ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

קדושת תשמישי קדושה של בית הכנסת ;">

דף הבית בית מדרש מדורים קול צופייך Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

יא אדר א תשס"ח

קדושת תשמישי קדושה של בית הכנסת

גליון מס' 439



שוכתב על ידי תלמידים

מוקדש לרפואת
רחל בת אלגרה


חביבות הכיור למשכן
דבר נוסף יש לנו בפרשת השבוע שיש לו השלכות הלכתיות: כתוב (פרק ל', י"ח) "ועשית כיור נחושת וכנו נחושת לרחצה וכו'. ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם". ובפרשת ויקהל כתוב וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד", וכותב שם רש"י וז"ל: "במראת הצובאת - בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע - אמר לו הקב"ה קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל , שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם, שנאמר תחת התפוח עוררתיך, וזהו שנאמר במראות הצובאות. ונעשה הכיור מהם, שהוא לשום שלום בין איש לאשתו, להשקות ממים שבתוכו את שקנא לה בעלה ונסתרה, ותדע לך, שהן מראות ממש, שהרי נאמר ונחשת התנופה שבעים ככר וגו', ויעש בה וגו', וכיור וכנו לא הוזכרו שם, למדת שלא היה נחשת של כיור מנחשת התנופה, כך דורש רבי תנחומא, וכן תרגם אונקלוס במחזית נשיא, והוא תרגום של מראות מירידויר"ש בלעז [מראות]. וכן מצינו בישעיה והגליונים, מתרגמינן ומחזיתא", עכ"ל. ובתרגום אונקלוס (שם, על פסוק ח') תרגם וז"ל: "ועבד ית כיורא דנחשא וית בסיסיה דנחשא, במחזית נשיא דאתין לצלאה בתרע משכן זמנא" - (ועשה את הכיור ואת כנו נחושת, מראי הנשים שבאו להתפלל בשער המשכן הזמני). וכן תרגם יונתן בן עוזיאל, וז"ל: "וַעֲבַד יַת כִּיּוֹרָא דִנְחָשָׁא וְיַת בְּסִיסֵיהּ דִּנְחָשָׁא מִן אַסְפַּקְלִירֵי נְחָשָׁא נְשַׁיָא צְנִיעוּתָא וּבְעִידַן דְּאָתוּן לְצַלָּאָה בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא הֲוָאָן קַיְימִין עַל קָרְבַּן אַדְמוּתְהוֹן וּמְשַׁבְּחָן וּמוֹדָן וְתַיְיבִין לְגוּבְרֵיהוֹן וְיָלְדַן בְּנִין צַדִּיקִין בִּזְמַן דְּמִדְכַן מִן סוֹאָבוֹת דִּמְהוֹן" - (ויעשׂ את הכיור של נחושת ואת בסיסו של נחושת מִן מראות נחושת נשים צנועות, ובעת שבאות להִתפלל בפתח אהל מועד היו עומדות על קרבן דמיהן ומשבחות ומודות, ושבות לבעליהן ויולדות בנים צדיקים בזמן שׁמִטהרות מִן טומאת דמם). ולכאורה איך ח"ו אנו מקשים על משה שמאס בהן כלשון רש"י, "עד שאמר לו הקב"ה קבל והן חביבין עלי מן הכל" וכו', והרי נפסקה הלכה בשו"ע (סי' קמ"ז ס"א ברמ"א) שכותב: "ואין לעשות מפות לספר תורה מדברים ישנים שנעשו בהם דבר אחר לצורך הדיוט", ועוד כתב שם (סי' קנ"ג סכ"א): "אין לקנות מעילים שנשתמש בהם הדיוט, לתשמיש קדושה". ולפי זה כיצד לקחו ממה שמאס משה רבנו. והנראה לומר, שמשה לא נכנס לתוך מחשבתן של הנשים ולכן מאס בתחילה במראות, אבל הקב"ה יודע מחשבות אדם וטוהר ליבן של הנשים הצובאות, ועל כן אמר לו למשה שיקח מהן את המראות.

