ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

אמירה לקטן או לגוי בשבת ;">

דף הבית בית מדרש מדורים קול צופייך Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

איר תשס"ה

אמירה לקטן או לגוי בשבת

גליון 311



נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
רחל רשלין בת אלגרה

הגמרא אומרת (יבמות קי"ג ע"ב):
"לימא מסייע ליה, לא יאמר אדם לתינוק הבא לי מפתח הבא לי חותם, אלא מניחו תולש, מניחו זורק. אמר אביי, תולש - בעציץ שאינו נקוב, זורק - בכרמלית דרבנן".


כל עציץ שנקוב בתחתיתו, יונק דרך הנקב מהאדמה שתחתיו. וכיון שכן, אם העציץ מונח על מגש שאינו עשוי מחרס או מעץ, הוא אינו יונק כיון שהמגש חוצץ ומפסיק. על כן, עציץ נקוב שמונח על מגש של זכוכית או של ברזל אין לטלטלו כלל, כיון שבשעה שמרימו הוא גורם ליניקה מהאדמה שמתחתיו דרך הנקב, ובשעה שמניחו מפסיק את אותה היניקה, ובשבת הדבר אסור מדין "נוטע" או "תולש", שכן הוא תלש את העציץ מיניקתו הקודמת. וכן להפך, אם העציץ מונח על מגש של חרס או של עץ, וכל שכן אם אין מתחתיו שום מגש, והוא נוטלו ומניחו על משטח של ברזל או כסף, גורם ל"תלישה". ולמעשה, יש להחמיר בכל עציץ גם אם הוא לא נקוב, כיון שיש לו יניקה כל שהיא מהאוויר תדיר, ויש להזהר מאוד שלא להזיזו כלל בשבת. (ובשנת שמיטה הדבר גורם גם לתלישה ולנטיעה, ופעם עברתי מתחת לחלון שהיה מונח עציץ ע"ג הסורגים, וחלון זה היה בולט כלפי הכביש. ואמרתי שצריך להזהר שלא לגרום תלישה על ידי ההפסק שנגרם מהמעבר שלנו מתחתיו, וכן לא לגרום שוב נטיעה לאחר שיצאנו משטח היניקה שלו). וזאת אפילו אם הבנין הוא בן מאה קומות (ועיין לרש"י ותוס' במסכת שבת דף פ"א, ולשו"ע סי' של"ו סעי' ח' ולחונים עליו).

אמירה לקטן או לגוי בשבת
אין לבקש מקטן שידליק או יכבה את החשמל בשבת, ובפרט כשמדובר בבנו או בתו הקטנים, והנוהגים כך טועים בדבר, ורק אמירה לגוי התירו בתנאים הלכתיים מסוימים.

מסופר על יהודי אחד שפרנסתו הייתה בדוחק, והוא מצא דרך חדשה להתפרנס, ומה עשה? קבע מושבו בעיר בני ברק, וגידל את שערות ראשו, ודיבר רק בשפה האנגלית, וכיון שכך הבינו תושבי המקום שהוא גוי, ומאז הוא נעשה גוי של שבת. לימים, החליט אותו אדם לחזור בתשובה, והוא פנה לרב הקהילה וסיפר לו שהוא יהודי, ורק כדי להתפרנס עשה כן, וביקש ממנו שיורה לו כיצד לתקן את אשר עיוות. הרב נדהם למשמע אזניו, ושאל אותו מתי החלטת לחזור בתשובה? אמר לו אותו אדם, באחד הפעמים שהייתי בבית המדרש שמעתי שאמרו שישראל אף על פי שחטא, ישראל הוא, ושאסור לומר במפורש אפילו לגוי שיכבה או ידליק את החשמל, אלא רק ברמז.

