בית המדרש

  • ספריה
  • מאמרים נוספים
קטגוריה משנית
  • מדורים
  • מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

undefined
9 דק' קריאה
העמידה מנגד
שישים ריבוא יהודים היו בארץ-ישראל ערב הקמתה של המדינה העברית. הרבה פחות מכך היו מ"ד שנים קודם לכן, כאשר מרן הראי"ה קוק זצ"ל ירד מהאונייה בנמל יפו.
בבואו ארצה המשיך הראי"ה את חזונו, אותו פירט בשלושה מאמרים ארוכים שפרסם בהמשכים בביטאון חרדי ברוסיה, בארבע השנים שקדמו לעלייתו.
הוא היה רב בעיירה בינונית בגודלה ובחשיבותה בלטביה, אך עיניו היו נשואות לעתיד. הימים היו ימי שיא בפעלתנות הציונית שרחשה בהשראת הקונגרס הציוני הראשון ואלו שבאו אחריו.
ארץ-ישראל מיושבת היתה אך במעט, אבל תושביה כולם שומרי מצוות היו. בירושלים חיו בני היישוב הישן את חייהם, ואף בנו שכונות חדשות מחוץ לעיר העתיקה והתנחלו בהן. לא הסתפקו בכך, ואף פיארו, בסיוע עולים חרדים נוספים שהיגרו מאירופה, את מפת ארץ-ישראל במושבות קטנות כפתח-תקווה, ראשון-לציון, יסוד-המעלה, ראש-פינה, זיכרון-יעקב, מזכרת-בתיה, נס-ציונה וחדרה.
המספרים של העולים ארצה לא גדולים היו. ההגירה מאירופה היתה הכרח לא יגונה. מיליונים רבים נסו מידי הצאר הצורר. רוב המהגרים היגרו לאמריקה, ואחוזים בודדים מאוד הגיעו ארצה.
הפעלתנות החילונית להקמת מדינה יהודית החלה. העיתונאי היהודי האוסטרי, שנרעש דווקא מהאנטישמיות שבמערב אירופה, בה התחנך, ציפה לשיתוף פעולה מלא, שלא לדבר על התלהבות, מצד מנהיגיה הרוחניים של היהדות במזרח היבשת שידעה רק שוד ושבר, סער וסופה. הרצל התאכזב. רוב גדולי ישראל עמדו מנגד אם כי עקבו כולם בעין בוחנת אחר המתרחש. התפתחותה המינורית יחסית של הארץ בשילוב עם פעלתנות להקמת בית לאומי לעם היהודי היתה נושא לענות בו, אבל לכדי התלהבות לא באה.
מה שכן נשמע הוא קולה של התנגדות חריפה מצד רבנים מעטים, חלקם גדולי ישראל. רוב הטענות קשות היו ואכן דרשו תשובה. איך ייתכן שיהודים רחוקים, מקצתם מתבוללים, ינהיגו ויטיפו לגאולת ישראל. הם, שבגדו בערכי האומה והלכו בחוקות הגויים ובנימוסיהם, שהתפתו לרוחות הפרצים המנשבות הן במערב אירופה והן במזרחה - בהם בחר ד' להביא את הגאולה? ואף אם כן, הלא לא ליסוד כסא ד' בעולם הם מטיפים, לא לבניית הבית השלישי ואפילו לא ללימוד אופן בניינו. "דבר אין להם עם הדת", הם הכריזו באופן רשמי בקונגרס.
גם רבה של עיר גדולה ברוסחנ, שההין לנסות ולהיות שותף בקונגרס הראשון, נבהל מאמירת כסל חריפה זו ואירח בביטאונו מאמרים נגד הציונות שבה נטל חלק בתחילה.

