ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מניין עם ישראל ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות כי תשא Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

יא אדר א תשס"ח

מניין עם ישראל

גליון מס' 439



שוכתב על ידי תלמידים

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

פרשת השבוע פותחת בציווי של גביית השקלים לצורכי הקרבנות והמשכן:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם. זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה" (שמות ל, יא-יג).

כל מקום שנאמר "זה" - משמע מורה באצבע.
ואומר רש"י: "הראה לו כמין מטבע של אש, ומשקלה מחצית השקל, ואומר לו כזה יתנו", עכ"ל.

חז"ל אומרים ב- שלושה דברים התקשה משה רבינו, והם רמוזים בראשי תיבות של המילה "משה". מ - מנורה, ש - שקל, מחצית השקל, ה - החודש, קידוש החודש.

ויש לשאול, בשלמא מנורה - ברור שיתקשה, כי לקחת כיכר זהב ולעשות מנורה מקשה אחת עם גביעיה, כפתוריה ופרחיה ושבעה קנים, וכל זה בלי חיבור והברגה ומקשה אחת - ברור שזה דבר קשה.
עם כל זה, בספר במדבר נאמר (ח, ד) "כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנורה". אומר רש"י: "מי שעשאה" (או משה או בצלאל). ואח"כ מביא רש"י בשם מדרש אגדה: "כן עשה את המנורה - על ידי הקב"ה נעשית מאליה".
קידוש החודש - לדעת מתי החודש חסר ומתי מלא במצרים, ולדעת מתי מולד הלבנה בארץ, זה דבר קשה.
הרמב"ם כתב את ספרו 'היד החזקה' והוא כתב שם את כל ההלכות, אפילו הלכות שלא שייכות לזמן הזה, ובהלכות קידוש החודש האריך והסביר על מהלך השמש ועל מהלך הירח, ומדוע עושים לפעמים ר"ח יום אחד, ולפעמים יומיים ושנה פשוטה ומעוברת. וכותב על זה הראב"ד בפרק ז' מהלכות קידוש החודש בהלכה ז': "אני איני מאנשיה כי גם רבותי לא הגיעו אליה על כן לא נכנסתי בדבריו לבדוק אחריו", ומשם ועד פרק יט' מהלכות קידוש החודש אין השגות הראב"ד. ואם כן, אין פלא שמשה רבינו התקשה, עד שאמר לו הקב"ה "החודש הזה לכם ראש חדשים" וכו' (שמות יב, ב).

ואומר רש"י (שם): " החדש הזה - הראהו לבנה בחידושה ואמר לו כשהירח מתחדש יהיה לך ראש חודש. הזה - נתקשה משה על מולד הלבנה באיזו שעור תראה ותהיה ראויה לקדש והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע ואמר לו כזה ראה וקדש" (ועיין באבן עזרא שמאריך להסביר ענין זה).

ובפרט שלקידוש החודש צריך שהלבנה תיראה בירושלים. ומשה רבנו היה במצרים, והיה צריך לעשות חישוב כשרואה את המולד במצרים, מתי המולד בירושלים.
וכעין זה אמר לו הקב"ה למשה רבנו: בחצות לילה אני אעבור ואכה כל בכור. אבל משה רבנו אמר לפרעה כ חצות. "שמא יטעו איצטגניני פרעה, ואם לפי חשבונם יצא שזמן מכת בכורות היה רגע אחד אחרי חצות או לפניו, יאמרו למשה רבנו 'אתה בדאי', ולכן אמר לו משה "כחצות"
ואפשר להוסיף ולומר, כשאמר הקב"ה בחצות לילה אני עובר להרוג כל בכור - הוא התכוון לחצות של ירושלים. ומשה רבנו אינו יכול להסביר לפרעה שהעיקר היא ירושלים ושם ניתלו המאורות בתחילה, ולכן אמר לו "כחצות".

וכעין זה אמר שלמה המלך בקהלת (ב, ה): "עשיתי לי גנות ופרדסים ונטעתי בהם עץ כל פרי".
אומר רש"י:
"עץ כל פרי - שהיה שלמה מכיר בחכמתו את גידי הארץ איזה גיד הולך אל כוש ונטע בו פלפלין איזה הולך לארץ חרובי ונטע בו חרובין שכל גידי הארצות באים לציון שמשם משתיתו של עולם שנאמר (תהלים נ) מציון מכלל יופי לכך נאמר עץ כל פרי במדרש תנחומא".


אבל חצי שקל - מה צריך ללמד את משה עד שכתוב "הראה לו כמין מטבע של אש". לכאורה צריך היה לומר לו מה משקלה.

