ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שבירת תוכנית חיסכון נושאת ריבית והצמדה ;">

דף הבית בית מדרש מדורים חמדת ימים הלכה פסוקה Bookmark and Share This Shiur in English
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ו אדר א תשס"ח

שבירת תוכנית חיסכון נושאת ריבית והצמדה

ע"פ פסקו של הרב יעקב אליעזרוב



מתוך העלון חמדת ימים
www.eretzhemdah.org


מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

תיאור המקרה:
התובע הוא בעלה לשעבר של הנתבעת. בהסכם הגירושין ביניהם, נדרש התובע לפתוח תוכנית חיסכון עבור שתי בנותיהן של בני הזוג, שהנתבעת תשמש כנאמנת שלה. התובע עשה כן. כשנה לאחר פתיחת החיסכון, 'שברה' הנתבעת את כספי החיסכון לעצמה, בשביל נסיעתה לחו"ל.

התביעה: התובע טוען, שעל הנתבעת לדאוג שכל כספי החיסכון יגיעו לבנותיו, ולכן עליה לשלם את מלוא הסכום שהופקד בצירוף ההצמדה והריבית עד המועד המתוכנן לפקיעת תוכנית החיסכון.
פסק הדין : הנתבעת חייבת לשלם את שווי החיסכון ביום שבו שברה אותו, דהיינו הקרן, ההצמדה והרווחים עד אותו יום.
הנימוקים: ראשית כל, היה על בית דין לעסוק בשאלת הסמכות. לכאורה, היות שהכסף הופקד בחשבון חיסכון לטובת בנות בני הזוג, התובע אינו יכול לתבוע את הנתבעת. למרות זאת, בית הדין קבע, כי היות שהכסף הופקד בתוכנית החיסכון כדי שיעמוד לרשות הבנות רק לאחר תקופת החיסכון, אם הכסף לא יגיע לידיהן, הרי שהנתבעת שינתה מדעת המפקיד, והרי זה דומה לדברי רבי מאיר (בבא מציעא עח:): "תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר: הנותן דינר לעני ליקח לו חלוק, לא יקח בו טלית, טלית - לא יקח בו חלוק, מפני שמעביר על דעתו של בעל הבית".
ומבואר בגמרא, שלדעת רבי מאיר נחשב העני כגזלן כשמשנה מדעת בעל הבית, ואף רבנן חולקים על רבי מאיר רק מפני שייתכן שניחא לבעל הבית גם אם העני יקנה טלית, אבל אם אמר בעל הבית בפירוש שהוא נותן לעני לצורך חלוק בלבד, גם הם מודים שהעני נחשב כגזלן.
נוסף על כן, בוודאי שלבנות יש רשות לתבוע אותה. התובע, מהיותו אביהן, רשאי לתבוע בשמן, שהרי הוא 'אפוטרופוס טבעי' של הבנות.
כעת יש לדון לגבי חיובה של הנתבעת. כאמור לעיל, ברור שהנתבעת נחשבת כגזלנית לגבי סכום הקרן שלקחה מתוכנית החיסכון, והשאלה היא לגבי תשלומי ההצמדה והרווחים. שהרי, כל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה, ולכן את מה שלקחה, צריכה לשלם, אולם את הרווחים העתידיים, לכאורה אין זה אלא גרמא בעלמא, ופטורה מלשלם.
ואמנם, מסתבר שיש לנתבעת דין של שומרת על הכסף, שהרי היא שימשה כנאמנת ואפוטרופסית על עליו. בשו"ת שאלת יעבץ (חלק א סי' פה) דן באדם ששמר על כרטיסי הגרלה, כשהחוק היה שמי שכרטיסו הפסיד בהגרלה הראשונה יכול להוסיף מעט כסף ולהחליף את הכרטיס בכרטיס שני, ונמצא שכשהשומר התרשל ולא החליף את הכרטיסים, איבדו המפקידים את זכותם בהגרלה השנייה. וכתב השאלת יעבץ, שאף שהשומר לא עשה דבר שגרם להפסדים, אלא רק גרמא בעלמא, הלא שומר חייב גם בגרמא.
וכעין זה כתב גם בשו"ת חתם סופר (חושן משפט סימן קמ): "על כרחך האמת יורה דרכו דלא נאמרו דיני גרמי וגרמא אלא באיניש דעלמא המזיק חברו, אבל מי שבא הדבר לידו בתורת שמירה או שליחות חייב אפילו על צד רחוקה ונפלאה, וכל פשיעת השומרים ועיוות שליחות כד מעיינת בהו איננו אלא גרמא בעלמא, ואפילו הכי חייב. ואם כן יפה פסק הרא"ש לחייב השליש שהחזיר שטר מכירת שמעון לאביו, דאף על גב דאין דין שומרים בשטרות על זה יפה, כתב הרא"ש דהיינו אי היה השטר נאבד בפשיעה, אבל השתא שהאביד השטר בידים אף על גב שמכל מקום לענין הפסד הממון שבתוך השטר איננו אלא גרמא, מכל מקום כיון שבא החפץ בתורת שמירה לידו מחייב לשמור שמירה מעליותא...".
אמנם, יש לחלק בין נדון שלהם לנדון דידן. שכן, בנדון החתם סופר והשאלת יעבץ, השומר שמר על ממון מסוים, וברגע שגרם את הנזק, מיד התחייב בכל התשלום, אף שחלק מהנזק נוצר על ידי גרמא. אולם, בנדון דידן, הרי ברגע שלקחה הנתבעת את הכסף, נתחייבה בתשלומים כפי שווי החיסכון באותו הזמן, אבל ההצמדה והרווחים שמכאן ואילך, לא היתה שומרת עליהם כלל, ולכן אין לחייבה עליהם. וכעין חילוק זה עולה גם בדברי הריב"ש (סי' שצו) שכתב על אדם שהפקיד אצל חברו חיטים, והנפקד מכר אותם בשעה שהחיטים היו זולות, וכעת לאחר שנתייקרו החיטים תובע המפקיד את שווי החיטים כעת. וכתב הריב"ש, שכאשר הנפקד הוציא את החיטים, הרי הוא גזל אותם, וכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה, ולכן אין הנפקד צריך לשלם אלא כשעת הזול. הרי, שלמרות שהנפקד גרם הפסדים למפקיד, אין הוא משלם אלא כשעת גרימת ההפסדים.


