אחרי התיאור המפעים ורב ההשראה של ההתגלות בהר סיני התורה נותנת תיאור מפורט ומעשי של החוקים השונים והמצוות שבני ישראל צריכים לקיים.
לקבל השראה ובעזרתה לפתח אידיאלים חשובים זה דבר אחד, אבל היכולת לתרגם את ההשראה ואת האידיאלים האלה להתנהגות קבועה בחיי היומיום שלנו היא סיפור אחר לגמרי.
כולנו יודעים שהשטן נמצא בפרטים הקטנים. טבעי שבני אדם יסכימו שלא לרצוח או לגנוב. אבל מה היא ההגדרה של גניבה, בעצם? האם לקיחת משהו שבמקור לא היה שייך לך היא תמיד גניבה? מה עם לקיחת חבל מהשכן כדי להציל טובע? האם גם זאת גניבה? והאם הגנה עצמית היא רצח? האם עונש מוות שבית משפט גוזר הוא רצח? איך אנחנו אמורים להתמודד עם סוגיות מוסריות מורכבות כאלה? זה לב לבה של כל ההלכה, ופרשת השבוע היא היכרות עם מושגי היסוד של ההלכה היהודית.
בלא הבנה כזאת של הצד המעשי של ההלכה, האידיאלים הגדולים וההשראה של התורה יהפכו לדברים חסרי משמעות כמעט, מפני שלא יהיו ניתנים להשגה. התורה מתרכזת לא רק ברעיונות גדולים אלא גם בפרטים קטנים. מן הפרטים הקטנים האלה צומחת ההגשמה של האידיאלים הגדולים והיכולת להפוך אותם לערך מעשי שבא לידי ביטוי בחיי היומיום.
מכאן הקשר ההדוק בין פרשת השבוע וההתגלות על הר סיני שנדונה בפרשת השבוע שעבר. יש רציפות טבעית והכרחית בזרימה הסיפורית של שתי הפרשיות האלה בתורה.
אני חושב שהרעיון מתחזק על ידי האמירה המפורסמת של בני ישראל כאשר נשאלו אם הם רוצים לקבל את התורה. בפרשת השבוע תשובתם מצוטטת כ"נעשה ונשמע". כל המפרשים וחכמי התלמוד מעירים על הסדר ההפוך לכאורה שבאמירה זו. אנשים בדרך כלל שומעים את ההוראות לפני שהם עושים. אבל ההסבר הפשוט לכך הוא שבני ישראל הבינו שלא יהיה די בשמיעה בלבד. ההכללות הגדולות והקדושות של התורה תקפות רק אם הן מוגדרות בצורה ברורה ומפורטת ומוצאות את מקומן במעשי היומיום. אנחנו צריכים לעשות כדי שנוכל לשמוע ולהבין כראוי את דרך התורה ואת דרישותיה.
התלמוד מספר לנו על גוי שאמר פעם לאחד הרבנים שהיהודים הם "עם פזיז", מפני שהוא קיבל את התורה בלי לבדוק את תוכנה תחילה. אך המציאות היא שהפזיזות הקדושה של עם ישראל היתה בעצם הבנה בוגרת ושקולה שתורה של רעיונות והשראה בלבד, בלי הדרכה מעשית לחיים, לא תחזיק מעמד בהיסטוריה הארוכה של העם היהודי. רק אלה שמוכנים "לעשות" ויודעים מה לעשות יעריכו בסופו של דבר את גדולת התורה מבחינה שכלית ורגשית. רק אז הם יוכלו באמת "לשמוע" ולהעריך את המתנה הגדולה שהעניק הקב"ה לעמו ישראל - התורה הקדושה והנצחית.
לקבל השראה ובעזרתה לפתח אידיאלים חשובים זה דבר אחד, אבל היכולת לתרגם את ההשראה ואת האידיאלים האלה להתנהגות קבועה בחיי היומיום שלנו היא סיפור אחר לגמרי.
כולנו יודעים שהשטן נמצא בפרטים הקטנים. טבעי שבני אדם יסכימו שלא לרצוח או לגנוב. אבל מה היא ההגדרה של גניבה, בעצם? האם לקיחת משהו שבמקור לא היה שייך לך היא תמיד גניבה? מה עם לקיחת חבל מהשכן כדי להציל טובע? האם גם זאת גניבה? והאם הגנה עצמית היא רצח? האם עונש מוות שבית משפט גוזר הוא רצח? איך אנחנו אמורים להתמודד עם סוגיות מוסריות מורכבות כאלה? זה לב לבה של כל ההלכה, ופרשת השבוע היא היכרות עם מושגי היסוד של ההלכה היהודית.
בלא הבנה כזאת של הצד המעשי של ההלכה, האידיאלים הגדולים וההשראה של התורה יהפכו לדברים חסרי משמעות כמעט, מפני שלא יהיו ניתנים להשגה. התורה מתרכזת לא רק ברעיונות גדולים אלא גם בפרטים קטנים. מן הפרטים הקטנים האלה צומחת ההגשמה של האידיאלים הגדולים והיכולת להפוך אותם לערך מעשי שבא לידי ביטוי בחיי היומיום.
מכאן הקשר ההדוק בין פרשת השבוע וההתגלות על הר סיני שנדונה בפרשת השבוע שעבר. יש רציפות טבעית והכרחית בזרימה הסיפורית של שתי הפרשיות האלה בתורה.
אני חושב שהרעיון מתחזק על ידי האמירה המפורסמת של בני ישראל כאשר נשאלו אם הם רוצים לקבל את התורה. בפרשת השבוע תשובתם מצוטטת כ"נעשה ונשמע". כל המפרשים וחכמי התלמוד מעירים על הסדר ההפוך לכאורה שבאמירה זו. אנשים בדרך כלל שומעים את ההוראות לפני שהם עושים. אבל ההסבר הפשוט לכך הוא שבני ישראל הבינו שלא יהיה די בשמיעה בלבד. ההכללות הגדולות והקדושות של התורה תקפות רק אם הן מוגדרות בצורה ברורה ומפורטת ומוצאות את מקומן במעשי היומיום. אנחנו צריכים לעשות כדי שנוכל לשמוע ולהבין כראוי את דרך התורה ואת דרישותיה.
התלמוד מספר לנו על גוי שאמר פעם לאחד הרבנים שהיהודים הם "עם פזיז", מפני שהוא קיבל את התורה בלי לבדוק את תוכנה תחילה. אך המציאות היא שהפזיזות הקדושה של עם ישראל היתה בעצם הבנה בוגרת ושקולה שתורה של רעיונות והשראה בלבד, בלי הדרכה מעשית לחיים, לא תחזיק מעמד בהיסטוריה הארוכה של העם היהודי. רק אלה שמוכנים "לעשות" ויודעים מה לעשות יעריכו בסופו של דבר את גדולת התורה מבחינה שכלית ורגשית. רק אז הם יוכלו באמת "לשמוע" ולהעריך את המתנה הגדולה שהעניק הקב"ה לעמו ישראל - התורה הקדושה והנצחית.
