ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

גנבת דעת חלק ב' ;">

דף הבית ספריה הלכה פניני הלכה ליקוטים ב בין אדם לחברו Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (15 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (15 ד')

י' טבת תשס"ח

גנבת דעת חלק ב'

מתוך פניני הלכה ליקוטים ב' פרק ג' "גנבת דעת"



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
חלווה בת פרחה

גניבת דעת בהזמנה לסעודה
לעיתים קורה שמגיע אורח סמוך לשעת הסעודה, וכל רצונו היה רק לומר שלום, ואולי למסור הודעה, או לברר דבר מה, וללכת אח"כ לאכול במקום אחר. אבל בעל-הבית שלא יודע את תוכניתו, מתחיל לחוש אי-נוחות, מצד אחד הוא סבור שהנימוס מחייב אותו להזמין את האורח להצטרף אליו לארוחה, שאם לא כן יראה כקמצן. אבל מאידך, אין לו חשק לטרוח כעת למען האורח, ובאמת הוא קצת חס על האוכל הטעים שיש לו, ובמיוחד שהאורח הזה שבא בלי להודיע - לא חביב עליו כל כך. על פי ההלכה עומדות בפניו שתי אפשרויות פשוטות: האחת, לא להזמין את האורח. שהרי אם יזמין את האורח, ימצא אומר אחד בפה ואחד בלב, בפה יזמין ובתוך ליבו יתפלל שהאורח יסרב, וזה כמובן שקר, ולכן עדיף שאם המארח אינו רוצה, שלא יזמין. והאפשרות השנייה, כמובן, לשנות את ההרגשה, ולרצות בכנות שהאורח יאכל איתו, וכך להזמין אותו ביושר כשפיו וליבו שווים.

גם בעת הארוחה יש להיזהר מאיסור 'גניבת דעת', למשל אסור לומר לאורח, לכבודך פתחנו כעת את בקבוק היין, כאשר באמת ממילא רצו לפתוח אותו, או שהוא היה כבר פתוח. וכן אסור לומר על היין שהוא משובח מאוד, כדי לזכות על ידי כך להכרת תודה מצד האורח, כאשר בפועל היין הוא פשוט (חולין צד, א).

הזמנה פיקטיבית
שאלה שלעיתים עולה היא, האם מותר להזמין אדם הזמנה פיקטיבית. למשל, קורה שמזדמן אורח סמוך לשעת הסעודה, והמארח יודע בוודאות שגם אם יפציר באורח לאכול עימו, האורח יסרב. כגון, שנודע לו שהאורח חייב להגיע למקום אחר בזמן הסעודה, או שהוא יודע בבירור שמפני הבושה, האורח יאמר יפה תודה, אבל יסרב להשתתף בארוחה ומתעוררת השאלה, מה יש לעשות?

במקרה כזה, אם בתוך ליבו יש רצון או הסכמה להזמין, למרות שברור שההזמנה לא תתגשם, ולמעשה היא פיקטיבית, מותר לבעל הבית להזמין את האורח פעם אחת או פעמיים. וזאת משום שאם אדם בא בזמן הסעודה, ולא ברור איפה הוא יאכל, ראוי להזמין אותו. ואם לא יזמין, יתכן שהאורח יעלב. ובמיוחד אם נמצאים שם עוד אנשים, עלול הדבר להתפרש בעיניהם כחוסר התייחסות לאורח. ולכן מצד דרך-ארץ, ראוי להציע לו להצטרף לסעודה, למרות שידוע שהוא יסרב (סמ"ע חו"מ רכח, ח). ואם בעל הבית אוהב מאוד את האורח, ובאמת משתוקק שיאכל אצלו, במקרה כזה מותר לו אף להפציר באורח שיאכל אצלו, ואפילו שידוע מראש שההזמנה לא תוכל לצאת לפועל, מכל מקום, אין בזה שקר וגניבת דעת, משום שבאמת, בעל הבית משתוקק להזמין את אורחו לסעודה. ואדרבה, ראוי שאדם יגלה את אהבתו כלפי חברו (שו"ע הרב הל' אונאה וגניבת דעת י"ד).

אבל, אם בעל הבית לא מעוניין להזמין את האורח, ובכל זאת הוא מפציר בו לאכול אצלו, משום שהוא יודע שהאורח יסרב, במקרה כזה המפציר עובר על איסור 'גניבת דעת'. משום שמטרת ההפצרה היא להיראות לפני האורח כאוהבו הגדול, שכל תשוקתו, כביכול, לארח אותו בביתו ולשרתו, ובאמת אילו היה יודע שהאורח יסכים לאכול אצלו, היה נמנע מלהזמין אותו. ואם כן כל ההצגה הזו אינה אלא 'גניבת דעת', שנועדה ליצור רושם חיובי מוטעה בליבו של האורח, כדי שבעתיד אולי יזכה לגמול עבור כך (חולין צד, א; שו"ע חו"מ רכח, ו).

