ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מעלת השבת והלכות בורר ;">

דף הבית בית מדרש מדורים קול צופייך Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

א אדר א תשס"ח

מעלת השבת והלכות בורר

גליון 437



שוכתב על ידי תלמידים

מוקדש להצלחת
שמעון בן מזל


שבת היא חוק
מעלת השבת גבוהה עד מאוד, ושמירתה מעידה על אמונתנו בבורא יתברך שמו ויתעלה, שברא את העולם ונח ביום השבת. משה רבנו לימד אותנו, שחובת ידיעת הלכות שבת קודמת לכל, והיא המצוה הראשונה שעליה מזהיר את עם ישראל אחרי שירד ממרום. בפרשת ויקהל כתוב (שמות לה, א-ג) 'וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם'. וברש"י כותב: "למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר". כלומר, שזה היה אחרי שמשה רבנו היה מאה ועשרים יום בשמים בהפסקה של כמה ימים - מז' בסיון ועד י"ז בתמוז, ומייד חזר בי"ח בתמוז ועד ער"ח אלול, ומייד חזר בר"ח אלול ועד יום הכיפורים. אחרי ה"מסע" הארוך והמרתק הזה, נקל לתאר שכל עם ישראל היו "סקרנים" לשמוע ממשה רבנו "חדשות" ו"חויות" שעברו עליו, בודאי רצו לדעת איך "זה נראה" בשמים, איך נראים מלאכים, לאיפה הלך ועוד ועוד; והנה, כשמשה רבנו מקהיל את עם ישראל, כולם נענים ברצון לקריאה ורצים להקהל, מי לא בא - וכשכל עם ישראל הגיעו, הדבר הראשון שאומר משה רבנו לעם ישראל הוא: 'שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת'. מכאן שמעלת השבת חשובה ומועילה יותר מכל דבר אחר.

קדימת השבת לבניית המשכן
פרשת ויקהל עוסקת בציוויים על בניית המשכן וכליו, על כן יש להבין, מדוע ציוה משה רבנו על שמירת השבת קודם לעניין זה, ומה הקשר אליו? על זה אומר רש"י, וז"ל: "הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה את השבת". כלומר, שיש כאן שני טעמים מדוע הקדים שבת למשכן: א - כדי שתשרה שכינה כמה שיותר מהר, וזה על ידי שמירת השבת. ב - כדי להציל ממכשול, שכן ביום שבת היו מבעירין אש לקרבנות, ושוחטים, ועושים מלאכות שאסורות בגבולין בשבת - לכן הדגיש ואמר להם שזה הותר דוקא בעבודת הקרבנות שבמשכן, אבל מחוץ למשכן אין להקל ח"ו בכך, שכן היו עלולים לחשוב שאם מותר לעשות מלאכות במשכן בשבת, מותר גם לבנותו, לכך הקדים את חשיבות השבת, לומר שמלאכת בניית המשכן לא דוחה שבת.

הלכות שבת הם חוק כשאר חוקים

יש הטועים וחושבים שהלכות שבת מתאפיינות בכך שלא עושים "שום דבר", ו"שום מלאכה", אבל טעות היא זו, שכן יש מלאכות קלות שאסורות לעומת קשות ומפרכות שמותרות. אשר על כן, השבת היא מהמצוות שאינם שכליות ושאין להם מובן. דבר זה נלמד כבר בתורה בפרשת המים המרים. הנה כשעברו העם את הים ונכנסו למדבר, נבהלו ובקשו מייד מים לשתות, עד שהורה הקב"ה למשה רבנו להשליך עץ במי מרה להמתיקם, וכך כתוב (שמות טו, כג-כה)
'וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה. וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם'.

