בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • במדבר
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
8 דק' קריאה
בתחילת ספר במדבר נצטוה משה לפקוד את בני ישראל, על מנת לדעת את מספרם: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגלגלותם".
זו אינה הפעם הראשונה שבני ישראל נמנים. על מפקד דומה נצטוה משה גם בפרשת כי תשא (ל, לב) "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו... כל העובר על הפקודים מבין עשרים שנה ומעלה יתן תרומת ה'...".
תוצאות המפקד ההוא נמסרו בפרשת פקודי (לח, כה):
"וכסף פקודי העדה מאת ככר ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל בשקל הקודש. בקע לגולגולת מחצית השקל בשקל הקודש לכל העובר על הפקודים מבין עשרים שנה ומעלה לשש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים".

הנקודה המעניינת היא שתוצאות אלו זהות לחלוטין לתוצאות המפקד שבפרשתנו (ב, לב): "אלה פקודי בני ישראל לבית אבותם כל פקודי המחנות לצבאותם שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים".

האם יתכן שמדובר בעצם באותו מפקד?
רש"י בפרשת כי תשא (ל, טז) מוכיח שאי-אפשר לומר כך. המפקד שעליו נצטוה משה בפרשת כי תשא נערך לפני הקמת המשכן, ומהכספים שנאספו, מחצית השקל לגולגולת, יצקו את האדנים למשכן. לעומת זאת בפרשת במדבר אנו עומדים באחד לחודש השני בשנה השנית, כלומר - חודש לאחר הקמת המשכן.
הדבר מעורר כמה שאלות:
א. האם מבחינה טכנית נערך המפקד באותו אופן, כלומר על ידי מחצית השקל? אם כן, מה מעשה בכסף שנאסף?
ב. כיצד יתכן שתוצאות המפקד הן זהות למפקד שבפרשת כי תשא?
ג. לשם מה יש צורך למנות שוב את ישראל שבעה חודשים בלבד לאחר שנמנו כבר?

צורת המפקד
בפרשתנו לא מוזכר ענין "מחצית השקל" כלל. למרות זאת, רוב המפרשים שראיתי מאוחדים בדיעה שהמפקד נערך על ידי מחצית השקל. הבנתם היא שהצווי בתחילת פרשת כי תשא הוא כללי - "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם" - כלומר שכל אימת שיפקדו את בני ישראל הדבר ייעשה על ידי נתינת מחצית השקל, כיון שמנייתם של ישראל יש בה סכנה.
יוצא מן הכלל הוא האברבנאל שטוען שאין חשש סכנה במפקד הנערך על פי ציוויו המפורש של הקב"ה, ורק בפרשת כי תשא נפקדו במחצית השקל על-פי ציווי ה', כיון שלפי הציווי היה צורך בכסף לשם יציקת האדנים למשכן.

רש"י בפרשת כי תשא (ל, טו) כותב שכספי מחצית השקל שנאספו במסגרת המפקד שבפרשתנו היו מיועדים לצורך קרבנות צבור. לפי זה, איסוף הכסף היה שייך לסדר הקבוע של נתינת מחצית השקל בכל שנה ושנה לצורך קרבנות הצבור, ולכן עם תחילת תיפעול המשכן היה צורת בכספים בהם שותפים כל ישראל ומהם יוקרבו הקרבנות. הדבר מקהה במקצת את העוקץ בן השאלה בדבר הצורך במפקד נוסף, כיון שהיו צריכים לאסוף את הכסף, אך עדיין ניתן לשאול - הרי לא בכל שנה מנו את הכסף על מנת לדעת את מספרם של ישראל!

