בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופיך - הרב מרדכי אליהו
קטגוריה משנית
  • משפחה חברה ומדינה
  • דיני כשרות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רחל בת יקוט

undefined
16 דק' קריאה
דיני טבילת כלים, בישולי עכו"ם וברכת הריח
תקומה למערה, רמז לטבילת כלים
פרשת קניין המערה על ידי אברהם אבינו ע"ה מעפרון רומזת דין של טבילת כלים שיהודים רכשו מגוי. הנה, חז"ל מלמדים אותנו שאברהם אבינו דרש לסיים את המקח של המערה מידי עפרון דוקא על ידי שטר חתום כדת וכדין. ואפשר לבאר, על פי הגמרא שדנה היכא שאדם מוחזק בקרקע ללא שטר, אם יכול חברו לערער על חזקתו, אבל אם הוא מחזיק שטר בעלות הוא לא יכול להכחישו, כך גם אברהם חשש שאם יחזיק במערה ללא שטר יבוא עפרון ויערער על חזקתו, ולכן ביקש שיהיה על המקח שטר חתום ומקויים. וכל כך למה חשש אברהם שעפרון ירצה לקחת ממנו את המערה בחזרה? אלא שכתוב (שם, יז):
"וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב", וביאר רש"י: "תקומה היתה לו". חז"ל אומרים שכל עוד היתה המערה בחזקתו של עפרון היתה מוזנחת וחשוכה ולא היה לשום אדם עניין באותה המערה, אבל משעה שנגמר הקניין של המערה התמלאה אורה ונעשתה חשובה מאוד, ומשום כך חשש אברהם שיתחרט עפרון וירצה להחזיר את המערה לרשותו בכל דרך.

על כל פנים למדנו, שכשם שהמערה שהיתה ברשות עפרון שהוא גוי, קיבלה חשיבות ותקומה משעה ש"ישראל" (אאע"ה) קנה אותה - כך [רמז] לכל כלי שנמצא ברשות הגוי, שהוא במדרגה נמוכה, וברגע שיהודי רוכש אותו, הוא מקבל "תקומה" ומדרגה גבוהה. ובאמת ההלכה היא שכל כלי מתכת או זכוכית שרוכשים מגוי חייב טבילה בברכה, כיון שקיבל "תקומה" כשעבר מרשות גוי לרשות ישראל. וכך כותב מרן בעל ה"בן איש חי" זיע"א (מטות, שניה" ה"א) וז"ל: "טבילה זו היא משום פליטת טומאה כדי שיצא הכלי מטומאתו לקדושת ישראל , דומיא דגר שיצא מרשות העכו"מ לרשות הישראל", עכ"ל.

אם טבילת כלים מדאורייתא או מדרבנן והנפק"מ ביניהם
נחלקו הפוסקים אם טבילת כלים מדאורייתא או שרבנן תקנוה, וז"ל ה"בן איש חי" (מטות ה"ב): "אפילו כלי סעודה אינם צריכים טבילה מן התורה אלא רק כלי מתכות וכו', ויש אומרים דגם כלי מתכות טבילתן מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא. וסברא ראשונה עיקר, דסבירא להו כלי מתכות מדאורייתא", עכ"ל. והנפק"מ ביניהם, כבכל דבר שיש בו ספק בין דאורייתא לדרבנן, כגון בספק, כלומר שהכלי הוא ספק היה של גוי או לא, או שספק אם נטבל הכלי אחרי שרכשו אותו מהגוי - שאם נאמר שחיוב טבילה מדאורייתא ספיקו לחומרא וחייב טבילה, אבל אם נאמר שטבילה מדרבנן, לא מחוייבים להטבילו בספק [ובודאי שלא לברך, שכל הברכות דרבנן].