התגברות הנשים על תאוותם

ה"אבן עזרא" כתב בעניין החביבות והחשיבות של הכיור דבר הפלא ופלא, וז"ל: "וטעם 'הצובאות' כי משפט כל הנשים להתייפות לראות פניהם בכל בקר במראות נחשת או זכוכית לתקן הפארים שעל ראשיהם, והנה היו בישראל נשים עובדות השם שסרו מתאוות זה העולם, ונתנו מראותיהן נדבה, כי אין להם צורך עוד להתייפות. רק באות יום יום אל פתח אהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות. וזהו אשר צבאו פתח אהל מועד, כי היו רבות", עכ"ל.

קושיה על רש"י מהגמרא במגילה
הוקשה לי על רש"י בפירושו על הפסוק "ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם" האמור בפרשת השבוע בכיור שכותב, וז"ל: "בבת אחת היה מקדש ידיו ורגליו, וכך שנינו בזבחים כיצד קדוש ידים ורגלים, מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית, וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית, ומקדש", עכ"ל. והגמרא (מגילה ב:) מביאה את דין קריאת המגילה שכרכים מוקפים חומה קוראים בט"ו ופרזים בי"ד, ולומדת זאת מהפסוק 'על כן היהודים הפרזים הישבים בערי הפרזות', ואומרת: "מדפרזים בארבעה עשר מוקפין בחמשה עשר".ושואלת על זה הגמרא אולי מוקפים צריכים לקרוא את המגילה בשני ימים גם בי"ד וגם בט"ו, וז"ל: "ואימא פרזים בארביסר מוקפין בארביסר ובחמיסר כדכתיב להיות עשים את יום ארבעה עשר לחדש אדר ואת יום חמשה עשר בו בכל שנה", ומתרצת על זה הגמרא: "אי הוה כתב את יום ארבעה עשר וחמשה עשר, כדקאמרת, השתא דכתיב את יום ארבעה עשר ואת יום חמשה עשר, אתא 'את' ופסיק, הני בארבעה עשר והני בחמשה עשר", עכ"ל הגמרא. ולפי זה יש לשאול, מדוע ברחיצת הכהנים שכתוב בהם "ורחצו ממנו" מסביר רש"י שיד ימין וכו', והרי כתוב "את" ידיהם, "ואת" רגליהם, והגמרא למדה ש"את" מפסיק? ולעת עתה צריך לעיין בעניין זה.

דין תשמיש דתשמיש ואם בעינן שינוי
ב"כף החיים" (סי' קמ"ז סקכ"ה) כותב, שאת המראות הצובאות קיבלו במשכן כיון שנעשה בהם שינוי, וז"ל: "ואין לעשות מפות וכו', וכן כתב בשו"ע לקמן סי' קנ"ג סכ"א. וכתב הט"ז ביו"ד סס"י רפ"ב, תשמיש דתשמיש שרי יעו"ש. והביאו מ"א סק"ה, וכתב, ומיהו בתשובת מהרי"ל סי' קכ"א כתב דאף פרוכת אסור לעשות מדברים ישנים, ופרוכת שלנו תשמיש דתשמיש הוא, כמ"ש סי' קנ"ד ס"ו, ובתוס' פ"ב דמגילה איתא, כלים שנעשו מתחלתן להדיוט אין עושין אותה לגבוה, אבנים וקירות שחצבו מתחלה להדיוט אין בונים אותן בהר הבית, וכן כתב הרמב"ם ספ"א מה' ב"ה. משמע, דאפילו אם הם חדשים כל שנעשו להדיוט אסור. ומיהו, העולם נוהגין לעשות אפילו מישנים וכמ"ש מהרי"ל. ונ"ל דס"ל דבה"מ שאני. ועוד נ"ל דוקא כמות שהן אסור להשתמש בהן, אבל אם שינה צורתן ועשה מהן כלי אחר, שרי, שהרי הכיור נעשה ממראות הצובאות , עכ"ל. וכ"כ העו"ת סי' קנ"ג אות מ"ד, דדוקא בלא שינוי הוא דאסור, סו"ב אות ב', וכ"כ חו"י סי' קס"א, דע"י שינוי מותר, יעו"ש.

