^ 1.. משך מחזור הלבנה המדויק הוא עשרים ותשעה ימים, ועוד שתים עשרה שעות, ועוד תשצ"ג מתוך תתר"ף חלקים של שעה (793 מתוך 1080). חלוקת השעה ל-1080, נועדה להקל על עריכת חשבונות מורכבים. כל זה מבואר ברמב"ם הל' קידוש החודש ו, א-ג.
^ 2.. אם היו באים לפניהם עדים שראו את הלבנה בליל השלושים, היה בית הדין מקדש את החודש ביום השלושים, ואותו יום היה נעשה ראש חודש, ומיד היו מקריבים את הקרבנות המיוחדים לראש חודש, ונמצא החודש הקודם חודש חסר, שהיו בו עשרים ותשעה ימים בלבד, שהרי יום השלושים הוא כבר א' של החודש הבא. ואם לא באו עדים בכל אותו יום, כבר ברור שראש חודש יחול ביום הבא, היום השלושים ואחד, והחודש הקודם היה חודש מלא - בן שלושים יום. ולא היה צורך לקבל על כך עדים ולא היה צורך שבית הדין יכריז על תחילת החודש, כי ממילא יש רק שתי אפשרויות מתי יהיה ראש חודש, ואם לא באו עדים על היום הראשון, נמצא שראש חודש יחול ביום השני (רמב"ם הל' קידוש החודש ב, ח).
^ 3.. עיקר הדברים על פי רמב"ם הלכות קידוש החודש ה, א-ג. ובספר המצוות קנג כתב שקידוש החודשים מסור לבית הדין הגדול. והרמב"ן שם כתב שמספיק בית דין של שלושה. ואפשר שאין ביניהם מחלוקת, כי כוונת הרמב"ם שמכוחו של בית הדין החשוב שבדור מקדשים את החודשים. ועיקר קידוש החודשים בארץ ישראל, ורק במצבים דחוקים, גדולי הדור שנסמכו בארץ ישראל, יצאו לחוץ לארץ כדי לקדש את החודשים בלא הפרעת המלכות. כמבואר בברכות סג, א: "כשירד חנינא בן אחי רבי יהושע לגולה (בתקופה שלאחר מרד ביתר) היה מעבר שנים וקובע חודשים בחוצה לארץ. שגרו אחריו שני תלמידי חכמים, רבי יוסי בן כיפר ובן בנו של זכריה בן קבוטל. כיון שראה אותם, אמר להם: למה באתם? אמרו לו: ללמוד תורה באנו. הכריז עליהם: אנשים הללו גדולי הדור הם, ואבותיהם שמשו בבית המקדש... התחיל הוא מטמא והם מטהרים, הוא אוסר והם מתירים. הכריז עליהם: אנשים הללו של שוא הם, של תהו הם. אמרו לו: כבר בנית ואי אתה יכול לסתור, כבר גדרת ואי אתה יכול לפרוץ. אמר להם: מפני מה אני מטמא ואתם מטהרים, אני אוסר ואתם מתירים? אמרו לו: מפני שאתה מעבר שנים וקובע חודשים בחוץ לארץ. אמר להם: והלא עקיבא בן יוסף היה מעבר שנים וקובע חודשים בחוץ לארץ? אמרו לו: הנח רבי עקיבא, שלא הניח כמותו בארץ ישראל. אמר להם: אף אני לא הנחתי כמותי בארץ ישראל. אמרו לו: גדיים שהנחת נעשו תיישים בעלי קרנים, והם שגרונו אצלך. וכן אמרו לנו: לכו ואמרו לו בשמנו: אם שומע - מוטב, ואם לאו - יהא בנדוי. ואמרו לאחינו שבגולה: אם שומעין - מוטב, ואם לאו - יעלו להר, אחיה יבנה מזבח, חנניה ינגן בכנור, ויכפרו כולם ויאמרו: אין להם חלק באלוהי ישראל. מיד געו כל העם בבכיה ואמרו: חס ושלום! יש לנו חלק באלוהי ישראל. וכל כך למה? משום שנאמר (ישעיהו ב, ג): כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָיִם".