טבילת כלים ע"י גוי או קטן
קטן שהטביל כלי או גוי שהטביל כלי, אינה מועילה טבילתם והכלי חייב טבילה על ידי ישראל גדול דוקא. וכך כותב גאון עוזנו ותפארתנו מרן בעל ה"בן איש חי" (פרשת מטות שנה שניה), וז"ל: "וצריך להטביל גדול בן י"ג שנה ויום אחד ואין מאמינים לקטן אפילו על כלי זכוכית וכלי חרס מצופין", והוא על פי דברי מרן השו"ע שכותב: (יו"ד סי' קכ סי"ד) "אין מאמינים קטן על טבילת כלים. (אבל אם טבלו לפני גדול, הוי טבילה) עכ"ל. ובדין טבילת גוי כתב (שם, סט"ו) וז"ל: "אם הטביל כלים על ידי עובד כוכבים, עלתה להם טבילה. (אבל אינו נאמן על הטבילה)", עכ"ל. ונחלקו הב"ח והש"ך אם דומיא טבילת כלים לטבילת נדה שבעינן לשם טבילה דווקא, וממילא לא תועיל טבילת גוי וקטן, או דילמא לא, ובפרט שיכולים ללמד את הקטן שיטביל את הכלי לשם מצות טבילת כלים. והט"ז סקי"ז הגדיל לעשות שהביא את דעת הרמב"ן בתשובה שלמרות שמרן כתב בלשון דיעבד, האמת מורה שמותר אפילו לכתחילה, עיי"ש. והדבר מצוי בימינו שיש מקומות בהם מפעילים פיליפינית בבית ושולחים אותה לעשות את כל המטלות והעבודות, ויכולים לשלוח אותה גם להטביל כלים, ולכן יש לדעת שהיא לא נאמנת בהטבלת הכלים אלא אם יהודייה עומדת על גבה.

ויהיו עניים בני ביתך
בימינו נפוץ הדבר שמביאים בני חו"ל כגון פיליפינים או פיליפיניות לטפל בקשישים או במוגבלים וכד', וגם בעלי בתים רגילים מעסיקים אותם, ולנים אצלם במקום מיוחד וכן אוכלים אצלם וכד'. יש לדעת שמלבד הבעיות של בישולי עכו"מ שעלולים להתעורר, וכדלקמן, ויותר מכך, שכן אם שלקה הפיליפינית תפוחי אדמה בסיר של הישראל והכינה זאת לעצמה, הרי נאסר הכלי שבו שלקה את התפוחי אדמה להשתמשות הישראל. ולכן כדי לצאת מכל ספק, וגם כדי לקיים מצות העסקת יהודים שהיא המצוה המובחרת שבמדרגות הצדקה, יש להעדיף את העסקתם של בני עמנו, מדין "ויהיו עניים בני ביתך".

איסור השתמשות בכלי עכו"מ
יש המחזיקים בביתם עוזרים עכו"מ כגון פיליפינים או פיליפיניות, והם מבשלים לעצמם מאכלים בכלים שלהם - יש להזהר מאוד שלא להשתמש בכלים שלהם, שכן דינם ככלים הבלועים מאיסור שנאסרו מלבשל בהם לישראל עד שיגעילו אותם. וז"ל מרן בעל הבא"ח (שם, הכ"ד): "כלים שבישל בהם הגוי דבר האסור משום בישולי גוים, צריך להם הכשר ע"י הגעלה. ואפילו אינם בני יומן אסור לבשל בהם לכתחילה, וכמ"ש הגאון שפ"ד בסי' צ"ג סק"ג, דהלכה מרווחת היא בישראל דאפילו איסור דרבנן שנבלע בכלי לא מהני נטל"ף לכתחלה. ועיין ערך השלחן סי' קי"ג אות כ"ב. ואם הם כלי חרס, אע"ג דבשאר איסורין לא מהני הגעלה לכלי חרס, הקלו באיסור בש"ג ואמרו מגעילו שלשה פעמים ודיו ואפילו אם הם כלי פרפורי יגעילם ג"פ ורק אם הם רעועים שיודע הוא שאם יגעילם ג"פ ברותחין פקעי ואיכא הפסד מרובה מותר להשתמש בהם אחר כ"ד שעות בלא הגעלה", עכ"ל.