זריקת נשמה בגוף הציוני
רבה של בויסק, מרן הראי"ה, היה קרוב משפחתו. העורך היה בן דודה של הרבנית קוק. מרן הרב בחן על גבי עשרות עמודים את פועלה ומאמרה של התנועה הציונית בזהירות רבה. הוא לא דחה אותה בשתי ידיים. הוא זיהה בה גדלות, מסירות נפש, ומעל לכל ראה בה יציר כפיו של הבורא כמו כל דבר אחר בבריאה. מרבו הנצי"ב, שנפטר אך שנים ספורות קודם לכן, למד בוולוז'ין את השיטה הנחרצת כי מפועל ידיו וממעשי אצבעותיו של ד' לומדים אנו מה רצונו 1 .
הרב מתריע כי אם הציונות תמשיך בדרכה זו, כשראשה כרות, כשמסורת עתיקה שטיפחה את היסודות הפנימיים הנפשיים של האומה לרצות לגאול את עצמה, סתם כך יתעלמו ממנה, הרי שעתידים ניניהם של אותם המנהיגים הנחושים כל כך בדרכם כעת, ליידות אבן ב"משנת" זקניהם, כפי שעשו האחרונים למשנת אבותם. הרב לא חוסך את שבט לשונו ממנהיגי התנועה, באופן שבימים שיבואו כאשר יהיה בארץ-ישראל, כבר לא יכתוב. את הדברים יאמר, אך יותר בעדינות.
אך העיקר במאמרים אלו שכתב הרב בעיירה הלטבית השכוחה היה אחר לגמרי. הרב הטיף וחזר והטיף ל"זריקת נשמה" ב"גוף הציוני". הוא קיבל כאמור את המציאות המתפתחת כדבר ד' הנודע ממעשיו והחליט לפעול עם אל. הוא טען בתוקף כי אל לה לציונות החילונית לחשוב שהיא תנהיג את התרבות בבית הלאומי שתבנה, ממילא גם לא היה יכול להסכים עם הפלג הציוני בראשות הרצל עצמו, שמוכן היה אפילו להתפשר על הקמת בית לאומי מחוץ לארץ-ישראל. אך גם אל להם לגדולי ישראל, נשמת האומה, לחשוב כי בעמידה מנגד ובוודאי בקריאת תיגר יועילו משהו לעניין. עליהם להשתמש בציונות כפלטפורמה לתחייה רוחנית לאומה.

מתיאוריה למעשה
בעת שעלה הרב ארצה כבר היה בעצמו לחלק מהתהוות הגשמת האידיאלים שעליהם דיבר. לצד התפתחותה המרשימה של הארץ על-ידי רבבות עולים חדשים המונחים ומונעים על-ידי התמועה הציונית גם הסתבכו עוד יותר הבעיות שכבר היו ממילא. כעת לא רק דיבורים מזיקים נשמעו ברמה אלא גם מעשים פסולים נעשו. משפחות רבות רחוקות ממסורת הגיעו ארצה והצטרפו למושבות אנשי "היישוב הישן" ואנשי "העלייה הראשונה" שהיו (למעט כמה עשרות בודדות) שומרי מצוות אדוקים הנאמנים למורשת רוח ישראל סבא, כאמור. העולים אט-אט הפכו לרוב במושבות ואף הקימו עיר עברית לצד יפו, אשר מרן הראי"ה היה כעת לרבה. מן המושבות שמרן הראי"ה היה גם רבן, הגיעו זעקות שבר רוחניות של המייסדים הראשונים שמצאו עצמם נאבקים עם אשר מקרוב באו, על כשרות המטבח, על קיומו של מקווה ובית-כנסת, על הפרשת תרומות ומעשרות ושמירת שביעית, ומעל לכל על החינוך לתורה ומצוות, וחשש מפני האידיאלים הזרים שנשמעו מפי העולים החדשים.
מרגע בואו מצא עצמו מרן הראי"ה מתמודד עם הבעיה שאותה ליווה מן הגולה באופן ספרותי בלבד, כדבר המרכזי שעמד על שולחנו ועל סדר יומו. כל זה לצד העמידה מול ההתנגדות מימין של עסקנים תורניים ואף כמה תלמידי-חכמים גדולים והבהרת מה שהסביר במאמריו בגולה כי יש לפעול עם הציונות ולא נגדה.
הרב אף התעקש שאין העלייה לארץ בריחה מן הגולה גרידא, אף אם כפייתה של המציאות זירזה את התהליך להביא את ישראל ארצה תוך אחיזה בציציות ראשו ושלא בטובתו. הרב הגדיר את העלייה של שבי ציון כארי הניעור מתרדמתו להקים את מדינתו בארץ-ישראל, כשלב ראשון בגאולה העתידה והמובטחת שבוששה לבוא 1900 שנה.
הוא ציפה להקמת המדינה. הוא שמח מאד על ניצחון הבריטים את שלטון התורכים בן מאות השנים בארץ-ישראל וקידמו בברכה. כעבור עשור שנים ראה את "החמצתה", כלשונו, של הממשלה הבריטית את שליחותה שניתנה לה בידי הבורא להיות בונה המדינה לעם ד'. הוא חיזק את ידי המתנגדים לשלטון באופנים שונים. הוא שבק חיים לכל חי תוך אמונתו וציפייתו התמימות כי קום תקום מדינה לעם ד' בארץ-ישראל, תוך שידע כי מוכרח יהיה הדבר שיקומו לו ממשיכים שייקחו לידם את מושכות העגלה ויחזקו את הרוח בתנועה הרפה, יזרקו בגוף את הנשמה הרפה והרוח להחיותה ולקדשה.