בגד "כמעט חדש" אי שרי לס"ת
עוד כותב הכף החיים בדין בגד שהוא "כמעט חדש" האם יכולים להשתמש בו למפה לספר תורה, וז"ל: "ועיין מט"י בסי' קנ"ג אות ד' מה שפקפק בדברי המ"א, וכתב דבגד חדש שלא נשתמש בו הדיוט כי אם פעם או פעמים ועדיין הבגד בחידושו, יכול לעשות ממנו מפה לספר תורה, ומה גם שמשנה צורת הבגד ואינו ניכר . וכתב שם, שהורה כן הלכה למעשה, וכן הורו המורים במעשה כזה, יעו"ש, והביאו המחב"ר בק"א בזה הסימן. וכ"כ בספר בני יהודה דף ס"ז ע"ב, דיש חילוק בין בגד חשוב שלא ילבשוהו אלא לפרקים ובין הנלבש בקבע ובין שמשנים צורתו הראשונה ונעשה צורה אחרת בשינוי דלא הדר. ויש להתיר, וכך נהגו בעיר המהוללה ליוורנו יעו"ש. והביאו הברכי יוסף בסי' קנ"ג אות ט', אלא שכתב אבל מהר"י פראג'י בתשובה כ"י סי' צ' לא התיר אלא בתכשיט.

לבוש נשים אם מותר לס"ת
עוד כותב ה"כף החיים" שם בעניין בגדי נשים שיש מתירים בשופי, והוא דעתו להחמיר מפני ההרהור, וז"ל:
"ולבוש הנעשה לנשים ולא נשתמשו בו, דמותר לקורעו ולעשות מפות לספר תורה, ע"כ. ועיין במו"ק בזה הסי' ובאר יעקב דף ט', שהתירו לעשות מבגד אשה גם כן, והביאו ראיה ממשנה ערוכה פרק כ"ח דכלים משנה ה', יעו"ש. והב"ד המחב"ר סי' קנ"ג אות ח' שע"ת שם אות ל'. וכ"כ הזר"א ח"ג א"ח סי' י"ז וכ"כ הער"ה בסי' קנ"ג אות ז', דאפילו ליכא מעשה ושינוי והם ישנים שרי , וחלק על המט"י יעו"ש. ומיהו, נראה לענין דינא דבעינן שיהיו נראין עדיין כחדשים מפני כבוד הקדושה, וכן אם יש בהם צורת הבגד של הדיוט צריך לשנות אותם מפני כבוד הקדושה , ועיין בספר מאורי אור בחלק באר שבע דף ל"ח ע"א, שכתב באיסור מעילים מתשמיש הדיוט. לכאורה מסתברא דוקא במניח בעין אבל בשינוי מעשה כדידן שרי. אכן, המדייק במעשיו יש להחמיר אפילו בשינוי מעשה, ואפילו פרוכת שאינו קודש כמעיל יש להרחיק מפני המון קריא נושקין כתינוק ואיכא הרהורא", עכ"ל.