הבערת תנור על ידי גוי
בעניין דין הבערת התנור היכא שהגוי הוא האופה בבית, יש להזהר ולדעת שאין העצה של הבערת הישראל את התנור מועילה אלא בפת בלבד, אבל בשאר אוכלין, אינו מועיל אלא אם הישראל מניח את הקדרה ובה התבשיל, על גבי האש, בעצמו. וכך כותב מרן ה"בן איש חי" (שם, ה"ו וה"ז), וז"ל: "ישראל שמביא גוי לביתו לאפות לו בתנור שלו, יזהרו בני הבית ליתן בידם בתחילת ההיסק של התנור אגודה אחת של עצים, ואז הגוי גומר ההיסק ואופה. ויש לסמוך על הטלת העצים שהטילו בידם באפיה ראשונה, דהיינו שממלא את התנור פת ורודה אותו, וכן באפיה שניה שחוזר וממלא התנור פת ורודה, כי כח הסקה שלהם עודנה בתנור באפיה השניה. אבל אח"ז צריך שיחזרו ויניחו עצים בידם כדי למלאת התנור פת באפיה השלישית וכן על זה הדרך. פת של ישראל שאפאה הגוי ולא הניח הישראל קיסם ולא חיתה באש ה"ז אסור כדין פת בעה"ב גוי, ואסור לאכלו ישראל, אלא יחתכנו לחתיכות וימכרנו לגוי, דאין ישראל קונים מגוי חתיכות פת. אבל אסור למוכרו בלא חיתוך שמא ימכרנו הגוי לישראל אחר על ידי פלטר. ואם הם מסופקים בדבר אם נעשה הכשר לתנור ע"י ישראל או לאו הרי זה מותר, דספיקא דרבנן לקולא", עכ"ל. וכל זה אינו אלא בפת דוקא, אבל בשאר תבשילין, כותב מרן הבן איש חי (שם, הי"ח), וז"ל: "אין הבערת התנור מועלת אלא בפת, אבל בשאר דברים המתבשלים אינו מועיל אלא ההנחה על האש או שיעשה הישראל שאר צרכי בישול, כגון שיהפך ויניח באופן שבלא זה לא היה מתבשל. ואע"ג די"א דגם בבישול מהני כדין הפת, אנן בתר מר"ן ז"ל גרירן שפסק לאסור, וגם בדיעבד יש להחמיר . ועיין פר"ח ושאר אחרונים. ואפי' לדעת המתירים, החיתוי הזה אינו אא"כ חותה בגחלים קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי, וגם שהיתה באופן דהחתוי ההוא מועיל להוסיף הבישול וכנזכר באחרונים ז"ל", עכ"ל.

הגעלת כלים לחצאין וטבילת כלים כולו בבת אחת
ישנו הבדל יסודי בין טבילת כלים להגעלת כלים, והוא שהגעלת כלים יכולה להעשות בשני חלקים, כגון שהכלי גדול מהדוד שבו מגעילו, או אז יכול להגעילו בשתי פעמים, כלומר שיטבול את הכלי לחצאים בדוד של המים הרותחים. אבל טבילת כלים אינה מועילה אלא אם מטביל את כל הכלי כולו בבת אחת, ואם לא עשה כן לא עלתה לו טבילה. וכך כותב הבא"ח (שם, ה"ג): "צריך להטביל כל הכלי - שיכניסו כולו במים, ולא יישאר ממנו חוץ למים אפילו כל שהוא. ואם הוא גדול ואינו יכול להטבילו בפעם אחת כתב הרב "חכמת אדם" ז"ל דאסור להטבילו לחצאין - שיטביל תחילה צד אחד, ויחזור ויטביל צד השני, דבעינן כאן דומיא דטבילת הנדה, שצריך שתהיה כולה במים בפעם אחת, שאין זה דומה להגעלה, דהתם הוא מגעיל להפליט האיסור, וכיון דהגעיל חלק אחד ממנו, פלט האיסור מאותו החלק, ולכך חוזר ומגעיל החלק הנשאר. אבל הכא הוא משום טומאה, וכיון דמקצתו חוץ למים, תחזור הטומאה ותתפשט בכל הכלי, ונראין דבריו, וצריך להזהר בזה, עכ"ל.

לית מילתא דלא רמיזא באורייתא
פעם התרברבו ש"המציאו" את הצוללת, על ידי שהכניסו כלי גדול מחלקו הרחב בצורה הפוכה למים, ולא נכנסו בו מים. אמרו לו שזה משנה מפורשת שאין להטביל כלי מצדו הפתוח, כיון שהאויר לא יתן למים להכנס. כמו כן, פעם רצו לחקור כמה שנים הנחש מוליד. חקרו וקבלו תקציב עצום למחקר הזה. רק לבני הישיבות מקצצים. בא הקיסר אמר לו לרבי יהושע בן חנניה, אמרו לו שחקרו כמה זמן נחש מוליד. אמר חכו רגע, אמר ארור אתה וכו', חיה יולדת לתשעה, נחש שבע שנים. אמרו לו שחקרו את זה שנים, ואיך הוא יודע את זה ברגע אחד. אמר להם שזה כתוב בתורה. לית מילתא דלא רמיזא באורייתא, רק אנחנו צריכים לגלות מה כתוב בה.