עוד יש לדון בחיוב הנתבעת מדין 'מזיק'. נאמר בגמרא (בבא מציעא צט:): "אמר רבא: הני שקולאי דתברו חביתא דחמרא לחנוואה, ביומא דשוקא מיזדבנא בחמש בשאר יומי מיזדבנא בארבע. אהדרו ליה ביומא דשוקא - מהדרו ליה חביתא דחמרא, בשאר יומי - מהדרו ליה חמש".
על פי פירוש רש"י, אדם ששבר חבית לחברו, למרות שהחבית נשברה ביום ששווה רק ארבעה זוזים, היות שביום השוק היא תהיה שווה חמישה זוזים, חייב השובר לשלם חמישה זוזים.
קצות החושן (רצא סק"א) תמה על דברי רש"י, מדוע משלם כשעת היוקר כששבר בשעת הזול? ותירץ, שכיוון שבטוח לחלוטין שערך החבית יעלה ביום השוק, הרי הפסיד השובר את הרווח הזה לבעל החבית, ומדינא דגרמי עליו לשלם את השווי ביום השוק.
בנתיבות המשפט (שם סק"ב) חלק על קצות החושן, וכתב שגם מדינא דגרמי לא משלמים יותר משווי החפץ כעת. את שיטת רש"י מבאר נתיבות המשפט, שמדובר בפועל ששבר, ולגבי פועל יש דין מיוחד, שהוא מתחייב לשלם כשלא יעשה עבודתו כראוי, והרי זה דומה לאריס שחייב לשלם כשהוביר את השדה, כמבואר במשנה (בבא מציעא קד.).
בנדון דידן, לשיטת קצות החושן, היות שההתחייבות של הבנק לשלם את מלוא ההצמדה והרווחים היא התחייבות גמורה, הרי זה 'ברי היזקא' והנתבעת צריכה לשלם את מלוא ההצמדה והרווחים המובטחים.
גם לשיטת נתיבות המשפט, היות שהנתבעת היתה אפוטרופסית על החיסכון, ברור שגם לגביה שייכת הסברא שאמר נתיבות המשפט לגבי פועל, שמתחייב לשלם מדין 'אם אוביר ולא אעביד'.
השאלה האחרונה שיש לדון בה, היא לגבי חיוב הנתבעת מדין 'מבטל כיסו של חברו'. הירושלמי במסכת בבא מציעא (פרק ה הלכה ג) אומר, שהנותן לחברו מעות להתעסק בהן, ולא התעסק המקבל, אין לנותן עליו אלא תרעומת. הלכה זו מכונה בקיצור, 'מבטל כיסו של חברו'.
הראבי"ה (סימן תקנו) כותב, שהפטור נובע מכך שהרווח לא היה בטוח, שהרי לא כל מתעסק מצליח להרוויח. בנמוקי יוסף (בבא מציעא סא: מדפי הרי"ף) כותב שהפטור נובע מכך שהמקבל לא התחייב בפירוש לפצות את הנותן במקרה שלא יתעסק, בניגוד לאריס המתחייב לעשות כן, כפי שעולה מהמשנה שהבאנו לעיל.
בנדון דידן, שתי הסברות אינן שייכות. היות שתוכנית חיסכון מבטיחה רווחים, הרי ההפסד שגרמה הנתבעת הוא הפסד ודאי. כמו כן, היות שהנתבעת שמשה כאפוטרופסית, ברור שהיא התחייבה שאם תזיק תשלם את כל הרווחים, שהרי לכך התוכנית עומדת, ועל זה גופא התחייבה וקיבלה להיות שומרת בעבור בנותיה.
אמנם, מדברי הש"ך (חושן משפט סימן רצב סקט"ו) עולה, שאף במקום שהרווח ברור, אין המבטל כיסו חייב, משום שאין זה אלא גרמא בעלמא.
בתשובת החתם סופר (חושן משפט סימן קעח) כתב, שיש לפשר בעניין זה, כיוון שאין הדין ברור לחלוטין.
לאור כל האמור קבע בית הדין שיש לעשות פשרה - את הרווחים וההצמדה שהיו מגיעים לבנות אילו החיסכון היה נקבע מראש עד יום שבירת החיסכון, תשלם הנתבעת. אבל את הרווחים שמכאן ולהבא, הנתבעת אינה צריכה לשלם.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il