הרמב"ן מעלה כלפי פירוש זה שתי טענות:
א. המפקד שבפרשתנו לא כלל את הלווים, למרות שהם חייבים במחצית השקל לקרבנות ככל ישראל, כמבואר במסכת שקלים (פרק א, משנה ד): "את מי ממשכנים? לוויים וישראלים וגרים ועבדים משוחררים..."!
ב. המפקד שבפרשתנו כלל רק יוצאי צבא מבין עשרים שנה ומעלה, ואילו החיוב של מחצית השקל לקרבנות מתחיל מגיל י"ג כשהביא שתי שערות!
לדעת הרמב"ן נתן כל אחד מחצית השקל על מנת "לכפר על נפשותיכם", כופר נפשו, ואת חצאי השקלים האלה מנו, ומלבד זאת נתן כל אחד מחצית השקל לצורך הקרבנות.

נקודה נוספת הקשורה לאופן ביצוע המפקד היא התייחסותם של הנפקדים לשבטיהם, ציוויו של הקב"ה היה "שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם ", כלומר שמלבד הציווי לפקוד את ישראל הם נצטוו להתייחס לפי שבטיהם למשפחותם. כך גם עשו ישראל "ויתיילדו על משפחותם לבית אבותם". כיצד נעשה הדבר?
לדעת רש"י - בני ישראל "הביאו ספרי יחוסיהם ועידי חזקת לידתם על אחד ואחד להתייחס על השבט".
הרמב"ן, לעומתו, טוען שאיננו נראה לומר שהיו צריכים להביא שטר (ספר יוחסין) ועדים על יחוסם לשבטיהם. לדעתו, כל אחד שהיה בא להביא את שקלו היה אומר לפני משה והנשיאים "אני פלוני בן פלוני ממשפחת פלוני משבט פלוני", ומשה היה שם את השקלים של כל שבט ושבט בפני עצמם, וכך ידע את מניינו של כל שבט מלבד המנין הכללי.

מטרת המפקד
לעיל העלנו את השאלה - מה היא מטרת המפקד הזה. ולחדוד הדברים - לשם מה יש צורך למנות את ישראל שבעה חודשים בלבד לאחר שנמנו כבר? (שהרי נמנו בתחילת בנין המשכן, למחרת יום הכפורים, כמבואר בפרשת כי תשא, ובפרשתנו אנו עומדים בראש חודש אייר!)
רש"י הראשון בפרשתנו כתב ש"מתוך חיבתן לפניו מונה אתם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן (כנראה כוונתו לפסוק בשמות יב, לז "ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה, כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף"), וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים (לכאורה כוונתו ל"כי תשא..."), כשבא להשרות שכינתו בתוכם מנאם (אצלנו) באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאם".

אפשר להבין את הנימוק "מתוך חיבתן" בשתי צורות:
א. כשם שאדם שמח ברכושו והוא מונה בכל עת את נכסיו - כך וכך מעות יש לו, כך וכך צאן ובקר וכדומה, [הדבר מזכיר לי את מה שנאמר בהלכות פסוקי דזמרה (סימן נא' סעיף ח') " אין אומרים הזמירות במרוצה כי אם בנחת", ופירש המשנה ברורה שם ש"יוציא מפיו כאילו מונה מעות".]
ב. המנין מראה את יחסו של הקב"ה לישראל לעיני כל, ובזה הוא מגדלם ומרוממם, כפי שהמדרש מדייק מהביטוי "נשיאת ראש".

אפשר למצוא סימוכין לגוונים השונים של ההבנה גם במדרשים:
מדרש הגדול (אות לד בתורה שלמה) :
"אמר הקב"ה למשה עשה להם תלוי ראש נגד כל האומות, על ידי שהם מרננים אחריהם במעשה העגל ואומרים שאין להם מחילה לעולם לכך עשהלהם שלוי ראש כדי שידעו כל האומות שמחלתי להם".

במדרש הזה, זקיפת הראש מתבטאת בסילוק השלילה הנובעת מחטא העגל, אך ישנם מדרשים המדגישים יותר את החיות:
במדבר רבה (פרק ז, ג) - "את מוצא מלך בשר ודם יש לו פריפסיטין (גדולים וחשובים), אף האלקים יש לו פריפסיטין, שנאמר שאו את ראש כל עדת בני ישראל". אלא שהמדרש גם מדייק ואומר שלשון זו של גדולה תלויה בזכותם של ישראל, אם יזכו יעלו לגדולה כמה דכתיב "ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך", ואם לא יזכו ימותו כולם כמה דכתיב "ישא פרעה את ראשך מעליך ותלה אותך על עץ": לכך אומר המדרש, נקטה התורה לשון "שאו את ראש" ולא "רוממו את ראש" או "גדלו את ראש" ( מדרש רבה א, ט ).
הצד השוה במדרשים אלו הוא שהמנין גורם לגדולה ולחשיבות.

