ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- הלכה פסוקה
- משפחה חברה ומדינה
- דיני ממונות וצדקה
- גזל ונזיקין
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
התובעת נהגה ברכבה הפרטי. היא התעלמה מתמרור עצור, ונכנסה לצומת. הנתבע נהג במשאית, וראה את התובעת נכנסת לצומת באופן שהפריע לו לעבור. הוא סימן לה לסגת לאחור, והיא נסוגה.
התביעה : התובעת טוענת, שהנתבע פגע בה עם משאיתו, ועליו לשאת בעלות תיקון הנזק.
תשובת הנתבע: הנתבע טוען שהיה בטוח שהתובעת נסוגה למקום שמאפשר את מעבר המשאית שלו, כפי שסימן לה. אם לא עשתה כן, הרי גם היא אחראית לתאונה, ולכן הוא מוכן לשלם רק 50% מהנזק.
כמו כן, הוא טוען שאיננו יודע אם פגע במכונית של התובעת. המראות של משאיתו אינן מאפשרות לו לדעת אם הוא פגע במכונית של התובעת, או שהתובעת פגעה בטעות במשאיתו באשמתה הבלעדית.
פסק הדין : בית הדין חייב את הנתבע לשלם את מלא עלות התיקון של המכונית.
הלכה פסוקה (260)
הרב ש.ב.ורנר
79 - מלאכת דבר האבד שלא היה ידוע לפועל מראש
80 - משאית שפגעה ברכב חוסם
טען עוד
הדבר נכון במיוחד, מאחר שראוי היה, שהנתבע ידע מה קורה בצדי משאיתו.
נוסף על כך, גם תצלומים של הנזק שנגרם למכונית מצביעים על פגיעה של משאית הפונה שמאלה לתוך הרחוב שבו עמדה המכונית של התובעת.
לאור עובדות אלו, יש לברר, מה הדין במי שפגע בחברו, כאשר גם הנפגע אשם בכך. הגמרא בבבא קמא (מח.) אומרת:
"אמר רבא ואיתימא רב פפא: שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות, הזיקו זה את זה - חייבין, הוזקו זה בזה - פטורין; טעמא דשניהם ברשות או שניהם שלא ברשות, אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות, דברשות - פטור, שלא ברשות - חייב". ופירש רש"י: "שניהם ברשות - כגון ברשות הרבים או חצר השותפין או שנתן לו בעל הבית רשות ליכנס. או שניהן שלא ברשות - כגון שניהן רצין ברשות הרבים. הזיקו - בידים זה את זה ואפילו שלא במתכוין. חייבין - דבנזקין לא שני לן בין מתכוין לשאין מתכוין, והא דתנן בהמניח שנים שהיו מהלכין ברה"ר והזיקו זה את זה פטורין, ההוא הזיקו הוזקו הוא ולא דק בלישניה. דברשות פטור - בין היזק דבידים בין היזק דממילא ובדלא ידע ליה".
על פי דברי רש"י, כאשר התנגש אדם בחברו העומד במקום בו לשניהם רשות להלך, חייב המזיק בנזקים שגרם לחברו, אף שהזיק בלא כוונה.
אולם, הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פרק ו הלכה ג) כותב:
"אם היו שניהן ברשות או שניהן שלא ברשות והזיק אחד מהן ממון חבירו שלא בכוונה, פטור".
עם זאת, כאשר המזיק היה יכול להיזהר ולא נזהר, גם לדעת הרמב"ם חייב לשלם (שם הלכה ח): "שנים שהיו מהלכין ברשות הרבים זה בא בחביתו וזה בא בקורתו ונשברה כדו של זה בקורתו של זה... היה בעל החבית ראשון ובעל הקורה אחרון ונשברה חבית בקורה - חייב, שזה כמי ששברה בידו בכוונה.
דהיינו, שאדם שהיה מוטל עליו להיזהר ולא נזהר, הרי זה כמי שעשה בכוונה.
ואמנם, בנדון דידן, הרי הנתבע הזהיר את התובעת, שנכנסה יותר מדי לצומת. ברמב"ם (שם) נאמר: "היה בעל הקורה ראשון ובעל החבית אחרון ונשברה חבית בקורה - פטור, ואם עמד בעל הקורה לנוח מכובד משאו - חייב, ואם הזהיר לבעל החבית ואמר לו עמוד - פטור".
דהיינו, שאזהרה של המזיק מספיקה. אלא, שבמקרה שציינו לעיל, דהיינו כאשר בעל החבית ראשון ובעל הקורה אחרון, כתב הרמב"ם שבעל הקורה חייב, ולא סייג את הדברים, אם הזהיר את בעל החבית או לא. והטעם לכך, שרק כאשר המזיק מזיק באופן פסיבי - הוא עומד, ובעל החבית נתקל בו - אז נפטר המזיק על ידי אזהרתו את הניזק. אבל כאשר המזיק מזיק באופן אקטיבי - הוא נתקל בבעל החבית - אין האזהרה מספיקה. לכן, טענת הנתבע כי הזהיר את התובעת, איננה מספיקה כדי לפטור אותו, גם אם היה ברור שהיא התעלמה מן האזהרה לחלוטין.
עוד יש לדון בשאלה, האם הנתבע פטור, משום שהתובעת חסמה את הצומת. בשולחן ערוך (חושן משפט סימן תיב סעיף ב) נאמר: "הניח הכד במקום שיש לו רשות להניחו, כמו במקום פנוי שלפני בית הבד, ובא אחר ונתקל בו ושברו, חייב... ואם מילא כל הדרך כדים שאי אפשר לעבור, אפילו שברו בידים פטור".
מבואר, שכאשר ישנו חפץ החוסם את הדרך, מותר לעבור בדרך אף תוך כדי פגיעה בחפץ החוסם. עם זאת, בתוספות (בבא קמא לב. ד"ה ואם) מבואר, שגם אדם שהלך עם קורה הממלאת את כל רוחב הדרך, ופגע בחבית הנישאת בידי אדם ההולך לפניו שעצר לרגע, חייב, אף שלא היתה לו אפשרות ללכת בלא לפגוע בחבית. הטעם לכך הוא, שעצירה עם חבית, אין פירושה חסימת רשות הרבים, אלא עצירה רגעית, שהרי בעל החבית עומד ליד חביתו, ומיד כשיגידו לו לזוז, יזיז את חביתו.
על כן, אף אם התובעת לא חזרה אחורה מספיק, מוטל על הנתבע לדרוש ממנה לזוז עוד לאחור, ואינו יכול לטעון שחסמה בפניו את הדרך.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן בית מלון נחשב כצרכי הרבים ולכן רשאים לעשות בחול המועד כל הנצרך אפילו במעשה אומן
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בגדרי איסור אכילה ביום הכיפורים ובמאכלים שאינם ראויים, תוך ניתוח מחלוקת הראשונים בדין אכילתם בכמות מרובה ובחצי שיעור. באמצעות עיון בשיטות הרמב"ם, הראבי"ה והגר"א, נבחנת השאלה האם איסור היום מוגדר כחובת "שביתה מעינוי" או כאיסור אכילה רגיל.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