ואומר הרב מג"א, שרמיזה לגוי, אסורה בשבת, אפילו אם הסביר לו את מהות הרמז בערב שבת. וכגון, אם אמר לגוי בערב שבת, יש לי שתי מטפחות, האחת אדומה, והשנייה לבנה, ואם אני אוציא בשבת את המטפחת הלבנה, תדליק את האור, ואם אוציא את האדומה, תכבה את האור, אף על פי שאמר לו זאת בערב שבת, הדבר אסור.

כתב הרמב"ם (פי"ז מהל' מאכלות אסורות הל' כ"ז):
"קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות או שעשה מלאכה בשבת, אין בית דין מצווין עליו להפרישו לפי שאינו בן דעת. בד"א בשעשה מעצמו, אבל להאכילו בידים אסור, ואפילו דברים שאיסורן מדברי סופרים. וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפילו בדברים שהן משום שבות".


כתוב כשחכמים היו צריכים לתקן ברכת 'שהחיינו' על הקידוש בליל יום הכיפורים היה בזה בעיה, שהרי מחד, נאמר "וכבדתו" גם על יום כיפור, אך כיצד ישתה מהכוס הרי כבר קיבל על עצמו את יום הכיפורים, וגם לתת לקטן אי אפשר שמא יתרגל בדבר ויחשוב שמותר לשתות ביו"כ, ולכן תקנו לומר זאת על קדושת היום בתחילת התפלה (עיין גמ' עירובין דף מ' ע"ב).

כתוב בשו"ע (או"ח סי' שמ"ג סעי' א'):
"קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו, אבל אביו מצווה לגעור בו להפרישו (מאיסור דאורייתא); ולהאכילו בידים, אסור אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים".


ועל זה כותב הביאור הלכה (שם בד"ה מד"ס):

"ודעת הרשב"א והר"ן דאם התינוק צריך לכך מותר אפילו לספות לו בידיים דבר שהוא אסור מדרבנן, אך המחבר סתם לדינא כדעת החולקים עליהם ואוסרים בכל גווני. וכתב בתשובת רבינו עקיבא איגר ע"ד טלטול הספרים לבית הכנסת במקום שאין עירוב על ידי תינוק אי יש לסמוך בזה על הרשב"א דאיסור דרבנן ספינן ליה בידיים, והשיב דזה אינו וכו' דאף להרשב"א ספינן ליה רק לצרכו ולא לצרכנו, ואדרבה מחינן בידיה. ויש תקנה ליתן להתינוק חומש וסידור שישא לביהכ"נ לצורך עצמו להתפלל ולשמוע קריאת התורה וממילא יצטרף הגדול עמו להתפלל יחד".


וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק ה'):

" ולומר לא"י שיתן דבר איסור לתינוק ג"כ אסור וכמו בכל איסורין דאמירה לעו"ג אסור וכ"ש לומר לתינוק בעצמו שיאכל שיאכל דאסור [אחרונים] ואם התינוק צריך לכך כגון שהוא קצת חולה מותר לומר לעו"ג להאכיל אותם אפילו בדבר שהוא אסור מן התורה וכן נוהגים בפסח שמצוים לעו"ג לישא התינוק אל ביתו ולהשקותו חמץ וכו' ואם התינוק חולה וא"א לשאת אותו חוץ לבית יבקש מעו"ג שיתן להתינוק חמץ והעו"ג מביא החמץ ומעמידו בבית דהו"ל חמצו של עו"ג בבית ישראל דאינו עובר עליו בבל יראה ואז אפילו הולך העו"ג לפעמים יכול לצוות לקטן ליתן לזה לשתות אבל הוא לא יגע בו שמא יאכל ממנו כמ"ש סימן ת"מ אך בכל זה יזהר שלא יקדים לו דינר דעי"ז יהיה קנוי לו החמץ [מ"א וש"א]"
.

רמיזה לבעלי חיים

שאלו פעם את הרה"ג בן ציון אבא שאול זצ"ל, מה הדין אם אדם אילף כלב שיעשה פעולות מסוימות, כגון הדלקת או כיבוי חשמל, על ידי שמסמן לו בהרמת מקל וכדו' - האם מותר בשבת לרמוז לו כן? וענה הרב, שהדבר אסור מכיון שאדם מצווה על שביתת בהמתו, שנאמר "למען ינוח שורך וחמורך".