לרמב"ם, זו הלכה למשה מסיני, שכאשר לא יהיו חכמים סמוכים, החודשים יתקדשו על פי החשבון, ולכן לא הזכיר בדבריו את רבי הלל הנשיא. והרמב"ן כתב שאין מקור להלכה למשה מסיני בזה, ובאמת גם החודשים שלנו כיום התקדשו על פי סמוכים, היינו על פי חשבון רבי הלל. וממילא הרמב"ן חולק על הצורך שיהיו יהודים בארץ ישראל כדי שיחול החשבון עליהם, שכן לדעתו החודשים אינם נקבעים על פי חשבונם של החיים כיום בארץ ישראל, אלא על פי החשבון הקדום של רבי הלל. ועי' בערוה"ש תיז, ז.
^ 4.. לכאורה יש לשאול, הרי ר"ח הוא היום הראשון של החודש, ומדוע כשהחודש מלא גם יום השלושים לחודש הקודם נחשב לר"ח? באר בשבולי הלקט קסח, בשם רבנו שלמה והרי"ד (רבי ישעיה הראשון), וכך מובא בברכ"י תכז, שכאשר החודש מלא, חידושה של הלבנה חל באמצע היום השלושים (לאחר עשרים ותשעה ימים וחצי), לפיכך, אף שא' לחודש חל למחרת (כדי לאזן את החודשים, כמבואר בהלכה א), ראוי לעשות ר"ח גם ביום חידוש הלבנה, לפיכך עושים יומיים ר"ח. והתשב"ץ ג, רמד, כתב, שהיו נוהגים להימנע ממלאכה בר"ח ולערוך סעודות, וכבר מתחילת יום שלושים היו נוהגים כן, שאולי יבואו עדים ואותו יום יתקדש כר"ח, ואם לא היו באים עדים, ממילא נהגו גם ביום שלמחרת ר"ח. נמצא שכאשר החודש מלא נהגו ר"ח יומיים (בדומה לר"ה). ואף שקרבנות מוסף הקריבו רק בא' לחודש, מתוך הטעמים הללו יוצא שבחודש מלא יש קדושה בשני הימים, ולכן אומרים בשניהם הלל ומוסף ויעלה ויבוא. וכתב בספר לאור ההלכה לרב זוין, במאמר על ר"ח, שלשיטת רש"י ושלטי גיבורים (ר"ה פ"א), בעבר נהגו בחודש מלא לקיים יום אחד ר"ח, ולדעת אור זרוע ח"ב הל' ר"ח, ומהרש"א ב"מ נט, ב, קיימו ר"ח יומיים. ונחלקו גם בביאור הפסוק משמואל א, כ, כז: "וַיְהִי מִמָּחֳרַת הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי". לתשב"ץ ורבנו ישעיה הכוונה ליום שני של ר"ח, ולרש"י והרד"ק הכוונה ליום שאחר ר"ח שהיה יום חול. וי"א שנוהגים יומיים מפני הספק, ונדחו דבריהם, ולכן השוכח לומר יעלה ויבוא בשחרית ומנחה - חוזר בשני הימים.
^ 5.. בכל המועדים מביאים שעיר לחטאת, אולם באחרים לא נאמר "לְחַטָּאת לַה'". שאר המוספים שהביאו בר"ח הם: שני פרים, איל אחד ושבעה כבשים לעולה (במדבר כח, יא).
^ 6.. ברש"י תענית טו, ב: "דאע"ג דאיקרי מועד, לא כתיב ביה יום משתה ושמחה". וכ"כ הרא"ש ברכות פ"ז סי' כג, שאין אומרים בו "שמחה" (בברכת ההשלמה בברהמ"ז, להלן הערה 14). לעומתם בס' יראים רכז (קכז) כתב "שחייב אדם לשמוח בו", ואמנם אין חובה לערוך בו סעודה על לחם, מפני שיכול לצאת ידי שמחה בבשר ויין. וההלכה כמבואר למעלה.