אלא אמר משה רבנו כתוב בתורה " לכפר על נפשותיכם " (שמות ל, טו) וכן כתוב "והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה' לכפר על נפשותיכם " (שם ל, טז). תמה משה רבנו: חצי שקל, עשרה גרם של כסף טהור, זה יכפר?!
אמר לו הקב"ה: אם נותנים בהתלהבות של אש לשם שמים, אזי אפילו מטבע קלה יכולה לכפר.
זאת ועוד, כל אחד נותן חצי שקל, וכדברי האלשיך הקדוש כי הדבר מורה על אחדות בעם ישראל.

וזה כעין מה שכתב הרב חיד"א על הפסוק בתהלים "וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלקים וישישו בשמחה" (סח, ד). הצדיקים ששים בקבלת שכרם בגן עדן על המצוות ומעשים טובים שעשו, על לימוד תורה וחסד שעשו. ואח"כ "ישישו בשמחה" - ישישו כשיקבלו שכר נוסף על השמחה שעשו בקיום המצוה.
המטבע של אש רומזת שאם יתנו באש, בהתלהבות אז יזכו "לכפר על נפשותיכם".

העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט

כתוב בפרשה "זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה". העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט".

הפשט הוא, אם רוצים למנות את עם ישראל ע"י חצי שקל, אם הדל ימעיט - ימעט מספר בני ישראל שלא כדין. ואם העשיר יתן יותר מחצי שקל, למשל: שקל שלם - ירבה מספר עם ישראל שלא כמציאות.

ויש פירוש אחר, העשיר לא יחשוב שאם הוא לא יתן, יעשיר וירבה רכושו.
והדל לא יחשוב, שאם הוא יתן, ימעט כספו, אלא כדברי הרמב"ם בפרק י' מהלכות מתנות עניין הל' ב': "לעולם אין אדם מעני מן הצדקה ואין דבר רע ולא היזק נגלל בשביל הצדקה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום".
ועוד כתב הרמב"ם שם הל' א' - ה':
"חייבין אנו להזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו שנאמר 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו לעשות צדקה'. ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה שנאמר 'בצדקה תכונני'. ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה שנאמר 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה':

...כל המרחם מרחמין עליו, שנאמר: 'ונתן לך רחמים ורחמך והרבך'. וכל מי שהוא אכזרי ואינו מרחם, יש לחוש ליחסו שאין האכזריות מצויה אלא בעכו"ם שנאמר 'אכזרי המה ולא ירחמו' וכל ישראל והנלוה עליהם כאחים הם שנאמר: 'בנים אתם לה' אלהיכם' ואם לא ירחם האח על האח מי ירחם עליו? ולמי עניי ישראל נושאין עיניהן הלעכו"ם ששונאין אותו ורודפים אחריהן הא אין עיניהן תלויות אלא לאחיהן:
כל המעלים עיניו מן הצדקה הרי זה נקרא בליעל כמו שנקרא עובד עכו"ם בליעל ובעכו"ם הוא אומר 'יצאו אנשים בני בליעל', ובמעלים עיניו מן הצדקה הוא אומר 'השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל' (דברים טו, ט - ושם מבואר שאין אדם רוצה להלוות לחבירו כי חושש שנת השמיטה תשמט את החוב), ונקרא רשע שנאמר 'ורחמי רשעים אכזרי', ונקרא חוטא שנאמר 'וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא', והקב"ה קרוב לשועת עניים שנאמר 'שועת עניים אתה תשמע'. לפיכך צריך להזהר בצעקתם שהרי ברית כרותה להם שנאמר 'והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני':
כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ופניו כבושות בקרקע אפילו נתן לו אלף זהובים, אבד זכותו והפסידה. אלא נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה ומתאונן עמו על צרתו שנאמר 'אם לא בכיתי לקשה יום עגמה נפשי לאביון' ומדבר לו דברי תחנונים ונחומים שנאמר 'ולב אלמנה ארנין'", עכ"ל הרמב"ם.