חיישנים אלקטרוניים
כיום ישנם מכשירי חשמל שונים הפועלים על ידי חישנים אלקטרוניים, וכשאומר אפילו מילה אחת וכדו' מיד המכשיר נדלק, או אם עובר ליד עמוד תאורה וכדו' מיד האור נדלק, וכשהוא מתרחק האור כבה, ויש להזהר בזה בשבת.

על זה אומר בעל הבא"ח ע"ה, כתוב לגבי נדרים "ככל היוצא מפיו יעשה". בזמנם לא ידעו מה חשיבות הדיבור של האדם שמדבר, אבל כיום הדבר מקבל משמעות רחבה יותר, כי ע"י דיבור ניתן להפעיל בית חרושת גדול.

ממצוא חפצך ודבר דבר
התוספות במסכת שבת אומרים (דף קי"ג ע"ב ד"ה שלא יהא):

"שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. פי' בקונטרס כגון מקח וממכר. ואין נראה לר"ת דהא כבר נפקא ממצוא חפצך, אלא אומר ר"ת כדאמר בויקרא רבה (פ' לד) ר"ש בן יוחי הוה ליה אימא סבתא דהות מישתעיא סגיא (הייתה מדברת הרבה) אמר לה אימא שבתא הוא, שתקה. משמע שאין כל כך לדבר בשבת כמו בחול ובירושלמי אמרי' בטורח התירו בשאלת שלום בשבת".

ה' ברא את העולם בדיבור - "בעשרה מאמרות נברא העולם", וכשהקב"ה שבת ממלאכתו ביום שישי, היה זה שביתה גם בדיבור, ולכן אנו צריכים לשבות בשבת גם מדיבור של חול.

עיתון - מוקצה ביום שבת
יש אנשים שבכל יום שישי הם זקוקים לסבל שיעזור להם לסחוב את ערימת העיתונים לביתם. ויש לדעת שביום שבת העיתון הוא מוקצה, ואפילו עיתון דתי, ואין לנגוע או לקרא בו בשבת. ואם יש דף של דברי תורה, יחתוך או יתלוש אותו מערב שבת ויקראנו, אבל כל שאר הדברים בודאי שאין לקראם, וצריך מאד להיזהר בזה. וכבר אמרו חז"ל, לא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא כדי שיעסקו בהם בתורה.

לא יאכל בידיים או בכלים שאינם נקיים
ועוד כתב הרמב"ם (פי"ז מהל' מאכ"א הלכה ל'):

"וכן אסרו לאכול בידים מסואבות מזוהמות ועל גבי כלים מלוכלכים, שכל דברים אלו בכלל אל תשקצו את נפשותיכם, והאוכל מאכלות אלו מכין אותו מכת מרדות".

כלומר, אין מכובד לאחוז ולברך על כוס שאינו נקי.

קידוש בכוס נאה
אם יש לפניו כוס מזהב, וכוס מכסף, וכוס מזכוכית וכוס מפלסטיק - יקדים לקדש בכוס הנאה ביותר - היינו בזהב. אין לו כוס מזהב, יקדש על כוס מכסף, ואח"כ מזכוכית, ואח"כ מפלסטיק. כשעושים קידוש בשבת בבית הכנסת כגון כשיש חתן או בר מצווה, בד"כ לא מביאים לכל הקהל כוסות זכוכית, אלא כוסות חד פעמיים מפלסטיק - ומותר לקדש בכוס פלסטיק, אם אין לו כוס זכוכית.

בכוס של קידוש ישנם ארבע הלכות - ר"ת חמשה: חי, מלא, שטיפה הדחה. חי - בלי מים, מלא - צריך שהכוס תהיה מלאה ביין על כל גדותיה. שטיפה והדחה - אף שהכוס נקיה, צריך להדיחה מבפנים ולשוטפה מבחוץ, והיינו את פנים הכוס ידיח בידו, ומבחוץ די שישטוף במים. בליל פסח אנו נוהגים לשטוף את ארבע הכוסות, לפני מזיגת כל כוס וכוס.