ומבארים חז"ל דבר פלא, שאותו העץ היה עץ "הרדופני" היה מר מאוד, ודוקא מאותו העץ המר יצאו מים מתוקים. ללמדנו, שאותו הנס מראה על גדולתו של בורא עולם שאין לנו חקר במהלכיו, וזהו שהתורה כותבת שם: 'שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ', כלומר, שהמהלך היה בגדר "חוק" שאין לו מובן, ועלינו לדעת שישנם דברים שהם מחכמתו יתברך, שלנו אין השגה והבנה בהם. והנה, רש"י מביא דבר מעניין, וז"ל: "שם שם לו - במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת ופרה אדומה ודינין", עכ"ל. כלומר, שכשם שהמים המרים נמתקו בדרך "חוק", כך יש מצוות שהם בגדר "חוק", כגון פרה אדומה שאין לה מובן, שהרי היא מטמאת את הטהורים ומטהרת את הטמאים, וכגון "שבת" שהלכותיה אינם ניתנים להשגה ולהבנה, והם כהררים התלויים בשערה. ועוד אנו למדים, שעלינו לקיים את כל דיני התורה אף על פי שאינם מובנים קודם, וזהו היסוד של "נעשה ונשמע", כלומר קודם לעשות ואחר כך ללמוד ולנסות ולהבין, אבל בלי קשר ותנאי לעשייה.

דוגמאות ל"חוק" שבהלכות שבת
דוגמאות להלכות שבת שנחשבות לחוק: הנה אסור בשבת ללחוץ על כפתור כדי להדליק חשמל, מדין מבעיר אש, ומי שעושה כן במזיד חייב סקילה - וכל זה למרות שלא עשה אלא פעולה קטנה וקלה לחלוטין. ומאידך, מותר לטבח בישיבה (או בבסיס צבאי) לפרוס עשרות ככרות לחם לפרוסות, והוא פורס ופורס עד שידו מתעייפת מהמאמץ, וכן על זה הדרך מהמלאכות המותרות לעשות בשבת, שאין הגבלה בעשייתם בגלל הכמות, ואדרבה יש בזה מצוה שזה לכבוד ולעונג שבת; וכי אין זה חוק?!
דוגמא נוספת: אדם הכין סלט וסחט לתוך הסלט לימון, ובסחיטתו נפל הגרעין של הלימון לתוך הסלט - אסור לו להוציא את הגרעין מהסלט כי זה בורר פסולת מתוך אוכל, והיא הבררה האסורה בשבת. ומאידך, מותר לו להוציא את כל חלקי הסלט - המרובים לאין שעור על שיעורו של גרעין אחד של לימון - ולהעבירם לכלי אחר, כי זה נחשב לברירת אוכל מתוך פסולת ואין בזה איסור "בורר". הרי לך עוד דוגמא של "חוק" בהלכות שבת.