לרמב"ם איסור תענית בר"ח מהתורה, והב"י בסי' תיח סובר שהוא מדרבנן. בשני ראשי חודשים נהגו חסידים ראשונים לצום, בר"ח ניסן כי מתו בו בני אהרן, ובר"ח אב כי מת בו אהרן (שו"ע תקפ, ב). וכתב הרמ"א שם סעיף א' שמ"מ אין להשלים בר"ח את הצום עד צאת הכוכבים. וסתם אדם לא יקבל על עצמו לצום בר"ח אלו.
^ 7.. ההידור לערוך השולחן בכבוד מובא בבא"ח ש"ב ויקרא י, וכה"ח תיט, ה. ההידור לאכול בשר ויין הוא גם משום כבוד ר"ח. לס' יראים הוא מצווה ממש כמובא בהערה הקודמת. מסיבה זו נהגו רוב הספרדים להימנע מאכילת בשר ושתיית יין רק מיום ב' בחודש אב, כדי לקיים את ההידור בר"ח. והאשכנזים נוהגים שלא לאכול בשר ולא לשתות יין מר"ח אב (כמבואר להלן ח, יג).
כתב במ"ב תיט, ב, שאין צריך להרבות בסעודה בלילה. אבל הרמ"ע מפאנו עט, ואשל אברהם בוטשאטש, כתבו שיש מצווה.
^ 8.. בר"ח ניסן, לרמ"א תקעג, א, ומ"ב ט, יתענו, שכן מנהג חסידים להתענות בו. ולפמ"ג מי שאינו נוהג לצום תמיד בר"ח ניסן, אל יתענה ביום חופתו.
אם החתונה בליל ר"ח, לערוה"ש אה"ע סא, כא, ימשיכו להתענות עד אחר החופה אע"פ שנכנסים לליל ר"ח בתענית, מפני שטעם הצום שלא יהיו בשכרות. ולקצש"ע קמו, א, לעולם תענית חתנים נמשכת עד צאת הכוכבים בלבד, מפני שהיא לכפרה.
^ 9.. כך מתבאר מפרקי דרבי אליעזר מה, ומדברי הטור או"ח תיז, והפרישה שם א', ודרכי משה א' בשם אור זרוע. ועי' בס' ראש חודש ריש פרק יא, שהביא בפירוט כל הטעמים. ובשער הכוונות (עו, ב) באר שנשים כנגד מלכות וכנגד לבנה, ובה יש התחדשות. אבל בגברים שכנגד תפארת אין התחדשות. (במלכות יש גם נפילה, ומתוך הנפילה היא יכולה להתעלות עד למעלה מהתפארת, והרמז: "עטרת בעלה").
^ 10.. מקור המנהג מבואר בטור וב"י או"ח תיז, ועיקרו מהירושלמי תענית פ"א ה"ו: "הני נשי דנהיגי דלא למיעבד עבידתא בריש ירחא - מנהגא". לרבנו ירוחם, אשה שלא נהגה להימנע ממלאכה אינה חייבת בזה. אולם כתב בבאו"ה תיז 'והנשים', שלדעת רוב הראשונים, כל הנשים חייבות במנהג זה, אלא שבהימנעות ממלאכה כל שהיא כבר קיימו מנהגן. ואם נהגו להחמיר ביותר מלאכות, מנהגן מחייב. ע"כ. אכן יש שנהגו להחמיר יותר, וכתבתי זאת כמנהג המהדרות. כתב באשל אברהם בוטשאטש, שגם המהדרות לא יחמירו בר"ח יותר מחול המועד. לפי זה כביסה ביד לצורך לבישה בר"ח מותרת, כי האיסור בחול המועד הוא רק כדי שיכבסו לקראת החג (עי' פנה"ל מועדים יא, יא). בכביסה במכונה אין צד איסור בר"ח הואיל ואין בזה מאמץ.
לצורך פרנסה, כתב בערוה"ש תיז, י, שמותר, וכן המנהג, וכ"כ בהל' חגים א, ה. מפני שאם היא עלולה לאבד את פרנסתה, או שהיא נזקקת מאוד למשכורת של אותו היום, מותר בק"ו מדין חול המועד. ואם היא יכולה בקלות לוותר על עבודתה בר"ח, אזי המהדרות יחמירו. לגבי כתיבה שאינה לפרנסתה, כמדומה שאף למהדרות אין מנהג להחמיר.