בל תשקצו
ועוד כותב הרמב"ם (פי"ז מהל' מאכלות אסורות הלכה ל"א):

"וכן אסור לאדם שישהה את נקביו כלל בין גדולים בין קטנים. וכל המשהה נקביו הרי זה בכלל משקץ נפשו יתר על חלאים רעים שיביא על עצמו ויתחייב בנפשו, אלא ראוי לו להרגיל עצמו בעתים מזומנים כדי שלא יתרחק בפני בני אדם ולא ישקץ נפשו"
.

טוב שאדם יבדוק עצמו לפני התפילה אם הוא צריך לנקביו. ואם יש לו שלשול חזק, עדיף שיתפלל בביתו, כי אם יבא לבית הכנסת יש חשש שיתאפק, ואסור לו להתפלל או ללמוד במצב שכזה. ובהלכה ל"ב כתב הרמב"ם:

"וכל הנזהר בדברים אלו מביא קדושה וטהרה יתירה לנפשו וממרק נפשו לשם הקדוש ברוך הוא, שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני".

הבטחה לילד קטן - יש לקיים
וצריך להזהר שלא להבטיח לילד שיתנו לו דבר מה, כגון: אם תלמד יפה אתן לך עשרים שקל וכדו', ובפועל לא נותן לו, משום שהילד לומד שיש מושג שנקרא לא לעמוד בדיבורו, ועל זה קונן הנביא (ירמיהו ט, ד) 'וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר' ודבר זה חמור עד מאוד. וידוע המעשה עם אשתו של רב שהייתה מצערת אותו ועושה תמיד ההיפך מרצונו. כשגדל רב חייא בנו היה מבקש מאמו את הפך בקשתו של אביו כדי שתתן לאביו מה שלבו חפץ, ואביו התפלא שלפתע אשתו עושה רצונו. אך רב חייא סיפר את "חכמתו", ואביו הוכיחו על כך ואמר לו שלא יעשה כן שנאמר 'למדו לשונם דבר שקר'. ומכאן אנו למדים שגם למען דבר שיש בו תועלת גדולה לא יוציא דבר שקר מפיו, מה עוד שאפילו לא עלה על דעתו של רב לעשות כפי שעשה בנו, כיון שמחשבתו הייתה זכה ואמיתית (עיין יבמות סג ע"א)

קטן שעשה עבירות בקטנותו
כתב הרמ"א בסי' שמ"ג סעי' א':

"וקטן שהכה את אביו או עבר שאר עבירות בקטנותו, אע"פ שא"צ תשובה כשיגדל, מ"מ טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה, אע"פ שעבר קודם שנעשה בר עונשין".