מחלוקת החזו"א והבא"ח בהשתמשות בתיון
ודעתו של ה"בית מנוחה" בדין זה
כמו כן: ידועה המחלוקת הקיצונית בין החזון איש לבין מרן רשכבה"ג הרי"ח הטוב בעל ה"בן איש חי" זיע"א, בעניין רשת התיון של הקומקום בשבת. הנה אם יש לאדם קומקום קטן שבו מכניס את עלי התה עם מים חמים מערב שבת כדי להכין תמצית, ובשבת מעביר את התמצית דרך אותה הפיה הצרה, ושם יש רשת שעוצרת ומונעת את עלי התה מלעבור דרכה. לדעת החזון איש, מאחר והוא מוציא אוכל מתוך פסולת זה מותר, למרות שעושה כן על ידי כלי. והבן איש חי טוען, שכיון שעושה פעולה של ברירה בכלי, זה נקרא איסור "בורר" בשבת, והעושה כן בשוגג חייב חטאת. והביא בשם ה"בית מנוחה" שחיברו הרה"ג רבי יאודה שמואל אשכנזי זצ"ל בדף נה ע"ב סעיפים מ"ז ו-מ"ח, שכותב וז"ל: (מז) "לערות השומן מהמאכל אפשר דאסור, דהא שני מיני אוכלין הם, ואסור לברור אפילו לאכול את המאכל מייד, דכשמערה השומן שאינו רוצה בו, הוי לו בורר הפסולת מתוך האוכל דאסור. ואפשר דשרי, דלא שייך ברירה אלא בדברים המעורבים, אבל הכא לחודי קאי. מג"א. וכן עיקר דשרי, עיין לקמן אות נ"ב. ( מח ) - כלי הנקרא "אלבריק" [קומקום], שעושים בו משקה מעשב הנקרא "טיי", ויש לכלי זה שני פיות, אחד רחב והשני פיו צר וסתום, ויש בסתימתו נקבים דקים כדי שיעברו מי ה"טיי" דרך אותו הפה ולא יעברו העשבים של ה"טיי", אלא נשארים תוך הכלי, ומי ה"טיי" עוברים דרך נקבי הפה הנזכר צלול בלתי שום עשב, נראה לי דבשבת אסור לשפוך ה"טיי" דרך פה הצר המנוקב הנז', דהוי ליה מסנן המי "טיי" דרך פיו הנזכר, וכיון שלכך נעשה הפה הקצר הנזכר כדי שיצונן (יסונן) מי ה"טיי" בו, הרי הוא כבורר על ידי כלי דאסור אפילו לשתותו מייד. ולכן יש להזהר ולשפוך ה"טיי" בכלי בשבת "מהליברק" הנזכר, דרך פיו השני הגדול, ויכול לערות ממנו בנחת להכלי כדי שישארו עשבי ה"טיי" בהליבריקו", עכ"ל. הינו, שאם יש בקומקום של התה מסננת זה נקרא "בורר בכלי" ואסור בשבת, למרות שזה מערה ומסנן ובורר אוכל מתוך פסולת. ואילו החזון איש בשבת סימן נג כתב וזה לשונו: "מן האמור, בעלי תה שנזכרים שלא לסנן כל התה מן העלים, הינו נמי משום שהמים הסמוכים להעלים חשיבי מעורבין, אבל המים הצפים על פי העלים לא חשיבי מעורבין, ולפי זה אם נעכרו העלים בתוך המים על ידי תנועה חזקה, אין לערות בשעה ההיא עד שיחזרו ויצללו. ומיהו, אפשר , כיון שאין כאן שימוש בכברה ממש, אף שיש בפנים כנגד חוטמה של כלי כעין רשת לעכב העלים, מכל מקום יש לומר דלא הוי רק בדין בררה ביד, דמותר כשניטל אוכל מתוך פסולת כדי לאכול מייד", עכ"ל.

בורר היא מן המלאכות הקשות שבשבת
ולמעשה , ידוע מה שהביא הבן איש חי פרשת בשלח שנה שניה משם מהר"ש אבוהב זצ"ל בספר הזכרונות על הבורר: " מלאכה זו היא מן הקשות שבשבת , להזהר בה בכל דקדוקיה וחלקיה".

בירר באיסור וחזר ועירב מה דינו
לברור פסולת מתוך אוכל, אפילו לאכול מייד - נאסר. ובבן איש חי דן, באם אחרי שבירר באיסור חזר ועירב את האוכל עם הפסולת מה דינו, והמסקנא שלו לאסור לאכול בו ביום מדין קנס, ולמוצאי שבת מותר. וכך הוא כותב (פרשת בשלח, שנה שניה, אות ד'): "אם עבר ובירר במזיד בשבת בידיו פסולת מתוך אוכל, או שבירר אוכל מתוך פסולת בנפה ובכברה דעביד איסורא, הרי זה אסור לעולם משום דנהנה ממלאכת שבת כדין המבשל בשבת בסי' שי"ח. אך נסתפקתי בסה"ק רב פעלים אם זה אשר בירר באיסור חזר ועירב האוכל עם הפסולת כמו שהיה קודם שבירר אם שרי לברור מחדש עתה בשבת מן התערובת הזאת אוכל מתוך פסולת בידו כדי לאכול לאלתר, כיון דבטלו מעשיו הראשונים דעביד באיסור - והבאתי שם מהגאון אשל אברהם ז"ל סי' שי"ט סע"ק א' שנסתפק בזה והניח בצ"ע. ואחר שפלפלתי בס"ד בכמה ראיות הבאתי דברי הרשב"א ז"ל שהביא מר"ן בית יוסף סי' רנ"ג, מי שבישל תבשילו מע"ש כל צרכו ולמחר בשבת אמר לגוי להדליק האש ולחמם תבשילו דאסור, ואפילו אחר שנצטנן אסור לו לאותו שבת דקנסינן ליה כל שהזיד ואמר לגוי לעשות לו מלאכה דאורייתא בשבילו, ע"ש. וכן פסק רמ"א ז"ל בהגה"ה סי' רמ"ד סעיף ה' דאסור לאכלו אפילו צונן ע"ש. וא"כ ה"ה הכא אע"פ שחזר ונתערב ובטלו מעשיו אסור לאכול ממנו בדרך היתר בו ביום דקנסינן ליה", עכ"ל.

