ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

גנבת דעת חלק א' ;">

דף הבית ספריה הלכה פניני הלכה ליקוטים ב בין אדם לחברו Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (13 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (13 ד')

ז' טבת תשס"ח

גנבת דעת חלק א'

מתוך פניני הלכה ליקוטים ב' פרק ג' "גנבת דעת"



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

גניבת דעת
מידת היושר והאמת צריכה להיות התשתית ליחסים שבין אדם לחברו, ולכן קבעה התורה שאסור לאדם להטעות את חברו, שיחשוב כאילו עשה למענו טובה, בו בזמן שלמעשה לא עשה למענו כלום. זהו איסור 'גניבת דעת'. המייחד את איסור 'גניבת דעת' משאר השקרים הוא, שבדרך כלל שקר מכוון כלפי אירוע מסוים, שבמקום לספר בדייקנות על מה שארע, או מה שעתיד להיות, משקרים ומשנים את העובדות. אולם 'גניבת דעת' אינה מכוונת כלפי אירוע מסוים, אלא מטרתה כללית יותר, לשנות את התייחסותו הטבעית של האדם לחברו. הבדל נוסף הוא, ששקר מתבצע על ידי דיבור, ואילו 'גניבת דעת' יכולה להתבצע גם על ידי צורת התנהגות של חנופה וכדומה.

כדי להבין את החומרה שיש באיסור 'גניבת דעת', צריך להקדים שלכל אדם ישנה דעה על חבריו הסובבים אותו, דעה שמבוססת על מכלול האירועים המשותפים שהיו להם בעבר. וכך הוא יודע מי מחבריו אוהב אותו יותר ומי פחות, עם מי שייך להתיידד יותר ועם מי פחות, וכן בעת הצורך על מי יוכל לסמוך יותר ועל מי פחות. אבל כאשר אדם מציג את עצמו כאילו הוא אוהבו הגדול, המוכן להשקיע למענו הרבה מעבר למקובל, ובפועל כל ההתחזות הזו אינה אלא כדי לזכות בטובות הנאה עבור חברותו כביכול, נמצא שהוא גונב את דעתו של חברו. שכן מצד האמת היה צריך לחשוב עליו מחשבות רגילות, ובעקבות ההצגות שלו הוא מחשיבו לאחד מחבריו הטובים. הבעיה המרכזית היא, שבשעה שאדם באמת זקוק לחבריו הטובים שיעמדו לצידו ויעזרו לו, פתאום מתברר לו, שכל מיני אנשים שהוא חשבם לחבריו הטובים נעלמים מהאופק, ובעצם כל חברותם הייתה 'גניבת דעת' אחת גדולה. למעשה הם רצו להפיק מהחברות עמו טובות הנאה, ולכן גנבו את דעתו והתחזו כאוהביו, אולם בעת צרה, נשמטו להם אחד אחד. והחמור מכל הוא, שבעקבות אכזבות כאלה, אנשים מאבדים את אמונם בכל בני-האדם, ובערך החברות, ומתעטפים בקליפה של אדישות כלפי החברה, ומאבדים על ידי-כך את הסגולה האנושית היקרה מכל, היכולת להיפתח ולאהוב את הזולת. וכפי שכבר אמר רבי עקיבא, שמצוות "ואהבת לרעך כמוך" היא כלל גדול בתורה.

עתה אנחנו יכולים להבין מדוע איסור 'גניבת דעת' חמור כל כך, עד שכתב רבינו יונה בספרו שערי תשובה (ש"ג קפד), שהחטא של 'גניבת דעת' חמור אצל החכמים יותר מן הגזל. משום שהוא פוגע בציפור הנפש של האדם, ביכולתו לפתח יחסי רעות ואהבה כנים עם חבריו.

מקור איסור 'גניבת דעת'

למדו חכמים שהמקור לאיסור 'גניבת דעת' נובע מהפסוק "לא תגנבו" (ויקרא יט, יא), ואף שבדרך כלל בלשוננו גנבה היא לקיחת חפץ או ממון, מכל מקום מצינו בכתוב גם את המושג גניבת לב, כמו שנאמר לגבי אבשלום (שמואל ב' טו, ו): "ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל", שעשה עצמו כאילו רוצה לדאוג לזכויותיהם, ובפועל התכוון לדאוג לעצמו בלבד. ומאחר שבפסוק "לא תגנבו" לא הוגדר על איזה גנבה מדובר, הבינו הרבה פוסקים שכוונת התורה לאסור את כל סוגי הגנבות, ובכללם גם 'גניבת דעת' (ריטב"א חולין צד, א ועוד).