ואפילו קטן שינק משדי אימו ופעם אחת צבט אותה בלא כוונה - כשיגדל יבקש מחילה מאימו. (אדם שהשתכר ביום פורים והזיק לחברו, הוא חייב לשלם, ואמנם יש מצווה להשתכר, אבל אין מצווה להזיק ולהכות אנשים. היה פעם יהודי בשם הרב סגל, ובזמן הבריטים היה אסור לתקוע בשופר בכותל, והוא תמיד היה תוקע. פעם אחת ביום פורים היו הילדים מרעישים כשאמרו 'המן', והוא לקח קופה של צדקה והתחיל מקשקש בה, והנה בא אדם אחד וביקש ממנו שיפסיק להרעיש, והוא היכה אותו בקופת צדקה. א"ל אותו אדם שלמחרת הוא יתבע אותו לדין תורה, וכך היה. והרב סגל טען שהיה שיכור. אמרו לו וכי שתית לפני קריאת המגילה? ולבסוף וחייבוהו לשלם. ואמרו חז"ל אין אדם חוטא אלא"כ נכנסה בו רוח שטות. ולא יועיל שיאמר רוח שטות הייתה בי, שהרי הוא הביא אותה על עצמו. הגמרא בבבא מציעא דף פ"ד ע"ב מספרת על ר"א בנו של רשב"י שבכל לילה היה קורא ליסורין שיבואו עליו, ואשתו הייתה מטפלת בו במסירות. יום אחד היא שמעה שהוא מזמין את היסורין שיבואו. אמרה לו וכי לכלות את ממון אבי אתה רוצה, וברחה ממנו. לאחר כמה ימים היא שלחה את בתה שתראה את שלום אביה, והיא חזרה ואמרה לאמא שלה שהוא אוכל ושותה ומטפלים בו. ומה אירע? הייתה סערה בים ואחת מהספינות עמדה להשבר, ורב החובל התפלל זכות ר"א ב"ר שמעון תעמוד להם ומיד שקט הים, וכשהם הגיעו לחוף הם מיהרו לביתו של ר"א ומצאוהו חולה, וכאות הוקרה על שה' הצילם בזכותו הם טיפלו בו)הגמרא מספרת (ב"ק דף צ"ח ע"ב) על רב אשי שבקטנותו שרף שטר של חברו, וכשגדל בא רפרם וכפה אותו שישלם. וכתוב "בן שבע שנים יהואש במולכו" (מלכים ב', יב, א). ואומרת הגמרא (שבת דף נ"ו ע"ב):

"א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן כל האומר יאשיהו חטא אינו אלא טועה שנאמר 'ויעש הישר בעיני ה' וילך בכל דרך דוד אביו', אלא מה אני מקיים 'וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב' וגו' שכל דיין שדן מבן שמנה עד שמנה עשרה החזירן להן, שמא תאמר נטל מזה ונתן לזה, תלמוד לומר בכל מאודו שנתן להם משלו".


כלומר כשהגדיל יהואש, חשב בליבו שמא בהיותו בן שבע טעה בפסיקתו לאנשים שבאו לדון לפניו כשהייתי ילד, ולכן הוא החזיר את כל החובות ששילמו, והגמרא אומרת שלחומרא עשה כן.

אם אדם גנב באופן חד פעמי, ורוצה לחזור בתשובה ואינו זוכר ממי גנב, תקנתו היא, לתרום לצרכי ציבור כגון לקניית ספרי קדש או פרוכת לבית הכנסת או לכותל, ויכתוב עליהם שזה לזכות בעל הממון, ובשמים יזכו את בעל הממון שממנו הוא גנב. אבל לגנב מקצועי אין תקנה בדבר הנ"ל. ואם חוזר בתשובה ורוצה לפרוע ממי שהוא זוכר שגנב, אין לקבל ממנו מפני תקנת השבים.

ברחוב דוד ילין היה ת"ת 'מגן דוד', וממול לת"ת היה חנות ובה מוכר סגי נהור שהיה עושה מטאטאים. יום אחד בא בחור אחד וביקש ממנו להתקשר מהטלפון שנמצא בחנות והוא ישלם עבור השיחה. הסכים בעל החנות ואמר לו, דע לך שלטלפון שבחנותי יש מונה שיחות כך שתדע במדויק כמה עליך לשלם. המוכר שומע את פעימות המונה של הטלפון ובינתיים אותו בחור גנב מטאטאים מהחנות והלך לו. והנה בא קונה וביקש מטאטא, אך המוכר לא מוצא כלום. וכשפגשתי את אותו בחור אמרתי לו, לא מצאת לגנוב רק מאדם כזה? לך ותחזיר את הכסף ! אמר לי אותו בחור אבל אני לא יודע כמה גנבתי ממנו? אמרתי לו תשער כמה גנבת ואת זה תשלם לו. כי זה היה גנבה מאדם מסוים.

