מטרת בניית המשכן והמוכשרים לבנותו

המשכן שבני ישראל בנו במדבר וגם מקדש שלמה והבית השני בירושלים לא היו אמורים להיות מטרה כשלעצמה אלא אמצעי למטרה: הקרבה לקב"ה ולקדושה.
אנחנו רואים בכל דברי הנביאים המאוחרים אזהרה קבועה שלא להתבלבל בין האמצעי - המקדש לבין המטרה שהיא חיי קדושה. אל הקדושה מגיעים מתוך פנימיותו של האדם, ממעמקי הנשמה והאישיות, ולאו דווקא בעזרת כוחות חיצוניים, אפילו לא באמצעות המקדש והמשכן.
כשבונים מבנה דתי או רוחני, תמיד קיימת סכנה שהבניין עצמו יתפוס מקום מרכזי ואילו הדת והרוחניות שהביאו לבנייתו יידעכו ויקבלו תפקיד משני בלבד.
סכנה נוספת שפרשת השבוע מציגה היא שגיוס התרומות - הזהב, הכסף, הנחושת, הבדים וכו' - והצורך בפריטים האלה, יכול להשחית את הקדושה של המבנה ושל המטרה שלשמה נבנה. אולי דווקא בתחום הזה יותר מכל, כשמגייסים תרומות למען מטרה דתית, יש סכנה גדולה מאוד של נפילה למלכודת של "המטרה מקדשת את האמצעים".
לפיכך פרשת תרומה וכל סיפור המשכן הם אתגר מתמיד בתרגום החומרי לרוחני והזמני לנצחי, והדגשה של הצורך לעשות זאת רק בהתאמה לאקסיומה שמטרה קדושה יש להשיג רק באמצעים קדושים.
המשכן נבנה על ידי אדריכלים צעירים מאוד. המדרש מלמד אותנו שבצלאל עצמו היה בן 13 בלבד כשהתחיל במשימה העצומה הזאת. אולי התורה רצתה שנבין שרק הצעירים, אנשים שהם עדיין טהורים ולא מושחתים, ראויים לבצע משימה כזאת. אצל הצעירים, האידיאלים עוד לא נפגעו מהקשיים והצדדים המעשיים של החיים. משום כך הגישה שלהם לבניית המשכן היא בהכרח פחות מוכתמת ומסוכסכת מזו של המבוגרים, שהם אמנם חכמים יותר אבל גם חבוטים יותר.
אחד הדברים המרעננים ביותר שחוויתי בעשרות שנותיי בהוראת התלמוד הוא חוסר הציניות וניגוד העניינים שחוויתי כשלימדתי ילדים ונערים. כשמלמדים מבוגרים, ולא משנה כמה הם טובים וחסודים, תמיד הגישה שלהם שונה לגמרי.
הניתוח העצמי של האדם הוא שקובע איך הוא רואה את המשכן, את המשכן האישי ואת המשכן הלאומי. אנשים שמסוגלים להכיר בחולשות האופי שלהם ומתכוונים לתקן אותן, אלה שיכולים להכיר במניעים האמיתיים שלהם ובסכסוכים שיש בקרבם, הם אלה שיוכלו לבנות משכן שבו אלקים עצמו, כביכול, ישכון. אבל בלי ניתוח עצמי, כל משכן שייבנה יהיה זמני ופגום.
העבודה והחומרים הדרושים לבניית המשכן צריכים להיות ישרים וטהורים ככל האפשר והם צריכים להילקח בשביל "לי", למען הקב"ה עצמו.