כאשר ר"ח שני ימים, לשבולי הלקט המנהג חל רק ביום השני שהוא א' לחודש, ולרוקח בשני הימים. למור וקציעה המנהג חל רק ביום ולא בליל ר"ח, וכמדומה שנהגו בזה גם בליל ר"ח. עי' במ"ב תיז, ד, ובסוף באו"ה על הסימן.
עי' בבאו"ה 'מנהג טוב', שלפי הב"ח אסור לבעל לדרוש מאשתו לעשות מלאכה בר"ח, אבל היא רשאית לעשות כשתרצה. וכאמור דעת רוה"פ שבכל אופן עליה להימנע מאיזה מלאכה. וברור שהואיל ויש לה מצווה להימנע ממלאכה, אף שאינה חובה, מ"מ אסור לבעלה לדרוש ממנה לעשות מלאכה בר"ח, זולת מלאכות הבית, כבישול וכדומה.
החיד"א ביוסף אומץ כ' הביא דעות ראשונים שסוברים שגם גברים נהגו שלא לעשות מלאכה, ותלה מנהגם בכך שהיו באים להשתחוות בבית המקדש. והטורי אבן למגילה תלה מנהגם בקרבן מוסף. ומ"מ לדעת רוה"פ אין למנהגם תוקף כמובא במ"ב תיז, ב.
^ 11.. מ"ב תיז, א, אג"מ או"ח א, קמב, ספר ראש חודש א, א-ט. ושם בהערות ד-ח, הביא בשם היראים ושבולי הלקט ואו"ז, שמברכין כדי להודיע על ר"ח וזמנו, והראבי"ה כתב שהוא זכר לקידוש החודש. ויש מקומות שמשום כך מכבדים את הרב לברך את החודש (ס' ר"ח א, ז). ומה שכתבתי על חודש תשרי הוא בשעה"צ תיז, ב.
^ 12.. על כן נהגו אשכנזים (רמ"א או"ח רפד, ז, מ"ב יז) שאין מזכירים ב'שבת מברכים' נשמות הנפטרים, ואפילו תפילת 'אב הרחמים' שנוהגים לומר לזכר הנהרגים על קידוש ה' - אין אומרים בשבת מברכים. ורק לפני ר"ח אייר וסיוון אומרים 'אב הרחמים', מפני שבחודשים אלו נהרגו הקדושים. ומו"ר הרצי"ה היה נוהג לומר 'אב הרחמים' גם 'בשבת מברכים', כי אמר שאחר השואה ראוי לאומרה בכל השבתות כמו שאומרים לפני ר"ח אייר וסיון. יש שאין מזכירים את ראש חודש אב, מפני הפורענות שבו, אבל המנהג לברך, וכן מבואר בעולת ראיה ח"ב עמ' קכא.
^ 13.. בשחרית ומנחה אם הסתפק אם הזכיר 'יעלה ויבוא', מן הסתם לא הזכיר, ויחזור. אבל אם בעת תפילתו היה בדעתו לומר 'יעלה ויבוא', ורק לאחר זמן התעורר לו ספק אם הזכיר, כיוון שמן הסתם הזכיר, אינו חוזר (מ"ב תכב, י). השוכח לומר 'יעלה ויבוא' במנחה של ר"ח ובערב הוא חול, יתפלל ערבית שתים, ויתנה שאם אינו חייב בשנייה לתשלומים הרי היא בנדבה (שו"ע קח, יא, פנה"ל תפילה יח, י).
נוהגים שהגבאי מכריז לפני עמידה של ערבית 'ראש חודש' או 'יעלה ויבוא' (שו"ע רלו, ב). אבל בין גאולה לתפילה בשחרית אסור להפסיק, ונוהגים לדפוק על הבמה פעמיים, והציבור מבין שהכוונה להזכיר לומר 'יעלה ויבוא'. בנוסף לזה, יש נוהגים להגביה מעט את קולם כשיגיעו בתפילתם למילים 'יעלה ויבוא' (שכנה"ג). עוד אפשר שהחזן יסיים 'גאל ישראל' במנגינה של ר"ח כדי להזכיר אמירת 'יעלה ויבוא'.