אמנם, לדעת כמה פוסקים, הפסוק "לא תגנבו" אינו כולל בתוכו גם את איסור 'גניבת דעת', אלא לאסור גניבת רכוש או ממון בלבד. ולפי זה יוצא, שאין מקור מיוחד בתורה לאיסור 'גניבת הדעת' (סמ"ק סי' רס"א ועוד). אבל חשוב מאוד לציין, שגם לדעת הסוברים שאין מקור מיוחד בתורה לאיסור 'גניבת דעת', מכל מקום ברור שלדעתם האיסור לגנוב את דעתו של הזולת כלול בכלל המצוות שבין אדם לחברו. מצוות אלה מחייבות אותנו להתייחס לחבר כפי שהיינו רוצים שיתייחסו אלינו, שנאמר (ויקרא יט, יח): "ואהבת לרעך כמוך", וכפי שאמר רבי עקיבא, שזהו הכלל הגדול בתורה. וכן יש מצווה להידבק במידותיו של הקב"ה, שנאמר: "והלכת בדרכיו", ואחת המידות המרכזיות שבהן הקב"ה מתגלה בעולם היא מידת האמת, ואף אמרו חז"ל שחותמו של הקב"ה אמת (שבת נה, א). אם כן ברור, שאף אם נאמר שאין פסוק מפורש שמתייחס לאיסור 'גניבת דעת', מכל מקום, ודאי הוא שהאיסור לגנוב דעתו של חבר אינו רק מדברי חכמים, אלא הוא מיוסד על דברי התורה שבכתב, כפי שכל המצוות שבין אדם לחברו יסודן במצוות התורה.

כפי שכבר למדנו, איסור 'גניבת דעת' אינו פחות בחומרתו מגניבת ממון, משום שהדעת היא הדבר היקר ביותר שיש לאדם. ומובא בספר שערי תשובה (שער ג' קפד), שאצל החכמים 'גניבת דעת' חמורה עוד יותר מגזל 1 .

דוגמאות של 'גניבת דעת'
בין האנשים שצריכים להיזהר ביותר באיסור 'גניבת דעת' הם הפוליטיקאים, שפעמים רבות הם מנסים ליצור רושם בדעת הקהל, כאילו הם דואגים לחלשים, בו בזמן שבפועל הם אינם עושים כלום, וכל מטרתם היא רק לקדם את מעמדם הפוליטי. ויש כאלה שיוצרים רושם מוטעה כאילו איכפת להם מענייני התורה והמסורת, בו בזמן שבפועל הם מזלזלים כמעט בכל מצוות התורה, ולאחר שהם מצטטים פסוקים במין כבוד מעושה - הם מסוגלים להתלוצץ ולצחוק על תמימות המאזינים המסורתיים שמתרשמים מהם לטובה. ישנם אנשי ציבור שפונים אליהם בבקשה לעזרה, ואחר-כך בין אם העניינים הסתדרו ובין אם לאו, הם טוענים שעשו את כל מה שביכולתם, למרות שבפועל לא עשו כלום. כל אלה גונבים את דעת הבריות.

כן בעלי חנויות צריכים להיזהר מאיסור 'גניבת דעת'. פעמים רבות בעל החנות שרוצה למכור את מוצריו, מסתיר את החסרונות שיש בהם. ואף-על-פי שמצד המחיר, לא רימה את קוניו, שזהו אכן המחיר הראוי למוצר ברמה הזו - מכל מקום יש בזה 'גניבת דעת', שהרי הוא מציג את מרכולתו כמושלמת, למרות שאינה כזו (חו"מ רכח, ו; סמ"ע ז). וכך גם בחנויות בגדים. לעיתים המוכרת נותנת לקונה למדוד שמלה, ולמרות שהשמלה אינה הולמת את הקונה, בכל זאת המוכרת מתפעלת מיופייה, וטוענת בפניה שהיא נראית בה ממש נפלא - כמובן שגם זו 'גניבת דעת'.

כדי להתגבר על גונבי הדעת, הסוחרים והפוליטיקאים, יש להרבות בדעת ובחכמה, כדי שאנשים ידעו להבחין בין אמת לשקר, בין טיעון ענייני לדמגוגיה. וככל שיותר אנשים יפגינו סלידה גלויה מפוליטיקאים רמאים, ויתנזרו מחנויות של סוחרים לא ישרים, כך יתמעטו השקרנים. בקיצור: בעטיה של הטיפשות מתרבה השקר בעולם, ועם ביעור הטיפשות יתבטל השקר.


^ 1. הנפקא מינא בין הדעות, במקרים גבוליים של התנגשות בין איסור גניבת-דעת לצורך לשנות מפני השלום או הצניעות, שאם המקור לאיסור בפסוק מפורש, נוכל להקל רק במקרים נדירים, ואם אין לימוד מפורש, יחסית יותר קל להקל לשנות לצורך ערכים אלו.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il