- מדורים
- בימה תורנית
- משפחה חברה ומדינה
- שמחות
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
גילה פרצה הביתה כרוח סערה. חודש אדר א' הגיע, והביא בכנפיו הצעות ותכנונים לשמחת אדר באולפנא. היא חיפשה את אחותה הגדולה רעות, כדי להתייעץ עמה בעניין, אך רעות שהתארסה לפני כחודש, הייתה שקועה בשיחת טלפון עם ארוסה על פרטי החתונה.
לפתע, רעות הפסיקה את השיחה ופנתה אליה: "מה את אומרת גילה, כיצד נחגוג את השמחה"?
"זה בדיוק מה שאני שואלת את עצמי", ענתה גילה, "כיצד נחגוג את השמחה"?
לפתע, רעות הפסיקה את השיחה ופנתה אליה: "מה את אומרת גילה, כיצד נחגוג את השמחה"?
"זה בדיוק מה שאני שואלת את עצמי", ענתה גילה, "כיצד נחגוג את השמחה"?
שמחה פנימית
הרב שמואל טל שליט"א - ראש ישיבת 'תורת החיים'
שמחת הנישואין, היא אחד המעמדות המרגשים, החשובים והמשמחים ביותר, לנישאים ולבני משפחותיהם. ההכנה לקראת אירוע מרגש זה, כמו לקראת אירועים דומים אחרים בתהליך החיים, משמחת, אך גם מורכבת, רצופה התלבטויות, התארגנויות, ועמל רב. שמירת היחס הנכון בין המהות לבין התפאורה, מאפשרת להתמקד בעיקר וכך לחגוג בשמחה ובחיבור פנימי.
בפתח הדברים נציין כי התורה מכירה בחשיבות הגורמים החומריים כבסיס לשמחה. לכן אמרו חז"ל (פסחים ק"ט) ש"אין שמחה אלא בבשר וביין", וכן מצאנו בשבתות ובמועדים כי יש מצוה לאכול ולשתות ברחבות ובשפע. אך כמו בכל דבר, גם כאן, יש חשש לאיבוד היחס הנכון, אשר גורם לשכוח שהשמחה העיקרית היא השמחה הפנימית, ושותפות האדם מכל הלב בשמחת זולתו, היא הדבר החשוב באמת.
כיום, לצערנו, הנורמה המקובלת היא כזו, שבגלל מחוייבות חברתית נאלצות משפחות רבות להזמין לחתונה מספר רב ביותר של מוזמנים, בסטנדרטים גבוהים, וכתוצאה מכך, פעמים רבות, ההורים נכנסים לחובות גדולים לשנים רבות. בנוסף - גם המשפחות, שה' בירך אותן ביכולות כספיות, מוציאות את מיטב כספם שרכשו בעמל רב, על הוצאות חד פעמיות של ערב אחד.
לעומת זאת, ניתן לראות בעליל, כי אין שום קשר בין גובה ההוצאות לעוצמת השמחה שיש בחתונה . לעיתים, דווקא כאשר האורחים באים לחתונה פשוטה, הם מקדישים את עיקר תשומת הלב לשמחה במקום לחומרנות, והשמחה מרקיעה שחקים.
לכן נראה שאין מנוס מלקבוע נורמות ברורות אשר יאפשרו את האיזון הבריא: דגש על המצוה, על התוכן ועל השמחה האמיתית, כאשר הכלי, החיצוניות, צריך להיות מכובד ובמקומו הראוי אבל לא מסיט את תשומת הלב החוצה. חשוב להבדיל בין צורך אמיתי בנעימות, ניקיון, אסתטיקה ואירוע מכובד, לבין פאר והוצאות מיותרות.
בגמרא (כתובות ח') מסופר שבתקופת המשנה היו רגילים לקבור את המתים בתכריכים יקרים מאוד, עד שהפך הדבר לנורמה שרבים לא יכלו לעמוד בה. המצב הגיע לידי כך, שכאשר אדם נפטר, האבל היה מצטער על ההוצאות המרובות יותר מאשר על המת. הבעיה נפתרה, רק כאשר נפטר רבן גמליאל, והוא ציווה לפני מותו שיקברוהו בתכריכי פשתן הפשוטים ביותר. נראה, שרבן גמליאל ביקש דווקא את התכריכים הכי פשוטים, כי אם היה מסתפק בתכריכים שהם רק מעט פשוטים מהמקובל, הנורמה לא הייתה נשברת כלל.