^ 14.. אם עוד לא התחיל בברכת 'הטוב והמטיב', תקנו חכמים שיאמר: "ברוך שנתן ראשי חודשים לעמו ישראל לזיכרון" (שו"ע קפח, ז). לבאו"ה יאמר בשם ומלכות, כשם שאומרים בשבת ויו"ט, ולכה"ח לא, בלא שם ומלכות.
^ 15.. אם לא אכל כזית פת אחר צאת הכוכבים, לדעת השו"ע יאמר 'יעלה ויבוא' כדין שבת המבואר שם, ולדעת הרמ"א לא יאמר. עוד נחלקו האחרונים בדין המתחיל סעודה שלישית בשבת והמשיכה במוצ"ש שהוא ר"ח, וראו בפנה"ל שבת ז, ו, 7.
^ 16.. עניין הלל בר"ח נתבאר בערכין י, ב, ותענית כח, ב; ותוס' שם ובברכות יד, א. (יש עוד סוג חיוב אמירת הלל שאינו על קדושת היום אלא על ישועה, כמו בחנוכה, וראו להלן ד, ו; יא, ח). למעשה, רוב הראשונים סוברים שמברכים על ההלל, שכך דעת בה"ג, רי"ץ גיאת, ראב"ד, ר"ת, רא"ש, ר"ן. ולדעת רב האי גאון, ר"ח ותר"י, בציבור מברכים אבל לא ביחיד. ועי' ב"י ושו"ע תכב, ב. וכפי שכתב בשו"ע אכן נהגו בסביבות א"י שלא לברך, אולם בספרד נהגו לברך (ר"ן ומגיד משנה). והרמ"א תכב, ב, כתב שנהגו לברך אפילו ביחיד, אלא שעדיף לאומרו בציבור לצאת ידי הסוברים שמברכים רק בציבור.
בכמה קהילות ספרדיות, כמו מרוקו, טוניס, טורקיה, נהגו עד לאחרונה שהחזן מברך בתחילה "לקרוא את ההלל", ובסוף "יהללוך", והקהל עונה אמן ויוצא בזה ידי חובתו, והמתפלל ביחידות אינו מברך. וכ"כ למעשה הרב משאש בתבואות שמש או"ח סח. והוא עצמו נהג לברך בלחש עם החזן. וכ"כ הרב משה כלפון הכהן אב"ד ג'רבא בברית כהונה או"ח ר, ה, ובשואל ונשאל ב, ס. וכ"כ הרב פלאג'י בכף החיים סו"ס לג, שלמי חגיגה דף רכד, חסד לאלפים תכב, ב, שער המפקד, ובשו"ת מקוה המים ג, כד. וכל עדה תמשיך במנהגה. כאשר בני עדות שונות מתפללים יחד, טוב שגם כאשר החזן אינו נוהג לברך על ההלל, אחד מהנוהגים לברך יאמר את ברכותיו בקול רם ויכוון להוציא בברכותיו את אלו שאינם נוהגים לברך. שכך יצאו ידי כל הפוסקים הרבים שסוברים שצריך לברך, ומאידך לא יכנסו לחשש ברכה לבטלה. (ועי' ביחו"ד ד, לא, שחושש גם לעניית אמן זו, שהוא לבטלה. אבל לדעת רבים אין שום חשש בעניית אמן אחר מי שמברך כמנהג אבותיו שהוא מבוסס על פוסקים חשובים, וכך שמעתי מהרב אליהו).
לכל המנהגים צריך להשתדל לאומרו בציבור, ולכן עדיף לאומרו בציבור לפני התפילה מאשר ביחיד אחר התפילה, כמובא בב"י תכב, ב, בשם רבנו פרץ, והביאוהו הרבה אחרונים, וכ"כ מ"ב תכב, טז; ילקוט יוסף תכב, ח, ולכה"ח לח, עפ"י האר"י, אין לשנות את סדר התפילה.