גם להסבר הראשון שהבאנו יש מקור במדרש:
"אומות העולם נמשלים כתבן וקש, שנאמר "יהיו כמוץ לפני רוח", למה שאין לו להקב"ה מהן הנאה שנאמר "כל הגויים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו." אבל ישראל לקב"ה הנאה לו בהן, קורין קריאת שמע ומתפללים ומברכים שמו בכל יום ובכל שעה על כל דבר ודבר, לפיכך הם נמנים בכל שעה" ( תנחומא ד ).

וכן גם במדרש רבה (ד, ב) :
"משל לאדם שהיה לו פרגמטוטין של אבנים של זכוכית, והיה מוציאן לשוק ולא היה מבחין במנין שלא היה מוציאן במנין... שלא היה משגיח עליהם שהיו של זכוכית. והיה לו פרגמטיה אחת של מרגליות נאות והיה נוטלה ומוציאה במנין ומניחה במנין, כך כביכול אמר הקב"ה לעכו"ם לא נתתי מנין, למה שאין חשובים לפני כלום... אבל אתם בני... לכך מונה אתכם בכל שעה."

הרמב"ן (פרק א, פסוק מה) מביא גם הוא את דברי חז"ל שמרוב חיבתם מונה אותם בכל שעה, אך מוסיף להם מימד נוסף, תוצאות המנין מודיעות לנו את חיבתנו לפני הקב"ה ואת גודל חסדו עלינו, שלמרות כל מיני סיבות מעכבות מספרם של בני ישראל רב וגדול. "שבעים נפש ירדו אבותיהם למצרים ועתה הם כחול הים".
יתכן שהרמב"ן מתכוון לרמוז כאן שהריבוי הגדול בא למרות השעבוד הנורא לצרים, "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". ואכן שבט לוי שנמנו לבדם, מספרם היה מועט ביחס לשאר השבטים, ואחת הסיבות שהרמב"ן נתן לכך היא "כי שבט לוי לא היו בשעבוד מלאכת מצרים ובעבודת פרך, והנה ישראל אשר מררו המצריים את חייהם בעבודה קשה כדי למעטם היה הקב"ה מרבה אותם... כי היה הקב"ה אומר נראה דברי מי יקום ממני או מהם, אבל שבט לוי היו פרים ורבים כדרך כל הארץ..." (שם). וכן "אחרי כל דבר ומגיפה ימנם להודיעם כי הוא... ימחץ וידיו תרפינה." בכך שנגלה כי למרות המגפה עם ישראל לא נחסר כל כך, תתגלה לנו חיבתו של הקב"ה כלפינו".

הסבר נוסף שנותן הרמב"ן נשמע "חסידי" מעט. המפקד נערך על ידי שכל אחד מישראל הביא את שקלו לפני משה ואהרן, ובהזדמנות זו התברך על ידם, "נודע אליהם בשמו והיה לו בדבר הזה זכות וחיים". יתכן שהרמב"ן מדייק הסבר זה מעצם העובדה שהתורה מדגישה את חלקו של אהרון (פסוק ג - "ואת אהרן", פסוק מ"ד - "אשר פקד משה ואהרן") למרות שתפקיד זה הוא ביצועי ואינו קשור לכאורה לעניינו של אהרן ככהן גדול. לפי הסברו של הרמב"ן אהרן משמש כאן כקדוש ה' שיש בכוחו לברך את ישראל.

