ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פיצויים עבור הלנת שכר עבודה ;">

דף הבית בית מדרש מדורים חמדת ימים הלכה פסוקה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ז

פיצויים עבור הלנת שכר עבודה

ע"פ פסקו של הרב אברהם שרמן



מתוך העלון חמדת ימים
www.eretzhemdah.org


מוקדש לעלוי נשמת
יהודה בן הדסה

פסק הדין אותו אנו מביאים השבוע נכתב בבית הדין האזורי בתל אביב.
תיאור המקרה: התובע עבד אצל הנתבע ושכרו הולן.
התביעה: התובע תובע את פיצויי הלנת השכר הקבועים בחוק, העומדים על שיעורים של 5%-10% לשבוע.
תשובת הנתבע: הנתבע אינו כופר בעצם החיוב, אבל טוען, שאסור לו לשלם את הפיצויים הנ"ל משום שיש בכך איסור ריבית.
פסק הדין : בית הדין אינו יכול לכפות את הנתבע לשלם את פיצויי הלנת השכר הקבועים בחוק, אבל הנתבע רשאי לשלם, על מנת לצאת ידי שמים, עבור ההפסדים שנגרמו לתובע וממשיכים להיגרם עקב הלנת השכר.
הנימוקים: באור זרוע (פסקי בב"מ סי' קפא) כתב, שהראבי"ה פסק לחייב בעל בית שהלין שכר פועל שלו בפיצויים על הלנת השכר. אבל האור זרוע עצמו חולק עליו, וכן היא מסקנת הב"י (יו"ד סימן קס) והש"ך (יו"ד סי' קעו סק"ח). וכן כתב בפתחי תשובה (יו"ד סי' קסא סק"א) בשם החוות יאיר (סי' קצ), שגם בעיכוב שכר פעולה יש משום ריבית. אמנם, הב"ח (יו"ד סי' קס) כתב שאם תפס הפועל, אין מוציאים מידו.
בשו"ת מהרשד"ם (יו"ד סי' רכב) כתב שגם החולקים על הראבי"ה יודו, שבעל הבית רשאי לשלם לפועלים פיצויים על הלנת שכרם, ואין בזה איסור ריבית. ואמנם, האבני נזר (יו"ד חלק א סי' קלג) התקשה בדבריו: אם אין בזה משום ריבית - מדוע לא חייבוהו לשלם?
ויש להסביר, שדעת מהרשד"ם היא, שבאופן עקרוני אין איסור ריבית בתשלום פיצויים אלו. אלא, שהחולקים על הראבי"ה סוברים, שאף על פי שריבית גמורה אין כאן, הרי זה נראה כאבק ריבית. ולכן, המעכב עצמו, שחטא בזה שעיכב את השכר, יוכל לשלם מרצונו כשבא לצאת ידי שמים, ואין בזה אפילו אבק ריבית.
האבני נזר עצמו חולק על המהרשד"ם, משום שהוא הבין שהראבי"ה דיבר במקרה שבו המלין עשה זאת באונס, ולא מרצון. אבל גם הוא כותב בפירוש, שאם המלין הלין בכוונה, הרי הוא נעשה כגזלן, ולא שייך בזה איסור ריבית.
כל האמור לעיל, מתייחס לתשלומים על ההפסדים שנגרמו למעוכב מחמת עיכוב התשלומים. אולם, הקנסות המפורשים בחוק על הלנת שכר הינם גבוהים בהרבה. ואמנם, יש לכאורה מקום לחייב את הנתבע גם בפיצויים אלו, משום שהיות ועל פי החוק הוא חייב לשלם אותם, ממילא הרי זה כאילו התנו כל מעביד ועובד, לשלם את הקנסות הקבועים בחוק, במקרה של הלנת שכר.
ביחס להתחייבות זו קבע בית הדין, על סמך דברי השו"ע (יורה דעה סימן קנז סעיף טז), שבכל קנס המתרבה לפי שיעור הזמן, יש איסור ריבית. והביא את מחלוקת האחרונים, אם איסור ריבית זה הוא מדרבנן או מדאורייתא.
מסקנתו של בית הדין היא, שעיכוב הכספים בנדון דידן, היות והוא אינו מחמת הלוואה, אלא מחמת שכירות פועלים, יהיה אסור מדרבנן בלבד.
אמנם, יתכן שיש מקום לומר שאין כאן איסור ריבית, משום שהתובע המשיך לעבוד אצל הנתבע. בגמרא במסכת בבא מציעא (דף עג:) נאמר, שרבא אסר להוסיף שכר לשומרי השדות, על מנת שיסכימו לדחות את תשלום שכרם עד גמר הקציר, משום שזוהי ריבית. אמנם, מבואר בגמרא, שאם השומרים יעבדו עוד מעט עד גמר הקציר, אפשר להוסיף בשכרם כמה שרוצים (גם שלא באופן יחסי לעבודה שעבדו) משום ששכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, ואין כאן המתנת מעות.
על כן, אם העובד ממשיך לעבוד אצל המעביד, יש מקום לומר שמשמעותו של החוק הקובע קנסות פיגורים הוא בעצם הגדלת שכרו של העובד מכאן ולהבא, וממילא אין כאן בעיית ריבית. אולם, בית הדין דחה טענה משום שדברי רבא נאמרו דווקא כאשר השינוי בגובה השכר הוא חד פעמי. אולם, אם מדובר בשינוי הגדל ביחס לאיחור, יש לאסור זאת משום ריבית.
ואמנם, מצינו בשולחן ערוך (יורה דעה שם סעיף טו) שאדם שהתחייב לתת נדוניא לחתנו, והתחייב שאם יתעכב מלשלם ישלם בכל חודש יותר, אין בזה משום ריבית. ואם כן היה מקום לומר שזהו אופן ההתחייבות של המעביד לשלם לעובד, דהיינו שישלם סכום מסויים, ואם יתעכב מלשלם, יגדל הסכום שהתחייב בכל שבוע בכך וכך, אבל בית הדין דחה גם טענה זו וקבע שרק במקום שהמתחייב התחייב מראש בדבר שאינו חייב בו, כמו נדוניא, או כמו מזונות לילדים מעל גיל 6, נאמר שאם הסכים לשלם יותר כשמעכב, אין זה ריבית, אלא רק הגדלת המתנה. אבל במקרה של עובד ומעביד, שבו החיוב של המעביד לשלם לעובד הוא ביסודו של דבר חיוב מן הדין, ברור שבתוספת עבור העיכוב יש משום שכר המתנת מעות.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il