בדברינו לפרשת תרומה בשנת תשס"ו "לא שוטים ועקרבים", עסקנו בהקבלה שעורך הכתוב בין שעבוד מצרים לבין העול שהוטל על העם בימי שלמה המלך (ניתן למצא את הדברים בארכיון הנמצא באתרנו החדש: http://www.eretzhemdah.org/newsletterArticles.asp?lang=he&pageid=48&cat=1&newsletter=359
הפעם נעסוק בהיבט נוסף של הנושא. ההפטרה אותה נקרא השבוע מסתיימת בפסוקים:

לכאורה, פסוקים יא-יג אינם במקומם והם מהווים הפסקה בין שתי פרשיות בנין. הראשונה המסתיימת בפסוקים ט-י הכוללים את הסיכום "וַיִּבֶן אֶת הַבַּיִת וַיְכַלֵּהוּ". השניה פותחת בפסוק יד וכוללת את הכותרת "וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת הַבַּיִת וַיְכַלֵּהוּ". בין שתיהן מופיעה האזהרה:
השילוני.
בסוף פרק ו מציין הכתוב:
"וַיִבְנֵהוּ שֶׁבַע שָׁנִים" (שם, שם לח).
לעומת זה בפרק ט מצינו שוב:

גם כאן ישנה התגלות הכוללת אזהרה, הפעם חמורה יותר והסיכום של שנות הבניה הרבה יותר גדול- עשרים שנה.
כנראה שבית המקדש נבנה בשני שלבים. הראשון שכלל בעיקר את האולם, ההיכל וקודש הקדשים והשני שכלל את קרית מלך רב, את כל הארמונות שהקיפו את איזור הליבה.
גם מלכותו של שלמה נחלקה לשתי תקופות.
מצינו במדרש:

לפי דעת רבי יודן, מלכותו של שלמה לא נמשכה ברציפות. יתכן בהחלט שגם הבניה הופסקה לזמן מסוים. בתקופה זו הוזהר שלמה בידי אחיה השילוני, בפעם הראשונה.
לצערנו הרב, שלמה המלך לא הצליח לתקן את הדרוש תיקון, למרות האזהרות ועל כן ניבא אחיה השילוני שוב על פילוג הממלכה, לא כאזהרה אלא כעונש (פרק יא).

אם שלמה "ידידו של מקום", החכם מכל אדם, היושב על כסא ד' - "מלך שהשלום שלו", הודח ממעמדו,
איש לא יוכל לטעון כי "מקום העבודה" הקבוע שלו הוא כס השלטון.
יש זמנים ומצבים בהם חלק מן התיקון הוא ויתור על הכסא.