^ 17.. בסידור רב עמרם גאון מובאים שני המנהגים, הראשון כמנהג ספרד והשני כמנהג אשכנז. מנהג אשכנז מובא גם בתוס' ור"ן סוכה לח, ב, וכ"כ הטור וב"י תכב, ג. בשמיעת הקהל את הפסוק מהחזן יוצאים ידי חובת אמירתו, ולכן הקהל יכול לענות "הוֹדוּ לַה'" וכו'. והרבה אחרונים כתבו, שהואיל ויש חשש שיהיו מתפללים שלא ישמעו כראוי את החזן, טוב שגם הקהל יאמר עם החזן את הפסוק ויסיים קצת לפניו, ואח"כ יענה אחר החזן "הוֹדוּ לַה'" וכו', וכ"כ מ"א תכב, ח, א"ר יג, מחה"ש ומ"ב כ.
^ 18.. מנהג יוצאי ספרד שהחזן אומר את חציו הראשון פעמיים והקהל חוזר אחריו, וכן בחציו השני. ומנהג יוצאי אשכנז שהחזן אומר את חציו הראשון פעם אחת והקהל חוזר אחריו, ושוב אומר החזן את חציו הראשון פעם אחת והקהל חוזר אחריו, וכן בחציו השני. ושאלו, הרי אמרו במגילה כב, א, שאין מפסיקים באמצע פסוק מלבד לתינוקות בלימודם. ותרצו התוס' בסוכה לח, ב, שפסוק זה אמרוהו שניים, אחי דוד ודוד. ולדעת הכלבו רק פסוק מהתורה אסור לחצות (מ"א תכב, ח). והמהרש"ם בדעת תורה באר שבדרך תפילה מותר לחצות פסוק.
מנהג אשכנז שכולם אומרים פעמיים את ארבעת הפסוקים: "אוֹדְךָ", "אֶבֶן", "מֵאֵת", "זֶה". ומנהג רבים מצפון אפריקה, שהחזן אומר פעם אחת כל פסוק, ואח"כ הקהל חוזר אחריו פעם אחת, ושומע כעונה, כך שנחשב להם כל פסוק פעמיים.
^ 19.. כתב בב"י כה, יג, שהטעם מפני שאומרים בקדושה של מוסף 'כתר', ואין נכון שיהיה באותה שעה גם כתר של תפילין. אולם גם לנוסח אשכנז שאינם אומרים 'כתר' נוהגים לחלוץ, ולכן כתבתי את טעם ה'לבוש', שתפילת מוסף נחשבת כ'אות', בדומה ליום טוב שאין מניחים בו תפילין (שו"ע או"ח לא, א). המנהג הרווח לחלוץ אחר קדיש (לפי סידור הרב בעל התניא חולצים לפני הקדיש).
יש שנוהגים להניח תפילין בברית המילה של בנם, כדי שיהיו בשני אותות, וקשה שלמדנו מדין שבת ויו"ט שאין להראות שני אותות ביחד, כי האחד מראה כאילו השני אינו מספיק ונמצא מזלזל בו (שו"ע לא, א). תרץ בא"ר סי' כט בשם הרוקח, שאות מילה אינו זכר ליציאת מצרים, ולכן טוב לצרף אליו עוד אות, אבל התפילין ושבת ויו"ט הם זכר ליציאת מצרים, ולכן אין לקיימם ביחד.
^ 20.. על סדר הקריאה בתורה עי' טור בית יוסף ושו"ע תכג, ב, ומ"ב שם; ילקוט יוסף תכג, ד; ס' ר"ח ז, ט. אם התפלל מוסף לפני שחרית יצא, אבל לכתחילה צריך להקדים שחרית, כשם שצריך להקדים את קרבן התמיד לשאר הקרבנות (רמ"א רפו, א).
בקהילות רבות מעדות ספרדים ואשכנזים אומרים בסוף התפילה אחר מוסף רק 'ברכי נפשי', כי הוא שיר היום. וכ"כ שבולי הלקט, אבודרהם, טור ושו"ע תכג, ג, עולת ראיה. וכן נהגו ספרדים בירושלים וצפת, צפון אפריקה, טורקיה, ארם צובא ועוד. מנהג חסידים אשכנז, לומר שיר של יום ואחריו 'ברכי נפשי'. למנהג ספרדים שנוסד בימי האחרונים עפ"י שכנה"ג ובא"ח (כי תשא יז) והגרע"י, אומרים שיר של יום אחר ובא לציון, ואחר מוסף 'ברכי נפשי'.