אם מותר לעשות ט"ק או ט"ג מבגד של אשה
עוד כותב ה"כף החיים" שם, שלעשות טלית קטן או טלית גדולה מבגד של אשה יש לאסור אפילו בשינוי מעשה, מפני ההרהור, וז"ל: "וה"נ לעשות טלית גדול וקטן מבגד משי של אשה אף דשרי מדינא, אסור משום הרהורא, וכן שאר בגדיו, מלבד באמו ובתו ואשתו כדאשכחן בנדרים מ"ט סוף ע"ב דביתהו דרבי יהודה עבדת גלימא וכו', והוה ר"י מצלי ביה ודו"ק. [והנה שם בגמרא הובא שאשתו של רבי יהודה ברבי אלעאי תפרה גלימה אחת, והיתה מתכסה בה כשהיתה יוצאת לשוק, וכשהיתה חוזרת היה בעלה הגדול מתכסה בה והולך להתפלל. ואין להקשות היאך התעטפו באותה גלימה, והרי אם זה בגד המתאים לנשים הוה ביה איסור של "לא ילבש", וכן להפך - שכן איכא למימר שתפרה סוג של גלימה שמתאימה גם ללבוש נשים וגם ללבוש אנשים, ומשום הכי היו מתעטפים בה ולא היה בזה איסורא]. והביאו א"ח סי' קנ"ג אות כ"א. ונראה, דהא דאיכא הרהורא הוא דוקא אם ניכר שזה הבגד של אשה, אבל אם אינו ניכר שרי.

לעשות מפות מקיטל של יוהכ"פ
עוד מביא ה"כף החיים" שם שהקיטל של יום הכיפורים נקרא "תשמיש גבוה" קצת, ומותר לעשות ממנו מפות לספר תורה, וז"ל: "ומפות של קיטל שלובשים ביוה"כ לספר תורה, אפשר בלא שינוי שרי, דקצת תשמיש גבוה הוא, שמתפללים בהם בבית הכנסת ובפרט דהעולם נוהגים להקל. א"א, אות ה'", עכ"ל.

שטיח לפרוכת, וצעיפים לספר תורה
ועל כן, אם רוצים להביא שטיח לבית הכנסת, שיניחו אותו על הרצפה, אף על פי שהשתמשו בו מקודם להדיוט מותר, (כמו כן יש התורמים את הכיור הישן שלהם לבית הכנסת, אם הוא נקי ומכובד יכולים להשתמש בו למטבח או לנטילת ידיים לכהנים, וכן על זה הדרך) אבל לעשות מהשטיח פרוכת לבית הכנסת לא נראה שמותר לעשות. וכן יש נשים שמנדבות צעיפים שלהן לבית הכנסת עבור ספר תורה, והן טוענות שיש בזה סגולה. ולמעשה, אם זה צעיף חדש שפיר דמי, אבל אם "השתמש בו הדיוט" אסור.

השתמשות במפת ס"ת לסגולה
יש נשים שלוקחות מפה של ספר תורה (לצרכים שונים, כגון למקשה לילד, להפקד בזש"ק, וכדו') ואומרות שזה סגולה, ולכאורה זה אסור. אבל אמרו חכמים אחרונים שעל דעת זה נדבו את המפות, שמותר להשאילם לנשים לסגולה, ובלבד שישלמו לבית הכנסת דמי שימוש. ואם לוקחות לעצמן לתמידות, שישלמו את המחיר שיושת עליהן על ידי הגבאים.

לקיחת כסאות ושולחנות מבית הכנסת
יש נוהגים לקחת כסאות או ספסלים ושולחנות מבית הכנסת בהשאלה, יש להם לשלם ככל אשר יושת עליהם על ידי הגבאים. ועיין למה שכתב ה"שדי חמד" מערכת בית הכנסת על ענין זה. ושם הביא באות ל"ט: "נהגו בעיר הקודש ירושלים ת"ו שמהפרוכת שתולים לפני היכלי הקודש בבית הכנסת לוקחים גדולי העיר והרבנים בחג הסוכות ופורסים אותם בכותלי סוכותיהן וכן פורסין פרוכת על גבי כסא של אליהו הנביא, והסנדק יושב עליו, וחקר על זה הרב... והעלה אין בזה שום חשש פקפוק, דכל המקדש אדעתא דחבר עיר הוא מקדש וגם בית דין מתנה עליהם והסכים על ידו הרב הגדול ראש אב"ד מקודש יש"א ברכה נר"ו כוותיה וטעמיה", עיי"ש.

ויהי רצון שנזכה לביאת הגואל ולבנין אריאל במהרה בימינו אמן.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il