מדידה של מצווה - מותרת בשבת
אסור לשקול בשבת במשקל חשמלי או במשקל שפועל על ידי סוללות. ובמשקל רגיל (מאזניים), מותר לשקול אם זה לצורך מצווה, וכגון: אם קשה לו לאכול לחם, ושכח לשקול מע"ש, מותר לו לשקול שיעור כזית בשבת במשקל ידני, אבל לכתחילה יעשה זאת מערב שבת.

לדבר רק דברים טובים
וכתוב בזהר הקדוש שאסור לאדם לקלל את עצמו, וכן לא יקלל את בניו, שמא תהיה שעה רעה ומלאך אחד יאמר אמן. ועל כן תמיד יאמר אדם רק דברים טובים. בגמרא כתוב (פסחים ג' ע"ב) שפעם אחת ביום שבת חילקו את לחם הפנים, וכיון שהייתה משמרת של הרבה כהנים כל אחד קיבל חלק קטן. ואחד אמר שקיבל כפול, ואחד אמר כזית, ואחר אמר הגיעני כזנב הלטאה. וכיון שהשתמש בלשון שאינה מכובדת, הדבר עורר שאלות, ואכן בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול. לכן תמיד אדם צריך לשמור מה שמוציא מפיו (ועיין באורך בספר 'פלא יועץ' מערכת ק' בדפוס חדש מעמוד רס"ג). ולכן הגמרא במסכת פסחים מתחילה "אור לארבעה עשר", כדי להתחיל בדבר טוב.

זהירות משעטנז
כיום הרבה דברים מיובאים מחו"ל ובעיקר מארצות המזרח כמו סין ויפן, וראיתי אפילו כיסוי לטלית תוצרת סין. ולכן אם קונה בגד תוצרת חוץ יש לבודקו היטב שלא יהא בו שעטנז, ובעיקר במקומות הקשיחים שבבגד. תמיד היו אומרים שברוסיה עושים כרים וכסתות משעטנז, ולכן היו הרבנים נזהרים לא לעלות לעגלות של גויים. פעם אחת טסתי לרוסיה לכנס מסוים, ובקשו ממני להיכנס לאחר שכל הרבנים יתיישבו על כיסאותיהם. וכשנכנסתי הביאו לי כסא מרופד שאשב עליו, אך אני עמדתי. והנה בא האחראי הרוסי ואומר בשפתו כי הכיסאות שלהם ידועים בחוזקם וכי הם עושים אותם מצמר ותופרים בחוטי פשתן, וכשהמתורגמן תרגם את דבריו, מיד כל הרבנים עמדו מכיסאותיהם.

מעלת הדר באר"י
לאלו שגרים בארץ ישראל יש מעלה חשובה, וישנם מצוות התלויות בארץ שאינם שייכות בחו"ל. וכשיבא המשיח מי שגר באר"י הוא יהא ראשון במעלה להקדים פני המשיח.

פעם שאלו בני חו"ל את הרב בעל 'ארץ החיים סתהון', מדוע אנו חייבים לתמוך בבני אר"י? והוא ענה להם, כי הרמב"ם כותב שאם ח"ו לא ימצא יהודי באר"י, אין ראש חדש ואין מועדים, ורק בזכות קידוש החדש באר"י, יש בחו"ל חגים ומועדים, ועל כן הם צריכים לתמוך באנשי אר"י. אבל עדיף שהם יבואו עם כספם וזהבם לכאן (עיין לארץ החיים דפוס חדש עמוד 165 משם הרמב"ם סוף פ"ה מהלכות קידוש החדש, וכן בספר המצוות - מצוות עשה קנ"ג שחייבים בני הגולה לתמוך בישוב אר"י, עי"ש).

אנו שייכים לקב"ה, וכל הנוגע בנו כנוגע בבבת עינו של הקב"ה. ויהי רצון שהקב"ה יאבד את כל הקמים עלינו, אויבנו ילבשו בושת ועלינו ירחם. ונזכה לגאולה שלמה בעגלא ובזמן קריב ונאמר אמן.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il