שנשלח לעצור מבוקשים
שלום הרב. אני נמצא כרגע באמצע מילואים, אחד מתפקידי הגדוד שלנו הוא מעצר מבוקשים, מבצע שכרוך כידוע בסיכון רב. הבעיה היא שאת הנשק שבו יירו עלינו כשנבוא לעצור אותם - הם קיבלו מן הממשלה חסרת האחריות. וכמו כן, אותם מחבלים שנעצור עכשיו תוך סכנת נפשות, ישוחררו בעתיד הקרוב במסגרת כל מיני מחוות מפוקפקות. אני תוהה, האם יש טעם להמשיך במשחק הזה? אולי כעת, משימה חשובה יותר שתשרת את העם היא סירוב וכניסה לכלא צבאי. אולי אם יצטרפו לכך רבים, זה מה שיעורר בסופו של דבר את הממשלה לכך שלא תוכל להמשיך בקו זה?
אני שואל כאדם פרטי, ואם התשובה עלולה להזיק לך, לא אומר אם הדברים בשמך.

הכרח קיום הצבא וחובת המחאה
תשובה : לצערנו אין לנו את הלוקסוס לבחור אם לקיים את הצבא או לא. האויבים הקמים עלינו ברשע לא מפסיקים לחרוש מזימות ולהילחם נגדנו. עלינו לעמוד תמיד על המשמר, ולהיות נכונים להגן על עמנו וארצנו.
אמנם טענותיך צודקות. המדיניות הנפשעת של הממשלה המושחתת הזו, כמו של קודמתה, מסוכנת מאוד לבטחונם של ישראל. אבל קיום הצבא והפעילות הביטחונית הם כורח קיומי.
מה שנתבע מאיתנו כיום הוא להתריע ולמחות בכל מקום כנגד המדיניות הנפשעת הזו. אם כל החיילים, בני משפחותיהם ותומכיהם, יעזו לומר את הביקורת הזאת בפומבי בכל פורום, אזרחי וצבאי, יש לקוות כי המדיניות תשתנה. למרות הדיקטטורה החלקית בתחום המשפט והתקשורת, עדיין יש בחברה הישראלית כוחות בריאים שיכולים, אם ירצו, להביא לידי שינוי.

וגם אם הינך ספקן באשר ליכולתנו להשפיע, לכל הפחות אפשר לטעון שכל עוד המחאה כנגד המדיניות הבטחונית לא נאמרה במלא התוקף המוסרי בכל פורום, עוד לא הגיע הזמן לשאול אם צריך לשבור את הכלים.

שאלה מאם לחיילים
כבוד הרב. משפחתנו עלתה לארץ לפני כ-11 שנה. יש לנו שני בנים ששירתו בצה"ל במסגרת ישיבת הסדר, ושניהם פעלו במהלך שירותם בתוך עזה או בפאתי העיר. כעת כשהצבא מעלה תוכניות לשוב ולהיכנס לעזה אחרי הגירוש, אני נחרצת בדעתי שבניי לא יעשו מילואים ולא יעזרו לצבא 'לתקן' את טעויותיו.

אחת הטענות העיקריות נגד פינוי היישובים היהודיים בגוש קטיף היתה הסכנה הקטלנית שעלולה להיגרם למדינה בעקבות הגירוש. אין ספור מאמרים, נאומים וכרוזים ימניים התריעו מפני הסכנות העצומות שנצטרך לעמוד בפניהם אם נעזוב את עזה, וכמה מסוכן יהיה לשוב. עתה, כשזו נהיתה המציאות, התחושה שלי היא שזו שיא הגאוותנות ועזות המצח לשלוח חיילים כדי לשפר את השיפוט הקלוקל של הממשלה. איך אנו יכולים לסמוך על מערכת צבאית שהוזהרה ובחרה להתעלם מכל עצות המומחים תמורת הישגים פוליטיים וכיבוש דעת הקהל העולמית? האם אני יכולה כאם לאסור על בניי לשרת במילואים, במיוחד בעזה, והאם הם חייבים לשמוע בקולי? תודה.

תשובה : אם צה"ל יכנס לעזה, תהיה זו זכותם וחובתם של החיילים לתבוע הסברים משכנעים מראשי מערכת הביטחון, לשם מה נכנסים? האם כדי להעביר אח"כ את השלטון לאבו מאזן? האם חיילינו צריכים להיות מגש הכסף שעליו תוגש עזה לאבו מאזן ולגדודי חללי אל אקצה של הפתח? או אולי רוצים לעשות על גבם של החיילים הסכם אומלל נוסף, הפעם עם החמאס, שיעניק להם תקופה של שקט, כדי שיתארגנו, יתאמנו, יצטיידו בנשק חדיש, כדי לתקוף אותנו יותר בהמשך, כדי ששוב החיילים יצטרכו לחרף את נפשם כדי לתקן את מחדלי המנהיגים והמפקדים?

ומדוע לא יפגיזו תחילה את מנהיגי המחבלים בבתיהם? האם שלומם של בני משפחות המחבלים קודם לשלומם של חיילינו ואזרחנו? ובכלל, האם המצב הנוכחי אינו מצביע על כך שהגירוש והנסיגה מגוש קטיף היתה טעות? האם לא הגיע הזמן שאלה שעוללו זאת יסיקו מסקנות אישיות? האם אפשר שמפקדים צבאיים שטעו בתמיכתם בנסיגה יפקדו עכשיו על החיילים שצריכים להיכנס שוב לעזה? האם אפשר לסמוך עליהם שלא יטעו שוב?

צריך שיהיה ברור למנהיגות שחיילי צה"ל אינם שכירי חרב, ואי אפשר להשתמש בהם כבשר תותחים. המנהיגות חייבת להיות אחראית כלפיהם, ואם טעתה, עליה לשאת בתוצאות.

על כל השאלות והטענות הללו, החיילים, בני משפחותיהם וכל היהודים זכאים לתשובה.

ההחלטה בידי בנייך
אמנם ההחלטה אם להתגייס נתונה בידי בנייך. הם גדולים, ולהם הזכות והחובה להחליט לצאת לקרב. מצוות כיבוד הורים נוגעת למה שקשור להורים עצמם, אולם במה שנוגע לחייהם של הילדים, הם זכאים להחליט בעצמם, ובמיוחד כאשר מדובר בתחום ערכי הקשור למצווה. ולא כאן המקום להאריך בזה (יעויין בפניני הלכה ליקוטים ד' א, טז).

אמנם חובתך כאדם וכאם למחות בכל האמצעים העומדים לרשותך כנגד המדיניות הנפשעת של מערכת הביטחון. בפרסום מכתבך אני מסייע לך לקיים את שליחותך.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il