סוגי הכלים שחייבים מדאורייתא והחייבים מדרבנן
מרן בעל הבא"ח כותב (מטות, שניה, ה"א וה"ב) שלדעת רוב הפוסקים טבילת כלי מתכות מדאורייתא, ולומד זאת מהפסוק "כל אשר יבוא באש". ואפ"ה, לא כל הכלים חייבים בטבילה, וכ"ש למ"ד שטבילת כלים מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא. וכותב הרב וז"ל: "אפילו כלי סעודה אינם צריכים טבילה מן התורה אלא רק כלי מתכות, דכתיב "זהב וכסף", אבל כלי חרס עץ ואבן, אין צריכין טבילה, ואמנם חז"ל תקנו טבילה לכלי זכוכית, מפני שהן דומין לכלי ברזל", עכ"ל.
ולמעשה:
כמעט כל כלי המתכות - חייבים טבילה בברכה.
סכינים ממתכת - טבילה בברכה.

מזלגות ממתכת - טבילה בברכה.

כפות ממתכת - טבילה בברכה.

כפיות ממתכת - טבילה בברכה.

מערוך ממתכת - מטבילו בלי ברכה.
וז"ל ה"בן איש חי" (שם, ה"י) בדין מערוך: "אבל הרחת שקורין סי"ל אל מש"ט יטביל בלא ברכה", עכ"ל. ובפרט היום שלא עושים מערוך מעץ, אלא מנרוסטה או ממתכת, ולכן חייב בטבילה ובלי ברכה.

מנהגנו:
כלי זכוכית וכלי חרסינה , וכן חרס מצופה זכוכית , עם ברכה .
כלים חד-פעמיים, ומגשים מאלומיניום אינם צריכים טבילה כלל .
בקבוקים של זכוכית , נחשבים חד-פעמיים ולא חייבים בטבילה .
צנצנות זכוכית , נחשבות לכלים חד-פעמיים, ולא חייבים בטבילה .
צנצנות של קפה המיובא מחו"ל, אינם צריכים טבילה כלל .
כלומר, שאם אחרי שגמר את היין, שמר את הבקבוק לשימוש חוזר למשקאות אחרים לעצמו, לא התחייב משום כך בטבילה, משום שהכלי במקורו מיועד לזורקו או להחזירו, ודינו ככל הכלים החד-פעמיים, ומה שנעשה כלי "רב פעמי" הוא על ידי שימושו של הישראל, וממילא פטור מטבילה. כמו כן יש הרוצים להשתמש בצנצנות הקטנות של אוכל לתינוקות שקונים מחו"ל, אין הדבר מחייב טבילה כיון שהיהודי "יצר" אותו לכלי רב-פעמי.

דין מגשים חד-פעמיים
היום מצויים מגשים, אם המגשים עשויים להגיש בהם אוכל, כגון אותם עדות שמגישים אורז וכד' במגש, יש להטבילו בברכה. אבל אם המגש עשוי להגיש עליו כלים כגון כוסות להגיש בהם שתיה וכד', אין המגשים חייבים בטבילה, אלא שרצוי להטבילם בלי ברכה.

כוסות חד-פעמיים
יש רבנים שדעתם שאין לכוסות חד-פעמיים דין של כלי כלל, ולכן פטור מטבילה, ולדעתם אי אפשר גם לקדש בכלי, שקידוש בעי כלי דוקא. אבל דעתנו אינה כן, ואפשר לקדש בכוס חד-פעמית בדיעבד אם אין כוס רגילה בבית, ומכל מקום דעתנו שאין להטביל את הכוסות החד-פעמיים, מהטעם שנועדו להזרק אחרי ההשתמשות, ואם החליט הישראל לשמור אותו לשימוש חוזר, הרי שנעשה כלי רב פעמי אצל הישראל, ונחשב שהישראל "יצר" אותו מחדש, וממילא אינו חייב בטבילה.

דין "מחתך" בגביעים מחוברים
לפני כמה שנים קנו בביתי מארז של ארבעה גביעים של לבן מחוברים, וחששתי מייד לאיסור הפרדתם בשבת, כיון שהם יצוקים כאחד, ומעולם לא היו מופרדים, ודעת הרמב"ם לאסור בכהא"ג. צלצלתי לרב אחד מהעדה החרדית, ואמר לי שאין אלה אלא חומרות גרידא, ואין הוא רואה איסור מעיקר הדין, למרות שהוכחתי לו מדברי הרמב"ם שיש לאסור, כי הוא טען שזה לא נקבע בהלכה אלא במשניות. לאחר זמן הסכים אתי, ובקשתי ממנו לפרסם את זה ולכתוב על הגביעים שאסור להפרידם בשבת, ולא רצו אלא כתבו "רצוי להפרידם לפני שבת", וגם זה דבר טוב וחשוב.

