- ספריה
- רפואה ושמירת הנפש
- הלכה מחשבה ומוסר
- שיעורים נוספים ברפואה
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מישאל מכלוף בן אסתר זצ"ל
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
בור או באר שבתוך החצר, שיש בעומקו עשרה טפחים, בין אם יש בתוכו מים בין אם אין בתוכו מים, צריך לבנות סביבו מעקה גבוה עשרה טפחים או לכסותו (שו"ע חו"מ תכז, ז). אבל אין מברכים על עשיית המעקה או הכיסוי לבור, מפני שהברכה נתקנה על מצוות העשה "וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ", ואילו כאן שלא מדובר בגג, מקיימים רק מצוות לא תעשה - "וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ", ולא תקנו ברכה על מצוות לא תעשה (ח"א טו, כד). 1
וכן בחצר דו מפלסית, שיש בין שני המפלסים הבדלי גובה של למעלה משמונים סנטימטר, חייבים לבנות מעקה, למניעת נפילה מהמפלס העליון לתחתון. ואין מברכים על עשייתו. גובה המעקה צריך להיות שמונים סנטימטר לפחות ("ועשית מעקה" ע' יז-יט).
נחלקו הפוסקים אם צריך לבנות מעקה לכבש או מדרגות שגבוהים עשרה טפחים (80 ס"מ) מהקרקע. יש אומרים שאדם נזהר כשהוא הולך על כבש או במדרגות, ולכן כמו שלא עשו מעקה לכבש שעלו בו למזבח, כך אין צריך לבנות מעקה לכבש או מדרגות (הגה"מ הל' רוצח יא, ב, עפ"י הספרי, ורי"ו). ויש אומרים שהכבש שעלו בו למזבח היה רחב, אבל בכבש רגיל וכן במדרגות, אם הם גבוהים מהקרקע עשרה טפחים, צריך לבנות להם מעקה (שד"ח, ח"א טו, כג). וכדי לצאת מספק סכנה יש לבנות מעקה בלא ברכה.
דרך של רשות הרבים, שבצידה יש חצר פרטית שנמוכה עשרה טפחים מרשות הרבים, אין בעל החצר הפרטית צריך לבנות שם מעקה כדי שההולכים ברשות הרבים לא ייפלו לחצרו (שו"ע תכז, ד). וגם האנשים שהולכים ברשות הרבים אינם חייבים לבנות שם מעקה, מפני שאי אפשר להטיל על ציבור שאינו מאורגן לבנות מעקה (סמ"ע שם תכז, ח). ומכל מקום ראוי שראשי הקהל יבנו שם מעקה. אבל אין בזה חיוב ברור, מפני שכאשר המקום רחב, אין חשש שייפלו, מפני שאין הולכים בקצה הדרכים.
אבל כאשר חשש הסכנה מוחשי או מפני שהדרך אינה רחבה, או שההולכים בה מרובים, או שהתהום שם עמוקה, או שיש שם שיפוע שמגדיל את הסיכון, או מכל סיבה אחרת, חובה על פרנסי הקהל לבנות שם מעקה. וכן אמרו חכמים שכאשר יש צורך, אפילו בחול המועד מתקנים את הדרכים, שלא יהיו בהם מכשולים שיוכלו להיכשל בהם בני אדם. ואם לא עשו כן, אזי כל הדמים שנשפכו שם מעלה עליהם הכתוב כאילו הם שפכום. ופירש רבנו חננאל שלמדו זאת ממצוות מעקה (מו"ק ה, א).
מצווה להסיר סכנות ולהימנע מהן
כתב הרמב"ם (הל' רוצח יא, ד): "כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצוות עשה להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר בדבר יפה, שנאמר (דברים ד, ט): הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד. ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצוות עשה ועבר על לֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ".