וכן השולח מתנות, לאדם שידוע שיסרב לקבלן, עובר על איסור 'גניבת דעת', משום שכל כוונתו היא לזכות בהכרת טובה, ולא לתת מתנות. אבל אם באמת מתוך אהבה הוא רוצה להעניק מתנות לחברו, אפילו אם ידוע לו שחברו יסרב לקבל את המתנה, מותר לו לבטא את אהבתו בנתינת המתנה, למרות שידוע לו שחברו לא יקבלנה.

גניבת דעת גוי

לא רק דעתו של יהודי אסור לגנוב, אלא גם דעתו של גוי אסור לגנוב, ואפילו בדברים קלים אסור לגנוב את דעתו. למשל, מסופר בתלמוד (חולין צד, א) על שמואל, שהיה אחד מגדולי האמוראים, שאמר לשמשו להעניק מתנה לגוי שהעבירם מעל הנהר. והשמש נתן לגוי במתנה תרנגולת טריפה, אבל אמר לו שהיא כשרה, כדי שיחזיק לו טובה עבור זה, שיחשוב שהיהודי ויתר למענו על תרנגולת שהייתה ראויה לו לאכילה, ויעריכנו על כך. ועוד שגם אצל הגויים יש למאכל כשר יוקרה מיוחדת. ואף-על-פי שמבחינת המחיר, אין הבדל לגוי בין תרנגולת שנשחטה כדין לבין תרנגולת שלא נשחטה כדין, מכל מקום יש בזה 'גניבת דעת', שהגוי יחשוב שנתנו לו מתנה יותר חשובה ממה שבאמת נתנו לו. ולכן כששמע על כך שמואל, הקפיד על שמשו ונזף בו. אין זו רק מידת חסידות להיזהר מגניבת דעת שכזו, אלא יש בזה איסור גמור, ולדעת הרבה פוסקים זהו איסור מן התורה (ריטב"א חולין צד, א).

וכן היו מקרים שגוי ברך יהודי לשלום, והיהודי ענה לו בעברית בקללות. הגוי שלא הבין עברית, חשב שהוא מברך אותו. כמובן שהיהודים שעשו כן, עשו זאת כתגובה לצרות הנוראות שהגויים המיטו על ראשינו. מכל מקום כתב על זה בספר חסידים (נ"א), שאותם שעושים כן חוטאים, כי אין לך גניבת דעת גדולה מזו.

מקרים גבוליים
עתה ננסה להבין מה צריך לעשות במקרים גבוליים של ספק גניבת דעת. בתלמוד (חולין צד, ב) מובא מעשה שניתן ללמוד ממנו יסוד לענייננו, וכך מסופר: האמוראים רבא ורב ספרא יצאו לדרכם, והלכו אל מחוץ לעיר, ופתאום פגשו את אחד מנכבדי הרבנים, מר זוטרא בנו של רב נחמן, שהיה בדרכו אל עירם. חשב מר זוטרא בליבו שהם יצאו מן העיר לכבודו, כדי להקביל את פניו, ואמר להם: לשם מה חכמים שכמותכם היו צריכים להטריח את עצמם כל כך לכבודי? ענה לו רב ספרא: למעשה, לא ידענו שאתה עומד לבוא, וסתם הלכנו בדרכנו ופתאום ראינו אותך, ואמנם אם היינו יודעים שתבוא, היינו מכבדים אותך עוד יותר. לאחר שנפרדו ממר זוטרא, שאל רבא את רב ספרא, למה היית צריך לצער את מר זוטרא ולומר לו שלא יצאנו לכבודו, הרי הייתה לו נחת-רוח מכך שחשב שיצאנו לקראתו לכבדו, ואתה ביישת אותו בזה שהצהרת שלמעשה לא יצאנו לכבודו. ענה רב ספרא לרבא, והרי אם לא הייתי אומר את האמת היינו מטעים אותו וגונבים את דעתו, שהיה חושב שבאמת יצאנו לכבודו. השיב לו רבא, הוא הטעה את עצמו, שהרי היה יכול להעלות בדעתו שאולי במקרה הלכנו כאן בדרכנו, ואנחנו לא עשינו מאומה כדי לגנוב את דעתו, שיחשוב כאילו כבדנו אותו ולכן אין לנו בזה שום אשמה.