סכינים תוצרת חו"ל
סכינים מתוצרת חו"ל חייבים בברכה כמו כל כלי המתכות, אלא שיש סכינים שלא נועדו להשתמש בהם לאוכל כלל, יש להטבילם בלי ברכה. כמו כן, אדם שקונה אולר מחו"ל, ומשתמש בו לצורך אוכלים לפעמים, אבל לא אוכל בהם ממש, אינו צריך טבילה, שעיקרו לא נועד לאוכלים.

מיקסר וחלקיו מתוצרת חו"ל
מיקסר שקונים לטחינת בשר וכד', כיון שמשתמשים בו לצורך מאכל, ולשים בו בצק או שמעבדים בו מזון בצורות שונות, יש להטביל את כל הכלים שמתפרקים בקלות מהמיקסר, ואם עשויים ממתכת יש לברך עליהם. את גוף המיקסר אי אפשר להטביל, שזה מקלקל אותו בבואו במגע עם מים. פעם היתה מכונת טחינה ידנית, והיו מטבילים אותה כולה מקשה אחת, אבל במיקסר חשמלי אין הדבר כן.

כלים שלא ניתן להטבילם
יש כלים שלא ניתן להטבילם, כגון כאלו שכותבים עליהם שאין להביאם במגע עם מים כלל, או שהוא מקשה אחת עם כל מערכת החשמל שבו, יש לנהוג באחת משתי האפשרויות, או שיתן את הכלי לחשמלאי יהודי מומחה שיפרק לו את הכלי ויפריד לו את כל החלקים שניתן עד שלא יהיה ניתן להשתמש בו, ויחזור היהודי וירכיבנו בחזרה, כך שבאופן זה נחשב שהיהודי הוא שבנה והרכיב את הכלי. האפשרות השניה היא, שיאמר בינו לבין עצמו שהוא יתן את הכלי לשומר של שערי צדק שנמצא שם בשבת, וידגיש שהוא יתן לו את הכלי על מנת שהגוי ישאיל לו אותו בחזרה, כך שלא יצטרך הגעלה, ובאופן זה לא יתחייב בטבילה.

כלים לא טבולים
יש לדעת שמעיקר הדין, כלי שלא הוטבל לא אוסר את המאכלים או את המשקים שבו, אבל טוב וראוי להחמיר בכך.

ניקיון הכלים קודם הטבילה
כלים שיש עליהם לכלוך או חלודה, לא מועילה להם טבילה, כשם שיש דיני חציצה בטבילת נדה או אדם. וכך כותב מרן ה"בן איש חי" זיע"א (שם, אות י"ח), וז"ל: "צריך לנקות הכלי מכל לכלוך וחלודה שלא יהיה חציצה, וצריך שיבואו המים על הכלי בין מבפנים בין מבחוץ", עכ"ל. ולפי זה יש להזהר להסיר קודם טבילת הכלים את המדבקות והפתקים שהמפעלים מדביקים או מצמידים לכלי, כי זה חוצץ, ואפילו אם המדבקה על חלקו החיצוני של הכלי. והעיקר בזה הוא לדעת האם מקפיד בזה לפני האורחים שלו או לא. פעם מסרתי שיעור בבית כנסת אחד, והביאו לי כוס שתיה, ומייד הבחנתי שהכוס חדשה לגמרי, והבחנתי שנשאר על הכוס מדבקה קטנה וממילא היא לא טבולה, ולא שתיתי מהכוס. הגבאי אמר לי בפגיעה, שהוא הלך במיוחד לקנות לי כוס חדשה לגמרי בשבילי ולכבוד השיעור. אמרתי לו שמעיקר הדין אמנם השתיה לא נאסרה, אבל כיון שאני נמצא בפרהסיא, אני חושש שילמדו ממני ויחשבו שמותר להשתמש בכוס לכתחילה אפילו אם יש עליה מדבקה, ולכן אני מוכרח להחמיר על עצמי בדבר הזה.

טבילת כלים אפילו השתמש בהם כבר הישראל
יש הטועים וחושבים שאין חיוב הטבלת כלים אלא כשהם חדשים ונרכשו מהגוי, ומעולם לא נשתמש בהם ישראל, אבל כלי שנמצא כבר בשימוש כמה פעמים אצל הישראל וכל שכן אם השתמש בו כבר כמה שנים, הרי כבר הוחזק בידי הישראל ונחשב שעלה בדרגה, ואינו חייב בטבילה - אבל טעות היא בידם, שאין הכלי עולה מטומאתו לקדושת ישראל אלא על ידי טבילה בלבד, ומכל מקום האוכלים שנתבשלו בכלי לא נאסרו משום כך. וכך כותב מרן הבן איש חי (שם, הי"ט): "אם נשתמש בכלי הצריך טבילה קודם שהטבילו, אין נאסר המאכל, וצריך להטבילו אפילו נשתמש בו כמה פעמים", עכ"ל. כלומר, שלמרות שהכלי עדיין חייב בטבילה, אבל כל האוכלים שנתבשלו בו לא נאסרו משום כך.