ואף שהפסוק "הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד" (דברים ד, ט), מזהיר בעיקר שלא לשכוח את מעמד הר סיני, מכל מקום למדו ממנו חכמים שיש גם לשמור את הנפש (ברכות לב, ב, וע' שבועות לו, א). כלומר הפסוק בא להזהיר כל אחד ואחד מישראל שישמור את נפשו מאבדון, וכמו שמי ששוכח את מעמד הר סיני מאבד את נפשו, גם מי שמכניס עצמו לסכנה מאבד את נפשו שלא יוכל להמשיך לעסוק בתורה ועבודת ה'.
לפיכך, אסור לאדם לגדל כלב רע ולתת לו להסתובב כשאינו קשור. ואפילו אם הכלב אינו רגיל לנשוך אלא רק נובח ומפחיד, שמא יפחיד אשה הרה ויגרום לה שתפיל את עוברה. ואמרו חכמים על המגדל כלב רע, היינו כלב מפחיד, ואינו קושרו, שהוא ארור. אבל בישובים שליד הספר, מותר לגדל כלב רע, כדי שישמור מפני האויבים, וביום יקשרוהו ובלילה יתירוהו (ב"ק פג, א, שו"ע חו"מ תט, ג). וכלב שאינו נובח ומפחיד, מותר לגדלו בכל מקום ואין צריך כלל לקושרו (שו"ע הרב הל' שמירת גוף ונפש ג).
וכן אסור לאדם להניח בביתו סולם רעוע, שמא יבוא שם אדם שאינו יודע שהסולם רעוע, יעלה עליו וייפול (ב"ק מו, א).
ולא ילך אדם תחת קיר נטוי שיש חשש שייפול, ולא ילך על גשר רעוע, שמא ייפול בדיוק כשיעבור שם (ע' ר"ה טז, ב, תענית כ, ב).
ואסור להשאיר חומר רעיל במקום שילדים קטנים יכולים להגיע אליו ולאכול או לשתות ממנו. וכן אסור להשאיר חומר רעיל, כמו אקונומיקה, בבקבוק ששותים ממנו, שמא יבוא אדם שאינו יודע שהניחו בבקבוק חומר רעיל וישתה ממנו וימות.
וכן אסור להשאיר בבית מכשיר חשמלי מקולקל שהמשתמש בו עלול להתחשמל.
כמו כן אסור ללכת לטיול מסוכן. ויש שתי דרגות של סכנה. יש דרכים שהן ממש מסוכנות, ואפילו לצורך מסחר אין הולכים בהן, ובהן אסור לטייל משום סכנת נפשות. ויש דרכים שיש בהן קצת סכנה, ולצורך מסחר ופרנסה הולכים בהן. אבל לשם טיול שנועד להנאה ושעשוע ראוי שלא ללכת בהן. ומי קובע מהי דרך מסוכנת? אנשים שיש להם ניסיון, כמו אישים שמופקדים על כך במשטרה, או אנשים שאחראים על יחידות חילוץ. 2
האם מותר לפרסם סיגריות בעיתון
שאלה : חברות הסיגריות משקיעות סכומים גדולים בפרסום. גם בעיתון "בשבע" ביקשו חברות הסיגריות לפרסם את עצמן בהשקעה מרובה. האם יש היתר לפרסם סיגריות? יש להוסיף כי החוק מחייב את המפרסמים לציין שהסיגריות מזיקות לבריאות, האם תוספת זו מתירה את הפרסום?
תשובה : כיוון שלמדנו שהעישון מסוכן לבריאות, אסור להכשיל אנשים ולעודדם לעשן, שנאמר (ויקרא יט, יד): "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל". שני מכשולים יש כאן: עצם העידוד להסתכן, שהוא ממש מכשול בפני עיוור, ובנוסף לכך, ישנו בפרסום הכשלה לעבור על איסור תורה של סיכון הנפש.
ואין לטעון שהפרסום אינו גורם לאנשים לעשן, שאם לא כן מדוע יצרני הסיגריות מוכנים להשקיע בפרסום סכומי עתק, רק כדי לפרנס את העיתונים? ברור שהפרסום מעודד את העישון, והחמור מכל, שהוא מפתה צעירים להיכנס למעגל המעשנים. וזו אולי עיקר מגמתו, לגרום לצעירים להתמכר, ולהבטיח את המשך רווחיהם. וזהו ממש איסור התורה "לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל".