הפרדת עלי חסה מעופשים
כל איסור בורר אינו אלא בברירה, אבל אין איסור בורר בקילוף. ועל כן, אם יש לו למשל חסה ועליה החיצוניים אינם ראויים לאכילה - ויש לו שתי אפשרויות, האחת היא להסיר את העלים הלא ראויים, או להכניס את ידו לתוך החסה ולהוציא את העלים הראויים לאכילה - והתיר הבן איש חי (שם, אות ו') להסיר את העלים המעופשים אם כונתו לאכול את החסה לאלתר, אבל לא להניח לאחר שעה. וזה לשונו: "ירקות שיש בהם מעופשים כגון כרפס וכרתי וכיוצא, לא יברור המעופשים מן הטובים אלא יברור הטובים. בד"א בעלים מופרדים זה מזה שאינם קלחים מחוברים, אבל קלחים מחוברים כגון חזרת וכיוצא אשר המעופשים מבחוץ, מסירם תחלה ונוטל אח"כ הטובים שבפנים, משום דאורחייהו בהכי שלוקח המעופשים שפוגע בהם תחלה, דאין דרך אכילה בכך לעקם דרכיה להכניס ידו בפנים לתוך החזרת להוציא עלים הטובים, ויניח עליהם המעופשים תלויים ועומדים, וכל כיוצא בזה. מיהו זה אינו אלא בעושה לאכול לאלתר, אבל בעושה להניח לאחר שעה אסור, דהא גם בורר אוכל מתוך פסולת דשרינן משום דדרך אכילה הוא, לא שרי אלא באוכל לאלתר או תוך שעה אחת, וה"ה כאן", עכ"ל.

ברירת גרעיני אבטיח
אבטיח שיש בו גרעינים, יש להתיז את הפרי כך שהגרעינים יפלו, ומה שלא נפל אין חיוב להניח את האבטיח בפיו ויסיר את הגרעינים, כי זה לא דרך אכילה, אלא מותר להוציאם ביד ורצוי דרך שינוי. וז"ל הבן איש חי (שם, אות ז'): "אבטיחים שקורין בערבי רק"י שיש בקרבם גרעינין הרבה מפוזרים אנה ואנה, העליתי בסה"ק מקבציאל שיקח החיכה בידו וינתז בכח בעודה בידו להשליך ממנה הגרעינים בהתזה זו, ומה שלא יפול בהתזה מחמת שדבוקים בה הרבה שרינן ליה להוציא הגרעין בידים, דחשיב זה דרך אכילה בכך, שאין מחייבין אותו לתת החתיכה כמו שהיא בידו ויוציא הגרעינים מפיו דאין זו דרך אכילה, מיהו טוב להוציאם על ידי שינוי קצת לדחותם כלאחר יד", עכ"ל.