מנהג אשכנז להחזיר ס"ת מיד אחר קריאתו (מ"ב תכג, ה). והשו"ע תכג, ג, כתב להחזירו אחר ו'וּבָא לְצִיּוֹן'. וכך מנהג ספרדים וחסידים. (אמנם בכה"ח קלה, ב, תכג, יא, כתב כמנהג אשכנז, וכך נוהג הגרע"י עפ"י הקבלה להחזיר ס"ת בר"ח ובשני וחמישי מיד אחר קריאתו, ילקוט יוסף תכג, ו, ובהערה).
^ 21.. מצאנו במדרש במקומות רבים שהגויים מונים לחמה, וכך הנוצרים. ויש לבאר שהרצון למנות לשמש הוא הרצון לשלימות המוחלטת, אולם דבר זה אינו בהשגתו של האדם. ומתוך שאינם משיגים שלימות מוחלטת הם מאבדים גם את מה שיכלו להשיג בגילוי שם שמים בעולם. לעומתם ישראל יודעים לפעול בתוך העולם הזה בדבקות בה' שבאה לידי ביטוי בהשתלמות תמידית. מניין החודשים ללבנה מרמז על עבודתנו בתוך העוה"ז, ומניין השנים לחמה מרמז על שאיפתנו התמידית לשלימות. המוסלמים למדו מישראל למנות ללבנה, אולם רק ללבנה. וזה מבטא את חוסר השאיפה להשתלמות תמידית, אלא שקיעה בתוך העוה"ז, עד שאפילו השכר בעוה"ב נתפש אצלם כגשמי.
יש להוסיף, כי גם כאשר הלבנה נעלמת מעינינו, הרי שבמסתרים היא נשארת שלימה, אלא שכל האור שהיא קולטת מהשמש מופנה כלפי השמש ואינו ניכר בעולם. וכך עם ישראל, גם בעת נפילתו, בפנימיותו אינו נפגם, "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ".
^ 22.. שו"ע תכו, ב, רע"א שם, באו"ה שם סד"ה 'ומברך מעומד', וילקוט יוסף תכו, יא. (כתב בא"ח ש"ב ויקרא כג, שנכון לעמוד ברגליים צמודות, והמנהג הרווח אינו כך). והיא כקבלת שכינה, כי השכינה רומזת לכנסת ישראל, ושניהם במידת המלכות. וע"ע במהר"ל חידושי אגדות ח"ג קנ"ח, שיש בכל חידוש ראשוני קבלת שכינה. ובבאו"ה תכו, ב, 'ומברך מעומד', שעל ידי הלבנה וצבא השמים אנו רואים גדולתו של הקב"ה, ולכן היא כקבלת פני שכינה.
^ 23.. הרדב"ז ח"א שמא, כתב שהעיקר תלוי באפשרות ליהנות מאורה, והביאוהו אחרונים רבים, ומהם מ"א ומ"ב תכו, ג. ואמנם החיד"א במורה באצבע קפ"ד, כתב שאפילו אם היא מכוסה בענן דק וקלוש אין לברך עליה, וכ"כ בבא"ח ש"ב ויקרא כג. אולם משמע שמדינא, מוסכם שכל שנהנה ממנה יכול לברך. וכ"כ בילקוט יוסף תכו, ה. וכך עולה מדברי לקט יושר, שכתב בשם בעל תה"ד: "ופעם אחת לא ראה רק מקצת מן הלבנה, משום שהיה מקצת תחת הענן, ואפילו הכי היה מקדש". באשל אברהם בוטשאטש באר שמותר לברך כאשר אפשר לראות לאורה את רוב הדברים הנראים בלא הסתר עננים. ומשערים לפי האור שבליל ז', ובשעת הדחק אפשר לשער לפי האור שלאחר ג' ימים. ולדעתו, קרוב לאמצע החודש גם כשהענן יותר עב אפשר לברך, וסמוך לתחילתו רק כשהוא קלוש. אמנם מלשון פוסקים רבים משמע שהחילוק תלוי בעובי הענן ולא ביום הברכה. וכ"כ בס' קידוש לבנה ב, ג, ובהערות. לכן נלענ"ד, שאם רואים את קו הגבול של הלבנה, הרי שהיא נראית ואפשר לברך. ואם אין רואים את הקו אבל אפשר ליהנות לאורה, בשעת הדחק אפשר לברך, שכך היא דעת רוב הפוסקים. ←
יש שכתבו להסתכל בלבנה מעט בלבד, עי' במ"ב תכו, יג; כה"ח לד.