ואומרת הגמרא במסכת בבא בתרא (ד ט' ע"ב): "ואמר רבי יצחק כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות". והגמרא מביאה פסוקים על כך.
ואומרים חז"ל (שם דף י' ע"א):
"שאל טורנוסרופוס הרשע את ר"ע: אם אלהיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסם? א"ל: כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם. א"ל: [אדרבה] זו שמחייבתן לגיהנם אמשול לך משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו. כששמע המלך לא כועס עליו?! ואתם קרוין עבדים, שנאמר: 'כי לי בני ישראל עבדים'. אמר לו ר"ע: אמשול לך משל, למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו. כששמע המלך לא דורון משגר לו?! ואנן קרוין בנים דכתיב 'בנים אתם לה' אלהיכם'".
ולכן בירושלמי כתוב שעני מבקש צדקה אומר לנותן: "זכה בי" - אני בא לזכות אותך.
ועל זה אומר בעל 'אור החיים הקדוש': כתוב "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ" (שמות כב, כד) - אל תחשוב שאתה נותן מכספך, אלא הקב"ה נתן אל חלק העני לך, כדי לזכות אותך שתתן לו.

טוב להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודת פורים
ובהלכות מגילה כתב הרמב"ם (פרק ב' הל' יז):
"מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה שנאמר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים".

מניין עם ישראל
איסור למנות את ישראל
בפרשת השבוע אנו למדים על המניין שנשא משה רבנו את ישראל, והתורה מלמדת אותנו שמניין ישראל במספרים הוא איסור, ועל כן אין למנות אלא דרך אמצעי אחר, ושם היה על ידי מניין שקליהם, ויש להזהר באיסור זה מאוד, וכמו שהתורה אומרת "ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, וכמו שרש"י כותב "שהמנין שולט בו עין הרע והדבר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד". ובגמרא (יומא כב:) מובא: "דאמר רבי יצחק, אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה דכתיב וכו', אלא מהכא וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים (ופרש"י וז"ל: "צִוָּם לקחת כל אחד טלה מצאן המלך, ובאו למרחב, ונמנו הטלאים", עכ"ל). אמר רבי אלעזר, כל המונה את ישראל עובר בלאו, שנאמר והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד (הרי לאו אמור כאן). רב נחמן בר יצחק אמר עובר בשני לאוין, שנאמר לא ימד ולא יספר (הרי שני לאוין אמורים כאן). אמר רבי שמואל בר נחמני, רבי יונתן רמי, כתיב והיה מספר בני ישראל כחול הים, וכתיב אשר לא ימד ולא יספר, לא קשיא כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום. רבי אמר משום אבא יוסי בן דוסתאי, לא קשיא, כאן בידי אדם כאן בידי שמים", ע"כ. ונפסק ברמב"ם (הל' תמידים פ"ד ה"ד) שכותב, וז"ל: "ולמה מונה המניין שהסכימו עליו על האצבעות שהוציאו ולא היה מונה על האנשים עצמן, לפי שאסור למנות ישראל אלא על ידי דבר אחר שנאמר ויפקדם בטלאים", עכ"ל. וכך כותב המגן אברהם (או"ח סי' קנ"ו) וז"ל: "אסור למנות ישראל אפילו אינו מכוון למנות רק להטיל גורל, אפילו לדבר מצוה, אלא מוציאין אצבעותיהם ומונין אצבעותיהם", עכ"ל. גם ב"כף החיים" כותב (סי' נ"ה סקי"א), וז"ל: "יש ליזהר מלמנות את ישראל לגלגלותם לראות אם יש מניין או לא וכו', וכ"כ החס"ל אות יו"ד, וסיים וז"ל ורבים טועים ומונים א' ב' ג', דמשמע להו דהאיסור הוא לומר "אונו דוס" (פי' אחד שנים), אבל א' ב' שרי - וטעות הוא בידם , אלא יראו במראית העין וימנו במחשבה, עכ"ל. וכ"כ בספר פלא יועץ ח"ב אות מ' ד"ה "מונה". וכ"כ הרח פלאג'י ז"ל בספר כף החיים סי'
י"ג אות יו"ד, יפה ללב אות ג", עיי"ש.

מניין הציבור בפסוקים
יש נוהגים למנות את הציבור על ידי שמצביעים על כל אחד, ומונים את הפסוק: ויתן לך האלוקים" וכו', שיש בו עשרה תבות, או פסוק "ארץ חיטה ושעורה" וכו', (או פסוק "הושיעה את עמך") שגם בו יש עשרה תבות, ויש מפקפקים על זה, וטוב שימנו במחשבה בלבד.

מניין התלמידים בתלמוד תורה
מורה בתלמוד תורה שיש לו יומן ובו רשומים שמות התלמידים, ובצד כל תלמיד רשום מספר, מאחר ולא קורא את המספרים רק במחשבה, מותר. אבל אם סופר ממש כמה תלמידים באו, וכמה חסרים, אסור - כי הרי ראינו שבמקדש, למרות שזה לא היו כל ישראל, לא מנו את כל ישראל, אף על פי כן מנו אצבעות וכדברי הרמב"ם הנ"ל.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il