ההתרגלות
בן שש היה בנו יחידו עת התקיים הקונגרס הציוני הראשון. בן שלוש-עשרה היה בעת שעגנה האונייה ובה בית אביו בנמל יפו. וכבר בוגר היה בעת שאביו היה מעורב ביותר במנהיגות הרוחנית בשוויץ, ובלונדון בקידום מתן הצהרת בלפור, בפעולה בתוך תנועת אגודת-ישראל, לעיתים מולה, בציפייה ממושכת לפועלם של מנהיגי תנועת המזרחי, ובהמשך בהקמתה, בהרצתה ובפעולתה של תנועה חדשה בשם "דגל ירושלים" למלא את הייעוד שהועיד לה אביו: לצקת נשמה בגוף; להנהיג את צד הרוח בבית הלאומי הפיזי אשר יקום. אולי על-פי לשון הכתוב במאמר ד': "ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו", פסק מרן הראי"ה כי את בנו יחידו תרגל כנביא את בני הנביאים לימים יבואו, בעת שימשיך במקום שהפסיק. אמר על בנו כי הוא "הוא כמעט האחד עמי, המתרגל לעמוד על דעתי ולהקשיב שיח נשמתי".

תרבות ישראלית
כבר ב"ימי יפו", בהיות בן הרב בן 22 שנה, איגד חבורה חשובה שכולה סופרים, רבנים ועסקנים שעשויים היו להבין את מנגינת לבו של אביו שהתעלה מעל הבעיות הבוערות והביט בפרספקטיבה שלמה על כל הנעשה. לחבורה קראו בשם "התרבות הישראלית", שם המכוון לנושא ה"קולטורה" - התרבות, שמנהיגי הציונות החילונית רצו להגדירה-מחדש ושאפו לבנות בית לאומי על פיה. כאמור, מרן הרב ולצדו בנו היו מראשי המסבירים כי קולטורה ישראלית, תרבות ישראלית יש לנו ירושה מאבותינו. "יש אלטרנטיבה!" קראה אגודת "התרבות הישראלית".
מאמרו של הרצי"ה בשם "התרבות הישראלית", אשר פורסם בקובץ בשם זה, פותח את רשימת מאמריו הרבים של הרצי"ה שעתיד לכתוב בשבעים השנים הבאות.

תכתובות משפיעות
בעשרים השנים הבאות כמעט שלא המשיך הרצי"ה לכתוב מאמרים פובליציסטיים, פרצה מלחמת העולם הראשונה, ומרן הרצי"ה עסק רבות בתכתובות ארוכות וקצרות בחיפוש תמיכה לדרכו של אביו הרב.
בתחילה עיסוקו התרכז בסיוע לאבא בלחץ ישיר ועקיף על ממשלת בריטניה לקדם את מתן הצהרת בלפור, שמשמעותה הכרת "העמים הנאורים "ובזכותה יש לישראל לבית לאומי בארצם. כמובן שהרב ובנו ראו בהצהרה כזו שתיוולד משמעות רוחנית לצד המשמעות הפוליטית המעשית.
לאחר שניתנה ההצהרה, חרף התנגדותם של יהודים מתבוללים אנגלים, ומאידך הפרעתם של כמה עסקנים חרדים שניסו בחוסר הצלחה לסכל את מתן ההצהרה, התרכז הרצי"ה בייסוד סניפי "דגל ירושלים" והפעלתם, תנועה של אביו אשר התאכזב לא רק מפועלם המתבדל ובעל המבט השיטתי והצר של תנועת אגודת-ישראל, אלא גם מאי השפעת תנועת המזרחי על ההמונים, ומאי יכולתו לשאת בגאון מסר רוחני גבוה. תכתובות רבות של הרצי"ה השתמרו והתפרסמו בספרים "צמח צבי" ו"דודי לצבי" .