קליית קפה והכנתו ע"י גוי
אין בקליית גרגירי קפה איסור של בישולי עכו"מ, משום שאין רגילות לאכול את גרגירי הקפה כמות שהם, ולא נחשבים למאכל כלל, אלא רק חולטים אותם במים רותחים, לכן מעיקר הדין הקפה מותר. ומכל מקום ראוי להחמיר ולא לשתות את הקפה. ואם האינו יהודי מבשל ומכין את הקפה ליהודי, טוב להחמיר ולא לשתות את הקפה. וכך כותב מרן בעל הבא"ח (חוקת, שניה, הט"ז), וז"ל: "הקהוו"א שמבשלין הגוים, יש אוסרין ויש מתירין. ומרן רבנו האר"י ז"ל אסר אותה אך אין בידינו למחות ביד המקילים שיש להם על מה לסמוך, ובפרט במקום שפשט המנהג להתיר. ופה עירנו בגדאד המנהג פשוט מקדם קדמתא לשתות קהוו"א של גוים אפילו במקום הנועד שלה, ובודאי בעל נפש צריך להחמיר. והצנועין מושכין ידיהם ממנו. ברם, אפילו אדם חשוב אם הולך לבית גוים גדולים לעשות וזית"א, מוכרח הוא לשתות מכמה סיבות שיש בהם טעם.

הספקות בעניין הברכות על הקפה
ובעניין הקפה אני רגיל לומר, שאם כל אדם היה יודע כמה ספקות יש בקפה, היה מתחרט שהוא אוהל לשתות קפה. ראשית יש ספק על ברכתו של הקפה, וכן על הריח של הקפה אם קולים אותו בבית, ואם שתה את הקפה בבת אחת כמו יוצאי גרמניה ששותים אותו קר בבת אחת - האם מברכים ברכה אחרונה או לא, וכן אם מברך הנותן ריח טוב בפירות, או בורא מיני או עצי בשמים.

ריח ערב של לחם אפוי
אשה שאופה עוגה ומפיצה ריח ערב חזק ונעים בבית, יש לשאול אם חייב לברך על הריח של אותה עוגה או לא. דבר זה הוא נפק"מ אצלי, שאני גר מול מאפיית אנג'ל, והריח של אפיית הפת חזק מאוד ופעמים שהרוח מוליכה אותו ומכה אותו על חלון ביתי. פעם הרגשתי רעב, והרחתי את ריח הפת, והסתפקתי אם עליי לברך "הנותן ריח טוב בפת" או לא, שכן לדעת הרמ"א יש לברך ברכה זו, אבל סתמתי את אפי שלא להריח ולא להכנס לספקות בברכות. ומכל מקום, אם אין לי בררה אני מברך את הברכה הנ"ל בלי שם ומלכות.

התחזקותם של קהילות חו"ל
פעם התפללתי במקום אחד בחו"ל, שהשפעתי עליהם להתפלל בהנץ החמה, ולזכותם ייאמר שזה ממש מסירות נפש, וכשבאתי לשם בבוקר להתפלל אתם בנץ החמה, הרחתי ריח ערב של קפה מתבשל, וכיבדו אותי בכוס קפה אך לא רציתי לשתות ורמזתי להם שאסביר להם אחר כך. אחרי התפילה אמרתי להם שכיון שהרחתי ריח כל כך טוב של הקפה, רציתי לשתות את הקפה, והתחלתי להסתפק מה לברך על הריח של הקפה, האם ברכתו "בורא עצי בשמים" או "מיני בשמים", ולכן נמנעתי מלשתות אותו. ובאותה הזדמנות אמרתי להם שבחו"ל רגילים לעשות ביטוחים שונים על הדירה, על הרכב, ואפילו ביטוח חיים וכד', אבל אמרתי להם שיש ביטוח אחד שהוא הביטוח הטוב ביותר, ואותו לא עושים. התפלאו ולא ידעו לאיזה ביטוח אני מתכוון, ואז אמרתי להם את המשנה: "תנא דבי אליהו, כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא ", הרי שלימוד שתי הלכות ביום הוא ה"ביטוח חיים" הטוב והמועיל ביותר מכל הביטוחים, ואשריהם ישראל שגם דבר זה לקחו על עצמם, ולומדים תמידים כסדרם שתי הלכות בכל יום.