וגם אין לטעון שאם לא יפרסמו בעיתון "בשבע" ימצאו להם מקומות אחרים לפרסם, מפני שכל פרסום בכלי תקשורת נוסף מגביר את השפעת הפרסום. יתר על כן, הואיל וגם כלי התקשורת האחרים הם של יהודים, ממילא גם הם עוברים באיסור תורה, ולכן אין זו טענה שאם לא נחטא אנחנו יחטאו אחרים במקומנו (כדברי המשנה למלך, החוות דעת יו"ד קס, והובא בפ"ת יו"ד קס, א). ולהפך, חובתנו למחות כנגד זה, שנאמר (ויקרא יט, יז): "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" (כמבואר בבאו"ה תרח, א). ועל כן יש למחות בעיתונים המכונים "חרדים" שמפרסמים סיגריות ועוברים על איסור תורה.
יד - ביטוח חיים
שאלה : מה יחס ההלכה לביטוח. האם נכון שאדם יבטח את עצמו בביטוח חיים, או בביטוח מפני שריפות ונזיקין או פציעה, כדי לדאוג בזה לעתידו ולמשפחתו. או שמא יש בכך משום חיסרון של אמונה בה', שהרי אם הקב"ה ירצה, הכל יהיה בסדר, ללא מיתה שלא בזמנה וללא פגעים ונזקים. ויותר מזה, גם אם חס וחלילה מפרנס המשפחה ימות שלא בזמנו, אם ה' ירצה, יצליח להשאיר אחריו ירושה נכבדה לבני משפחתו, ולעומת זאת אם ה' לא ירצה, גם הביטוח לא יעזור. ואם כן השאלה האם אין בביטוח חיים משום חיסרון של אמונה בה'?
תשובה : כתב הרב פיינשטיין (אג"מ או"ח ד, קיא), שאין שום חיסרון של אמונה בקניית פוליסת ביטוח, מפני שזה כמו כל העסקים שאדם עושה.
ובכל עסק צריך לקחת בחשבון את כל השיקולים והסיכונים, ואין סומכים על הנס, אלא הקב"ה מנהל את העולם על דרך הטבע. וכשם שאדם לא יכול לומר, לא אלך לעבוד, ואם ה' ירצה ישלח לי פרנסה, ואם לא ירצה אז גם אם אעבוד לא תהיה לי פרנסה, כך לא יכול האדם לומר לא אבטח את עצמי ואם ה' ירצה לא יקרה לי דבר. אלא הסיכונים הטבעיים קיימים ויש להתמודד עמם בדרכים טבעיות. ועל כן מסכם הרב פיינשטיין, שטוב וראוי גם לאנשים כשרים ויראי שמיים לבטח את עצמם.
כלומר: האמונה איננה אומרת אל תעשה דבר וסמוך על ה', אלא עשה כל מה שדרוש על פי השכל ועל פי הטבע, ודע כי גם אחרי שעשית את המירב, עדיין אתה צריך לעזרת ה'.
ובזה בעצם מתגלה תפקידו של האדם להיות שותף עם הקב"ה בתיקון העולם. האדם מתאמץ ומשתדל לשם שמיים, וה' הוא הנותן את הכוח ואת ההסכמה שמאמציו יישאו פירות. ואם לא יודה לה' אזי הוא כופר בעזרתו, וכמו שנאמר (דברים ח, יז-יח): "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל". ואם יסמוך על הנס, ימעל בתפקידו, וכמו שנאמר (דברים יד, כט): "לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה ".
^ 1. לדעת הסמ"ג עשין עז, וסמ"ק מ' קנב, מספיק להקיף את הבור בגדר של שלושה טפחים (24 ס"מ). אבל לרמב"ם צריך גדר של עשרה טפחים, וכן הלכה כפי שנפסק בשו"ע חו"מ תכז, ז. לגבי הברכה, אמנם לגר"א מברכים על עשיית מעקה לבור, אבל לח"א ובא"ח אין מברכים.