ברירה בעצמות דגים
אם אוכל דגים ויש בהם עצמות, לא חייב להכניס לפה עם העצם ואחר יוציא את העצם מפיו, כי זה לא דרך אכילה, אלא יכול להוציא את העצם בידו ויאכל את הבשר ויסיר בשיניו. וז"ל הבן איש חי (שם, אות י'): "אם אוכל חתיכת דג או חתיכת בשר שיש בהם עצמות מותר להוציא בידו תחלה העצמות ולאכול לאלתר , ואע"פ שמסיר בזה כמה עצמות בזא"ז, דרך אכילתם בכך תמיד", עכ"ל. אם יש לו ילדים קטנים ורוצה לפרק ולתת להם כך את בשר הדג, אם מפרק ונותן לפניהם מייד, והם אוכלים, מותר - אבל לפרק ולהניח בצלחת עד שיתקבץ שיעור ראוי לאכילה אסור. ומכאן, חומרת חלק מעם ישראל שנוהגים שלא לאכול דג שיש לפרק את עצמותיו, אלא מערב שבת מפרקים ועושים ממנו קציצות הנקראים "געפילטע פיש", ותבוא עליהם ברכת טוב, אבל כאמור אם עושה כאמור לעיל מותר.

ברירת גרעיני התמרים
אם אוכל תמרה ויש בה גרעין, מותר להוציא את הגרעין ולאכול את התמרה, וכן הדין במשמש. אבל אם יש בפרי יותר מגרעין אחד, עליו להוציא את האוכל בהתחלה. וכך כותב הבן איש חי (שם, אות ח'): "אם אוכל תמרים בשבת מותר להפריד התמרה מן הגרעין בידו, וזורק הגרעין ואוכל התמרה, כי כיון שיש שם גרעין אחד הו"ל ליקח אוכל מתוך פסולת כשהוא מפרידם זה מזה. וה"ה בפרי שקורין משמ"ש וכיצא בו. אבל בצימוקים שהם ענבים יבשים, שיש בכל אחת שלש וארבע גרעינים, אם הוא רוצה להוציא הגרעינים ה"ז נמצא בורר פסולת מתוך אוכל, כי הוא מוכרח להוציא הגרעינים בזא"ז מתוך הענבה . כיצד יעשה? יניח הענבה בפיו ויוציא הגריעים מפיו. (עוד כותב בדין בררת תורומוסים ושזיפים, וז"ל: ופלפלתי בזה ועשיתי שלשה חלוקים בדינו של מהריט"ץ והעלתי בתרמוסין ופולין כיון שדרך בני אדם בחול לקלפם בפיהם כן יעשה בשבת ולא יקלפם בידו ויניחם בתוך פיו).

ברירת בגדים
אדם צריך להזהר, ובפרט הנשים, אם יש להם בגדים מעורבבים והם רוצים בגד מסוים, שיש להם להוציא את אותו הבגד מהערמה, וזה נחשב כ"אוכל מתוך פסולת", ולא יסירו את הבגדים הלא רצויים עתה, כי זה נקרא "פסולת".

ברירה בשני מיני אוכלים
אם יש לאדם שני מיני אוכלים, כגון גרעינים ובוטנים מעורבבים, ורוצה לאכול רק את אחד מהם, יש לו להסיר את מה שרוצה לאכול למרות שהשני הוא גם אוכל, שכן לדידו זה עתה נקרא "פסולת".

מסננת של ברזים
יש להזהר, אם יש מסננת בפיה של ברז מים ממתכת המחוברת בהברגה, מותר להוציא מים מהברז אף על פי שנראה כמסנן בכלי כי בדרך כלל המים נקיים. אבל צריכים להזהר שאם רואה שהמסננת רפויה והוא רוצה להדקה ולהבריגה אסור.

לסיום, אנחנו עם ישראל נקראים עם אשר בחר לו ה', והקב"ה בחר בנו מכל העמים, כי אנחנו בבחינת "אוכל". ואשרנו ואשרי חלקנו שהקב"ה בחר בנו מכל העמים והנחיל לנו את תורתו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו, ובזכות שמירת שבת נזכה ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים בביאת הגואל ובבנין אריאל במהרה בימינו אמן.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il