ההלכה כדברי רבא, ומכאן יש ללמוד, שאיסור גניבת דעת הוא רק במקרה שאדם גורם במעשה או בדיבור לחברו לחשוב עליו דברים טובים שאין בו, אבל אם חברו מעצמו חושב עליו דברים טובים, אין חובה להעמידו על טעותו. ורב ספרא היה ידוע כמהדר מאוד במידת האמת, ולכן העדיף לומר את האמת למרות שלא היה מחויב לעשות כן 1 .

היתרים לגניבת דעת
במצב רגיל אסור לאדם לגנוב את דעת חברו, ולעשות את עצמו כאילו היטיב לו או לפחות רצה להיטיב לו, כאשר בפועל לא עשה כלום. אבל חשוב לדעת שישנם מקרים שמותר לאדם לגנוב את דעת הבריות, וזאת כדי לכבד את חברו.

כשבבית השכנים ישנה שמחה, או כאשר לא עלינו, יושבים שבעה, מקובל שהשכנים והחברים מביאים להם דברי מאכל ומשקה ועוזרים להגיש את האוכל ולסדר את הבית, אך יש כאלו שמנסים לגנוב את דעת הבריות, ומאחר שהם אינם מעונינים לעזור באמת לחבריהם, הם מחכים עד שהכל מוכן ומסודר, ואז הם באים ומציעים את עזרתם. וכשאומרים להם שכבר הכל מסודר, הם מביעים צער ואכזבה על שנמנעה מהם כביכול, הזכות לעזור לחבריהם האהובים... ויש כאלו שמחכים עד שברור להם שיש כבר בבית השכנים מספיק אוכל לכיבוד, ורק לאחר מכן הם באים ושואלים אם יש צורך שיביאו עוד עוגה או משהו כזה. ושוב כשאומרים להם שאחרים כבר הביאו מספיק אוכל, הם כביכול מצטערים. וכך הם חושבים שהם מורווחים משני הצדדים, מצד אחד הם לא טרחו ולא תרמו כלום, ומאידך עשו עצמם כאילו רוצים לתרום. אבל באמת הם עברו על האיסור החמור של 'גניבת דעת'. כדרך אגב, כדאי לדעת שבני האדם לא טיפשים כל כך, ובדרך כלל מרגישים מי באמת רצה לעזור להם ומי לא, כך שבסך הכל אותם גונבי הדעת נראים די מגוחך.

אבל אם אדם חשוב שהגיע אל שכניו בעת שמחתם או צערם, ורואה שנמצאים אצלם אורחים, והוא יודע שאם יציע להם את עזרתו, למרות שאין בכך שום צורך, מכל מקום על ידי עצם הבעת הנכונות מצידו, כבודם של שכניו יעלה בעיני אורחיהם. במקרה כזה מותר לו להציע עזרה, למרות שהוא יודע שהם יסרבו לקבל את עזרתו, או שכבר אין בה צורך. וכן מותר לו להביא אליהם מאכלים, למרות שהוא יודע שכבר יש מספיק, ולכן בסופו של דבר הוא יחזיר את המאכלים לביתו, מכל מקום בעצם זה שאותו אדם נכבד יבוא אל ביתם עם סיר ביד, יעלה כבודם של שכניו בעיני אורחיהם, ולכן מותר לו לעשות כן. והטעם לכך הוא, שבמקרים כאלו, היחס והכבוד הרבה יותר חשובים מאשר עצם הנתינה או העזרה, ולכן אין בזה 'גניבת דעת', שהרי עצם הבעת הרצון, היא העיקר, וממנה עיקר נחת-רוח לשכנים, ובזה אין שום גניבת דעת (חולין צד, א; שו"ע חו"מ רכח, ז; שו"ע הרב הל' אונאה יד).


^ 1. ביתר פירוט יש שתי דעות בהסברת דעת רבא. לדעה אחת, רק כאשר גורמים במעשה או בדיבור למחשבת טעות, עוברים על 'גניבת-דעת'. ויש אומרים שגם כאשר לא עושים כלום, אם ברור בוודאות שהחבר יטעה ויחשוב עלינו דברים טובים שאין בנו - חובה עלינו להעמידו על האמת, ורק כאשר יש בפניו שתי אפשרויות והוא בחר לפרש בדרך אחת, אזי אין אנו מחויבים להעמידו על האמת, כפי שאמר רבא.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il