^ 2. החילוק בין פרנסה לטיול מבואר באגרות הראי"ה ח"ג ע' קלב. וכן מצינו שאנשים עולים על פיגומים כדי לבנות בתים, ועל עמודים כדי להתקין קווי חשמל ולהחליף מנורות, ואף שיש בזה סכנה, צורכי פרנסה וקיום, אפילו לשם הרווחה, הם צרכים חשובים ומותר להסתכן עבורם סיכון קל. בנוסף לכך, הפועלים שעוסקים בכך, מתוך ניסיונם, יודעים להיזהר יותר. אבל לשם משחק והנאה אין להיכנס לסכנות אלו.
ועיין במאמרו של הרב יהודה עמיחי (אמונת עיתך 18), שבאר שיש שתי מדרגות סכנה, כאשר הסכנה מוחשית, האיסור להסתכן דאורייתא, ועל זה כתב הרמב"ם הל' רוצח יא, ד, והעתיקו בשו"ע חו"מ תכז, ח. ובחשש רחוק האיסור דרבנן, ועל זה כתב הרמב"ם שם בהלכה ה', ובשו"ע בסעיף ט. עי"ש. וכמדומה לי, שמה שכתב מרן הרב קוק, "שאינה מהראוי", הוא על דברים שאפילו חכמים לא קבעו בהם איסור, אלא שיש בהם חשש רחוק של סכנה, ולכן אין מן הראוי לצאת אליהם לשם הנאה. ועיין באג"מ או"ח ב, נט (ד"ה 'ומדויק') שאין בזה איסור. עוד צריך לומר, שאף בדברים שמדרבנן אסורים, לצורך ממשי מותר, ולכן מותר לטפס על עמודים כדי לתקן דבר בראשם.
^ 2. החילוק בין פרנסה לטיול מבואר באגרות הראי"ה ח"ג ע' קלב. וכן מצינו שאנשים עולים על פיגומים כדי לבנות בתים, ועל עמודים כדי להתקין קווי חשמל ולהחליף מנורות, ואף שיש בזה סכנה, צורכי פרנסה וקיום, אפילו לשם הרווחה, הם צרכים חשובים ומותר להסתכן עבורם סיכון קל. בנוסף לכך, הפועלים שעוסקים בכך, מתוך ניסיונם, יודעים להיזהר יותר. אבל לשם משחק והנאה אין להיכנס לסכנות אלו.
ועיין במאמרו של הרב יהודה עמיחי (אמונת עיתך 18), שבאר שיש שתי מדרגות סכנה, כאשר הסכנה מוחשית, האיסור להסתכן דאורייתא, ועל זה כתב הרמב"ם הל' רוצח יא, ד, והעתיקו בשו"ע חו"מ תכז, ח. ובחשש רחוק האיסור דרבנן, ועל זה כתב הרמב"ם שם בהלכה ה', ובשו"ע בסעיף ט. עי"ש. וכמדומה לי, שמה שכתב מרן הרב קוק, "שאינה מהראוי", הוא על דברים שאפילו חכמים לא קבעו בהם איסור, אלא שיש בהם חשש רחוק של סכנה, ולכן אין מן הראוי לצאת אליהם לשם הנאה. ועיין באג"מ או"ח ב, נט (ד"ה 'ומדויק') שאין בזה איסור. עוד צריך לומר, שאף בדברים שמדרבנן אסורים, לצורך ממשי מותר, ולכן מותר לטפס על עמודים כדי לתקן דבר בראשם.
איך עושים קידוש?
כיצד מתחזקים באהבת ישראל?
איך ניתן לברור מרק בשבת?
איך לומדים גמרא?
האם מותר לקנות בבלאק פריידי?
איפה מדליקים נרות חנוכה בבניין?
הקשר בין ניצבים לראש השנה
למה ללמוד גמרא?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
חכמת התורה וחכמות החול
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?