נימוק נוסף לצורך לפקוד את ישראל כעת הוא הצורך לדעת את מספר חלוצי הצבא כהכנה למלחמה על ארץ ישראל. הרמב"ן התקשה אמנם בפירוש זה, שהרי התורה הבטיחה את נצחונם של בני ישראל, אך הוא מתרץ קושי זה על פי עקרון חשוב: "כי התורה לא תסמוך על הנס". ומשום כך יש צורך להתכונן למלחמה על ארץ ישראל כפי שמתכוננים לכל מלחמה.

עקרון זה חוזר ומופיע בפירושו של הרמב"ן גם ביחס למקומות אחרים. למשל, בפרשת שלח (יג, א) הסביר הרמב"ן את מטרתו של משה בשילוח המרגלים לתור את הארץ ואומר שכוונתו היתה לבדק מהיכן נוח יותר לכבוש, דרך איזה מקום לבוא בתחילה ועל איזה מקום להלחם אחר כך, וכל זה משום "שהכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס". גם בפרשת שופטים (דברים פרק כ) מסביר הרמב"ן "כי בדרך הארץ בכל המלחמות יומתו אנשים, גם מכת הנוצחים" ומשום כך התורה פטרה מן המלחמה את הנושא אשה ובונה בית ונוטע כרם, למרות ש"ה' אלוקיכם הולך עמכם להלחם לכם עם אויבכם".

יש לשים לב לכך שכל ההסברים הנ"ל מתייחסים לצורך לדעת את מספרם של ישראל, אך המפקד כלל גם אלמנט נוסף - סידור עם ישראל לשבטיו לפי דגלים, וגם למהלך זה היו מטרות. אחת התוצאות הראשוניות, שאפשר לראותה כאחת ממטרות המפקד, היתה הרחקתם של ישראל מן הערב-רב שהיה בתוכם. עד המפקד היו הערב-רב שוכנים בתוך ישראל, ומסוגלים להשפיע עליהם, כפי שאכן קרה בחטא העגל. עכשיו נקבעו סדרים חדשים, בתוך המחנה שכנו רק מי שנתייחסו לשבטי בני ישראל, וכל הגרים והנספחים שכנו מחוץ למחנה. אפילו מי שאמו מישראל אך אביו לא היה ישראלי לא היה יכול לשכון בתוך המחנה. כפי שמתואר על ידי חז"ל בפרשת המגדף (ויקרא כד, י) שהיה בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי ולא נתנו לו לטעת את אהלו בתוך מחנה דן.

על פי הדברים האלו ניתן להסביר את סמיכות הפרשיות בין הפרקים א - ד, שבהם מתוארים מפקד בני ישראל ומפקד הלוויים, לבין פרק ה' שמתחיל בפרשת שילוח טמאים וממשיך בענייני גזל הגר. אמנם הרמב"ן תולה את שילוח הטמאים בהקמת המשכן - "לאחר שהקים את המשכן צוה בשילוח הטמאים מן המחנה שהיה המחנה קדוש וראוי שתשרה בו שכינה", אך אפשר לומר שהדברים קשורים גם להבדלתם של ישראל מן הערב-רב שגם הם מעכבים את השראת השכינה במחנה ישראל. [וכך הדברים מוסברים יותר, שהרי לא דובר בפרשתנו על הקמת המשכן!]
גם פרשת גזל הגר מתקשרת באופן זה אל הפרקים הקודמים לה, כי "בעבור שמנה ישראל למשפחותם לבית אבותם, והבדיל מהם ערב-רב אשר בתוכם השלים באשם הגזלות דין הגוזל את הגר" (רמב"ן ה, ב).

גישה זו, המבדילה את בני ישראל מן הגרים (שהם הם הערב-רב שנספחו אל ישראל), מזכירה את דברי חז"ל "קשים גרים לישראל כספחת" (קידושין ע, ב), ומתאימה להסבר שנתן שם ר"י (בתוס' ד"ה קשים): "ור"י פירש דלפיכך קשים שנטמעו בישראל ואין השכינה שואה אלא על משפחה מיוחסת", וכן גם לרש"י שפירש שהגרים קשים לישראל כי הם מלמדים אותם ממעשיהם.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il