מכאן למדנו, שכיוון שקשה מאד לשנות את הנורמה, ועל מנת לגדור את הפרצה, אין מנוס מלחולל את השינוי בצורה דרסטית, אחידה, ובלי חריגות שונות, אשר בהכרח מקשות על השינוי להיות אמיתי ומשותף לכולם. לפיכך קבענו בישיבתנו תקרת סף להוצאות החתונה. לתקנה זו יש ריווח נוסף, מפני שכשיש תקנה המחייבת את כולם באופן מוחלט נחסכות אי נעימויות.
זכינו לראות, שמשפחות רבות שבתחילה התקשו לעכל את התקנה, הודו וברכו מכל לבם על היוזמה, לאחר שנוכחו לראות את תועלתה העצומה ואת השמחה הגדולה שהתאפשרה. הדבר מאפשר גם להורים לסייע לילדיהם מבחינה כספית בדברים מהותיים וחשובים יותר, שתועלתם לטווח ארוך. ויהי רצון שנזכה לשמוח ולשמח בפשטות ולהשרות שכינה בבתי ישראל.
ושמחת בכל הטוב
הרב נריה גוטל שליט"א - ראש מכללת אורות
בשונה מהדרכותיהם המפורטות של חז"ל ביחס ל"ממעטים בשמחה" (תענית פ"ד מ"ו), מעטות ההתייחסויות המפורטות להליכי ה"מרבים בשמחה". עלינו לזכור שהמחויבות לעשיית מצוות בשמחה אינה ייחודית לחודש אדר. אדרבה, היעדר השמחה בעשיית כל מצוה עלול להביא אפילו לכדי גלות (דברים כ"ח: "תחת אשר לא עבדת את ד' אלוקיך בשמחה וגו'").
בהסתמך על מקרא זה קבע הרמב"ם (הלכות לולב ח', ט"ו) כי "השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת הא-ל שציווה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו". היו שאף ראו בשמחה, כשלעצמה, מצוה בפני עצמה (רבנו בחיי, פרשת נשא), וגדולה מעלת השמחה, שחז"ל (שבת ל') הוכיחו ש"אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה". אף בתקופה מאוחרת יותר "גילה הרב החסיד המקובל האריז"ל לאיש סודו, שכל מה שהשיג שנפתחו לו שערי החכמה ורוח הקודש, בשכר שהיה שמח בעשיית כל מצוה שמחה גדולה לאין תכלית" (הקדמת ספר חרדים).
יתרה מזו, עד כדי כך מחויבת השמחה עד שלמרות שראוי לאדם "שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש" (שו"ע או"ח א', ג') עם זאת הדגיש המשנה ברורה (שם סק"י) כי "התורה והתפילה יהיה בשמחה". לפי שכלל נקוט בידינו כי "רק כשיתענג האדם וישמח במעשה הטוב והיושר, אז יהיה חרוץ לעשותם בתכלית שלמותם ולהוסיף עליהם מידי יום ביומו" (עקבי הצאן).
עם זאת, אין חולק שיַתר הוא חודש אדר, שככלל "מרבין בו בשמחה" (תענית כ"ט). העובדה שחז"ל נמנעו, ודאי בכוונה, מפירוט דקדקני של "איך" ושל "כיצד", מלמדת שככלל נתנו שיעור כל אחד בידיו, שזה שמח בכה וזה בכה. ודאי ראוי ומומלץ להרבות ב"ליהודים הייתה... אורה ושמחה - אורה זו תורה... שמחה זה יום טוב" (מגילה ט"ז) ועדיין נותר פתח לכל אחד לשמוח בדרכו-שלו, לרבות מילי דבדיחותא, שכל עוד הם ממוקמים במקום הנכון ובזמן הנכון ו"בטעם טוב" אינם מופרכים, והרי זו הייתה דרכו של רבה, אשר לפני שפתח בדברי תורה לתלמידיו "אמר מילתא דבדיחותא, ובדחו רבנן" ומתוכם נכנסו לדברי התורה (פסחים קי"ז).
ואולם דבר אחד ברור לחלוטין: אסור לה למצווה שתיעשה בעבירה! לא יעלה על הדעת להכלים מורים ומורות (יחווה דעת חלק ה' סימן נ'), לא יעלה על הדעת להכשיר ליצנות (תהילים א'; סוטה מ"ב; מהר"ל נתיב הליצנות), כמו גם לבזות אוכלין ומשקין, לפרוץ גדרי צניעות, להזיק איש לחבירו וכו'. הליכות אלה, אין בינן ובין שמחה ולא כלום ולא יכירם מקומם במחוזותינו. "אל תשמח ישראל אל גיל כעמים" (הושע ט'). הוא שהורו חז"ל באותה סוגיית שבת: "ושבחתי אני את השמחה - זו שמחה של מצווה; ולשמחה מה זו עושה - זו שמחה שאינה של מצווה".