מדרגות הכרחיות בעלייה אל תכלית הבניין
משעלה מרן ראש רבני ארץ-ישראל ורועה דור התחייה לגנזי מרומים, נותר הצאן בלא רועה. המאורעות בארץ-ישראל תכפו מאוד. לא היה באמת רגע מנוח, הכובש הבריטי "החמיץ" כאמור את משימתו והפך עוין לישראל. הערבים, בחסות תמיכה גלויה וסמויה מאת הבריטים, פרעו ברחובות והצרו את צעדי תושבי הארץ. צריך היה להמשיך את המבט הגדול של אבא הרב, לתקוף את השקר ואת הרצח במחאה ובמילות ניחומים אך גם במילות תקווה לבניין, מילים שיראו שלמרות כל המכשולים ייבנה בניין בישראל ואדרבה, כל הקשיים הנם רק מדרגות הכרחיות בעלייה אל תכלית הבניין. ומי אם לא רבנו יקח על עצמו את התפקיד, מי אם לא מי שאין לו בעולמו אלא אבא (כך אמר עליו תלמיד אביו מו"ר הרב משה צבי נריה זצ"ל).
מאמרים נכתבו נגד מסקנות ועדת פיל, שבשנת ה'תרצ"ו הגיעה ארצה בעקבות פרעות הערבים ותלונותיהם כאילו הם הקורבן. לאו מוחלט לחלוקת הארץ שהוצעה נאמר בהם בגאון.
היה צורך להתעלות מעל הקשיים ולשוב וללבן את תפקידם של ישראל בעולם, את ה"חיות הישראלית", לסקור את תמצית דברי-ימיהם והופעת התורה בהם בכל הדורות, חיי עולם שהתגלו בחיי שעתם. בתוך נבכי הסיבוכים של חושך, ענן וערפל, של חורבן קהילות אירופה, מוכרחות היו להישמע מילים מרוממות על ייעודן של ישראל. מאמרים רבים נכתבו להארת דמותם של ענקי רוח ודעת. משורות אלו נחשף המעיין מקרוב לשיח נשמתו של גדול בישראל, לאופן התפתחותו. מאמרי הלכה חשובים שהכלליות ההלכתית, השיטה המקיפה בולטת בם, נכתבו גם הן בשעות המצוקות.

אומנות אומן ואמונת מאמין
כך נכתבו ופורסמו מאמרים בענייני השעה, אך הדברים דברי נצח וכמעט שאי-אפשר להבחין בקריאתם היום מה היתה העילה העכשויסטית הישירה והמעשית לכתיבתם בעת שנכתבו ויש לחפש רמזים בשורות ובמילים למה מתכוון המחבר. באומנות אומן אך ביותר באמונת מאמין גדולה נפסקו הדברים. כה נשגבים ועליונים הם הדברים.
מי שקרא בתוקף כי "אני ההמשך האבסולוטי של אבא!" צריך היה להסביר ולעמוד גם על ביאור דרכו בקודש של מרן אבא. דור הולך ודור בא, וקווים לאופן לימוד כתבי הראי"ה היו צריכים להימתח ולהינטות בפני ציבור הלומדים הצעירים לבל יפריזו על המידה וישבשו את הגבולות בין נגלה ובין נסתר בכתביו.
בשנתו האחרונה של השלטון הבריטי בארץ-ישראל, גיבש מרן הרצי"ה כמה מאמרים שהצנזור הבריטי לא היה מסכים לאשר את פרסומם גם לו היה מתבקש, ועל כן נתעכב פרסום קונטרס שלם בשם "למצות הארץ" - מאימת הצנזורה.
החוברת הקטנה כללה הסברים על חובת הלחימה להצלת ישראל מיד צר, כנגד מי שטען בשם מרן הרב זצ"ל שהטיף נגד הגיוס לצבא. דברי הראי"ה, שנאמרו ביחס לגיוס לצבא הבריטי, הוצאו מהקשרם ונטענו עתה בלחימה על קיומו של היישוב היהודי בארץ-ישראל.
לאחר קום המדינה נכתבו מאמרים על-אודות דרכה של תנועת בני-עקיבא, על ייעודה של המדינה בהתקיימות חזון הגאולה, למיזוגן של מפלגות המזרחי והפועל המזרחי להיות המפד"ל, דברים מרוממים בימי מלחמת יום-הכיפורים, בירורים בנושא שנת השמיטה ודרכו של אבא הרב בה. תגובות רבות לאמירות שהרצי"ה לא אווה להשלים עמם נכתבו חדשות לבקרים.