ברכה על ריח שיש בו ממשות
יש לדעת שאין לברך על בשמים אלא אם כן יש בהם ממשות. לדוגמא, אדם סופג במטפחת מי ורדים או בשמים שונים, אם אין ממשות בבושם, כלומר שאין מעט מים ממש על המטפחת, אין לברך על אותם בשמים. פעם היו מזליפים בשמים בחתונות ובבריתות, והיו כאלה קמצנים גדולים שלא היו מזלפים אלא מעט באופן שלא יכלו לברך על אותם בשמים, עד שבשבת היו צועקים עליהם "שבת!!" צריכים להרבות בברכות. ולמעשה, על אותם בשמים מברכים אם יש מספיק בושם על היד עד שתהוותה שלולית קטנה, ואם לא, אלא רק היד קלטה את הריח, לא מברכים. [ולדעת הבא"ח אין להקליט ריח על הידיים בשבת מדין מוליד ריחא, אבל אין אנו נוהגים כמותו בדבר זה].

ברכת בשמים מעורבים באגודה
לפעמים מביאים אגודה של מיני בשמים מעורבים, ובהם בשמים שברכתם "עצי בשמים" וכאלה שברכתם "עשבי בשמים" ואפילו יש "מיני בשמים", יש לברך על כל האגודה "בורא מיני בשמים". אבל אם יכול להפריד כל מין לעצמו, יברך על כל מין את ברכתו הראויה. על הצפורן, היו מברכים בחו"ל "בורא עצי בשמים", והבא"ח כותב שהיו רגילים לקחת אותו להריח כשהיו מתפללים על קבר יחזקאל הנביא. האשכנזים מברכים במוצאי שבת על כל הבשמים "מיני" כדי לא להכנס לספקות, אבל אנו נוהגים כמו שיש לנהוג בכל פרי, שיש לכתחילה לברך על כל סוג את ברכתו הראויה.

קליית גרגירי חומוס על ידי גוי
הוא הדין גם בקליית גרגירי חומוס ליהודים, וכך כותב ה"בן איש חי" (חוקת, שניה, הי"ב) וז"ל: "אפונים שקורין בערבי חומ"ץ שקלו אותם הגוים - כתב רבינו מהרח"ו ז"ל בשער טעמי המצות פרשת עקב בשם רבינו האר"י ז"ל דאסורים מדינא, לפי דאלו הקליות שלהם עולין על שלחן מלכים ושרים של אותם המקומות שעושין אותם הקליות ע"ש. ומדבריו משמע דאוסר אותם גם במקום שאין עולין על שלחן מלכים או שרים, מפני שבמקום שעושין אותם עולין. ועיין "חיים שאל" ח"א סי' ע"ד אות וא"ו שחקר בזה וסו"ד דעתו נטה לאסור גם במקום שאין עולין עש"מ, ורק הזהיר רבינו האר"י ז"ל שלא לאוכלם מתורת חומרא דוקא", עיי"ש. אמנם הרמ"א כותב שבקטניות לא צריכים לחשוש, אבל בזמנינו עולה על שולחן מלכים, ואני רגיל לספר שהייתי אצל האדמו"ר מבעלזא, והוא מביא חומוס, אני שואל אותו אם זה בישולי ישראל, ואמר לשאול את ה"בית דין" שלו, והם אמרו שהרמ"א כתב שבקטניות לא צריך בישולי ישראל, שאינם עולים על שולחן מלכים. אמרתי להם סליחה, אתם פוגעים בכבודו של האדמו"ר שלכם!! וכי האדמו"ר שלכם לא מלך, וכי אני לא מלך!? ממילא זה עולה על שולחן מלכים ויש בו איסור של בישולי עכו"מ. והבא"ח מביא שהיו מוכרים פולים קלויים, זה בישולי עכו"מ ואסור. אבל אם קולים באפר, המלכים לא היו אוכלים וזה מותר, שלא עולה על שולחן מלכים.

בישולי עכו"מ בסופגניות
כיון שעונת הסופגניות בשיאה, יש להזהר שלא לאכול סופגניות שטוגנו על ידי עכו"מ, ולצערנו הרב הרבה מעסיקים אינם נזהרים בכך, ונכשלים בדבר זה רבים מישראל בשוגג. ויש הטועים וטוענים שזה דומיא דפת, כיון שזה נעשה מבלילה של קמח ומים כמו פת, ולכן אין להחמיר בכך, אבל טעות היא בידם, שכן אין זה דומה לפת שהרי בלילתו רכה. וכך כותב מרן בעל הבן איש חי זיע"א (שם, הכ"ד) וז"ל: "סופגנין של גוים שבלילתם רכה ונאפה ע"י משקה, לאו נהמא הוא ואסורין משום בישולי גויים. ועיין פר"ח ושיו"ב. וכן הזאלבי"א שקורין בעירנו זנגול"א אסורה משום בישולי גוים לכ"ע, והמתיר אותה הוא משום דלא סימוה קמיה למעשה שלה, כי באמת אין הפרש בינה לבין הסופגנין ועיין שיו"ב אות י"ג", עכ"ל.