אם ברך בלי שהסתכל בלבנה, אם בפועל יכל לראותה, כתבו רבים שיצא. ולמדו ק"ו מסומא, שלדעת רוב הפוסקים צריך לברך, כי ברכה זו נתקנה על חידוש הלבנה, וגם מפני שהסומא נהנה מהלבנה על ידי אחרים שמוליכים אותו לאורה. וכ"כ רש"ל, מ"א, א"ר ופר"ח. אמנם למהריק"ש לא יברך, כי אינו נהנה. ולמעשה, מספק הסומא לא יברך וטוב שישמע מאחר (עי' מ"ב תכו, א, באו"ה 'נהנין', כה"ח ב).
^ 24.. עי' בב"י ושו"ע תכו, ד, ב"ח ומ"ב שם, כה"ח סא, ספר קידוש לבנה ג, א-ב. ולדעת הרבה ראשונים זמן הברכה מיד בחידושה, וכפי שכתב בשולחן לחם הפנים לרב יעקב רקח, שכך משמע שדעת רב עמרם גאון, בה"ג, רי"ף, רמב"ם, רא"ש, ועוד. וכתב הב"ח שמשמע מהגמרא שאין לאחר את קידוש הלבנה אחר שבעה ימים, וכן משמע מהרמב"ם שעדיף להקדים עד כמה שאפשר. לעומת זאת יש שלמדו ממסכת סופרים (כ, א) שאין לברך על הלבנה עד שיוכלו ליהנות מאורה, וכך דעת תר"י, ר' דוד אבודרהם, כלבו ועוד, וכך עולה למעשה מהדיון המובא לעיל בהערה 23. ועפ"י הקבלה כתבו לברך אחר שבעה ימים. למעשה מנהג נוסח אשכנז לברך אחר שלושה ימים. וכך מנהג מרוקו ועוד עדות מצפון אפריקה (כ"כ הרב משאש ועוד רבים). ומנהג רוב הספרדים עפ"י הקבלה, וכן מנהג חסידים, לברך אחר שבעה ימים. וגם בין הנוהגים כנוסח אשכנז יש שנהגו כך לכתחילה, וכ"כ חת"ס או"ח קב, וערוה"ש תכו, יג. ומ"מ כאשר היום השביעי חל במוצ"ש, אף שפעמים רבות עוד לא עברו שבעה ימים שלמים מהמולד, נראה שעדיף לברך על הלבנה, מפני שלפי הפשט כבר אורה רב, ותחילת היום ככולו, ובמיוחד כאשר מדובר במוצ"ש, שאז הוא זמן שמחה שראוי לברכת הלבנה. ומנגד, לדעת כמה פוסקים יש להקדים את הברכה עד כמה שאפשר (רמב"ם ודעימיה), ויש אומרים שאין לאחרה יותר משבעה ימים (ב"ח). לפיכך, נכון לאומרה בליל שביעי, אף שלא עברו שבעה ימים שלמים מהמולד. וכ"כ כנה"ג, רמ"ע מפאנו סי' עח, נהר מצרים, א"ר, אשל אברהם בוטשאטש, מהרש"ם ועוד (עי' בס' קידוש לבנה ג, ח, ובהערות כז, וט, ויחו"ד ב, כד).
נשים בברכת לבנה : כיוון שהברכה תלויה בזמן, נשים פטורות ממנה. ואמנם לפי מנהג אשכנז, נשים רשאיות לברך ברכות שתלויות בזמן, מכל מקום המנהג הרווח שאינן מברכות (מ"ב תכו, א). ועי' בפנה"ל תפילת נשים כג, א, 1.