השפעתם הנצחית של מאמרי רבנו
קשה לומר כמה אנשים באמת קראו את המאמרים הנשגבים בעת שפורסמו. בעת שנכתבו הראשונים, לא היו יהודים רבים בארץ וודאי שלא כאלו שעברית היתה שפת קריאתם. ייתכן שרוחם הגבוהה של המאמרים השפיעה פה ושם, אך השפעתם גדולה ועצומה במבחן ניצחון אמיתותם. המדינה אכן לבסוף קמה, עולם התורה התרכז אט אט בארץ-ישראל, שגבולותיה אף התרחבו, עם ישראל הולך וצועד אל גאולתו. אבל הנשמה בגוף חסרה. כמה סובלים דורותינו האחרונים מכך.
הקשיים גדולים גם היום, ולכל דור נדמה כי אין זמנים קשים מאלה שלו. אבל דברי הרצי"ה, שנלמדים היום בעיון בעשרות ישיבות ובאלפי בתים, משפיעים לא רק השפעה סגולית אלא גם ישירה ממש. קם דור רב בכמות וגדול באיכות, שצמא לדבריו של רבנו הרצי"ה. יהרהר בנפשו המתבונן: איה כותב ואיה סופר שיתקבצו כל מאמריו שנכתבו סביב מאורעות השעה של תחילת המאה, שייקראו בצימאון ובשקיקה כזו? איה הספר הזה שיאבה מאן דהו בכלל לקנותו. אך ספרי רבנו מופצים באלפי עותקים ומתרבים יותר ויותר השיעורים בהם. עליונים הם הדברים ומחנכים לגדלות, להתמודדות עם משברי האומה החולפים אך בעלי התפקיד החשוב לרומם את ישראל למעלה למעלה ממדרגתם העכשווית.
ביאר רבנו כי ההסתכלות שלנו והעקיבה אחרי קול ד' בעולם להבין רצונו מתבטאת בפסוקים: "כי עין בעין יראו בשוב ד' ציון", "עין ד' אל יראיו". מכוונים אנו את עיננו אל העין האלקית ורואים אנו שדבר ד' יקום לעולם וחוסן נצח ישראל מעטרנו אלי צעדנו אל הגאולה השלמה שתפציע במהרה בימינו אמן.


^ 1. בהעמק-דבר ב"הראות" ד' לאברהם את ארץ-ישראל, בראשית יב, א. ב"הראות" ד' לאברהם היכן הוא הר המוריה, בראשית כב, ב. ב"דבר" ד' לעבד-אברהם כי רבקה היא שידוך הראוי ליצחק, בראשית כד, נא. ב"אמירת" ד' ליצחק היכן לגור, בראשית כו, ב. ב"אמירת" ד' ליעקב שייטיב עמו, בראשית לב, יג. ב"דברי אותותיו" של ד' במצרים, שמות ז, ג. ב"דבר" ד' למשה כי יתחזק לב פרעה, שמות ט, יב. בשמירת "הדבר הזה" לחוק, שמות יב, כד. ומעל הכל: בנושא הקונקרטי של ההתארגנות לשיבת ציון פסק הנצי"ב כי פועל מעשה ד' מוכיח מהו רצונו, גם אם אין אנו מבינים למה בחר לעשות באופן הזה, באיגרת בספר שיבת-ציון חלק א, עמ' 17-18.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il