ומכאן שכל חכם אשר עיניו בראשו, יכלכל מעשיו על פי דין, וכבר לימדנו ר' יהודה הלוי (כוזרי ב', נ') שיסוד הדבר הוא במודעות, בידיעה ששמחה היא עניין מושכל ולא מקרי, ותורה זו צריכה למידה. זכינו ב"ה השנה לשני אדרים, תקופה המאפשרת ובהחלט מצריכה לימוד - שמחה מהי!
"השמחה - הוא עיקר גדול בעבודה" (מסילת ישרים, פרק י"ט); "תכלית שלימות האדם המעלה הוא להיות דבק בד' מתוך שמחה של מצווה" (הרחב דבר, שמות ה').
שמח תשמח
הרב אריה הנדלר שליט"א - סגן ראש ישיבת שעלבים
אם בשמחות עסקינן, מה לנו גדול משמחת חתן וכלה? לכן, לפניכם עשר המלצות לשמחת חתן וכלה:
הכנה רוחנית לשמחה - בטרם שמחה, נחשוב על ערכה של השמחה ועל משמעותה בעבודת ה'. מצוה גדולה להיות בשמחה. נבוא אל השמחה כשאנו מבינים על מה ולמה אנחנו שמחים.
שמח תשמח - מתוך אותה שמחה הממלאת אותנו, מתוך הבנתנו את ערכה של השמחה, נפנה אל החובה הקדושה לשמח אחרים.
טוב פת במלח ואהבה בה - בבואנו לעצב את תפריט השמחה, נזכור שיש מקום לשמחה גם אם איננה מלווה בפרגית ממולאת או בלשונות בחרדל.
וגילו ברעדה - נזכור שיש חלקים בשמחה שהגילה יפה להם, ויש חלקים בשמחה שהרעדה יפה להם. מעמד החופה הוא מעמד שהרעדה וכובד הראש יפים לו. וכש"הוא כחתן יוצא מחופתו", אז הוא הזמן ל"ישיש כגיבור" (תהילים י"ט).
ויהי קולות וברקים - נזכור שהשמחה היא עניין פנימי, שכלי הנגינה שעל הבמה רק מסייעים לו. אין צורך להגביר את עוצמת המוסיקה עד למימדים בלתי נסבלים. טובה היא הנגינה לנפש כשהיא מרוממת אותה ולא כשהיא מכה בה.
על פי פשט - נרקוד ונשמח על פי פשוטו ולא על פי מדרשו. לעיתים מרוב "שטיקים", מצגות, סלילי נייר, ושאר הפעלות, כבר לא רואים את השמחה...
איש על מחנהו - כשנרקוד במעגל נתפוס את מקומנו ונתמיד בו. לא נחפש את ה"אור הפנימי" דווקא, אפשר להישאר גם ב"מקיפים".
לעשות כרצון איש ואיש - כשנשמח את החתן או את הכלה, נעשה זאת על פי רצונם. לא מחויב הוא שהחתן שמח כל כך להפוך להיות לכדור משחק העובר מקבוצת ידיים אחת לחברתה.
והדרת פני זקן - נאפשר לקרובי המשפחה המבוגרים יותר, להשתתף גם הם בשמחה. אכן, המקצב שלהם שונה במקצת, אבל לפעמים הם בעצם הסבא או הסבתא של החתן או הכלה...
אני הוא שאמרתי לעולמי די - לפעמים צריך לדעת גם מתי די. החתונה נגמרת בסוף ואת הסוף הזה יש להכיר ולתת לו מקום. התזמורת התקפלה, שבע הברכות הסתיימו, זהו הזמן לפרידה מהחתן והכלה.
"...אם משמחו (את החתן) מה שכרו? - אמר רבי יהושע בן לוי: זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות... רבי אבהו אמר: כאילו הקריב תודה... רב נחמן בר יצחק אמר: כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים..." (ברכות דף ו').
שיא השיאים בפסח!
מה צריך לעשות בשביל לבנות את בית המקדש?
תורה מן השמים
הנס של השמן המיוחד של יעקב אבינו
שלוש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ ישראל
איך ללמוד גמרא?
הפסוק המיוחד והמשונה בתורה
מהו הדבר המרכזי של ארץ ישראל?
בריאת העולם בפרשת לך לך
הקשר בין ניצבים לראש השנה
הלכות שטיפת כלים בשבת