בירה של חו"ל, וברכה על בירה
בירה המיובאת מחו"ל, ונתבשלה על ידי עכו"מ, מותרת בשתיה, ולא נאסרת מדין בישולי עכו"מ. ומיהו, צריך להזהר שלא לשתות אותה אלא בביתו דוקא, ולא, חלילה, בבתי הקפה הן בארץ והן בבתי קפה של גוים בחו"ל. ובעניין הברכה על הבירה, יש נדון בתוספות (ברכות לח.) מהי הברכה על מי פירות וכן על שכר, ומסבירים מכמה טעמים מדוע לא מברכים על בירה בורא מיני מזונות. הנה יש מחלוקת בין הרמב"ם לבין רש"י מה הברכה על "לדר", לדעת הרמב"ם בורא פרי העץ, ולדעת רש"י שהכל נהיה בדברו. אם מרסקים תפו"א ריסוק מוחלט בבלנדר, לדעת הרמב"ם אדמה ולדעת רש"י שהכל. ודעת השו"ע כהרמב"ם, ואנחנו לא נוהגין כן מדין סב"ל. ואם ריסקו אותו מעט, על החלק מהפרי שניכר מברכים את ברכתו לכו"ע. ואם יש חתיכת תפו"א מברך עליה ופוטר את הכל. פופקורן, מה מברכים עליו? אחד אומר אדמה, שזה תירס ואחר אומר שכולו הפך לבן, ואינו ניכר וברכתו "שהכל". אחר אומר שמברך עליו "אדמה" ומכוין לפטור את השאר. על זה אמרו חז"ל "האי מאן דבעי למהוי חסידא יעסוק בברכות". ודוגמא לדבר, אם אחד יש לו חום, יקח אקמול. ואם אחרי שבוע יש לו חום, יקח אנטיביוטיקה, וכל תרופה מועילה לחולי אחר. כך גם ברכת שהכל אינה מועילה אלא כשאתה לא יודע מהי הברכה, אבל כשאתה יודע, צריך לברר על כל דבר ודבר, ואם אתה לא יודע, אל תברך. על הפאפאייה יש לדעת מרן בעל הא"ח ב"רב פעלים" שמברך בורא פרי האדמה ואין בו דין ערלה כי כל שנה יוצא מעל העץ ממש ולא מהענפים. וז"ל (ברכות לח. ד"ה "האי דובשא"): "ושכר דידן, אע"ג דשמא יש בהן כזית בכדי אכילת פרס, לא מברכין עליו בורא מיני מזונות אלא שהכל. ואפי' לרב ושמואל דאמרי כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות, הכא לא הוי בהו ממש שעורים, ואין שכר אלא טעמא בעלמא, ועוד משום שיש בו עלויה אחרינא בפת, ועוד בשתיה אומר שהכל", עכ"ל.

הברכה על המשיח
בספר "מנחת שלמה" של הרה"ג שלמה זלמן אויערבאך זצוק"ל, נשאל מה עלינו לברך כשיבא המשיח, האם "שהחיינו" או "שחלק מחכמתו ליראיו". אמרתי לו על זה שכשיבוא המשיח, יבואו אתו גם משה ואהרן, ונוכל לשאול אותם מה עלינו לברך עליהם, האם "הטוב והמטיב", או "שהחיינו", או "שחלק מחכמתו ליראיו".

להתכונן לביאת המשיח
יש הרבה שחושבים לעצמם שכשיבוא המשיח, יעשה "חיים קלים" ויפים לכל אחד, אבל יש לדעת שתהיה בושה גדולה כשיבוא, שכן הוא יראה ברוח קודשו כל אחד ואחד את מדרגתו, וידחה את מי שלא התאמץ בתקופה שלפני שהוא בא. ואם יש מי שח"ו לא הקפיד על עצמו שלא לראות דברים לא טובים בטלוויזיה ודומיה, יאמר לו המשיח שאין לו זכות לראות אותו ישירות, ואם הוא רוצה שילך לראות אותו בטלוויזיה.

ויהי רצון שנזכה לביאת הגואל ולבנין אריאל במהרה בימינו אמן.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il