ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

"וביקשו את ה' אלקיהם ואת דוד מלכם" ;">

דף הבית בית מדרש ארץ ישראל ומצוותיה חבל קטיף בעקבות הגירוש דרכים מעשיות Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אב תשס"ז

"וביקשו את ה' אלקיהם ואת דוד מלכם"


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
יוסף בן גרציה

כוחות הרצון הם הרפואה
בחסד ה' עלינו זכינו בדורנו זה למה שלא זכו דורות רבים של יהודים במשך כל ימי הגלות הארוכה והקשה, ואילו פינו מלא שירה כים וכו' אין אנו מספיקים לספר בשבחו של מקום על כל הטובה שגמלנו: הוציאנו בידו החזקה משעבוד לגאולה וממיתה לחיים, ונתן בנו הכוח להתאגד ולעמוד על נפשנו מיד כל הסובבים אותנו, ועשה עמנו נסים ונפלאות, והראנו נקמה באויבינו. "מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו".
אחרי שקראנו שורות אלו והסכמנו עם הכתוב בלב שלם, האם הרגשנו שמחה ונחת בלבד (מתוך הזדהות אמיתית), או שמא מלבד זאת הציק לנו משהו בלב: "אמת ויציב, אבל..."
רבים מאתנו מרגישים את ה"אבל", כי ברור לנו שמה שהיה כבר לא יהיה בדיוק אותו הדבר. אך איננו יודעים לענות תשובה שכלית לשאלה: מה לעשות עם "האבל" הזה, וכיצד הוא אמור להשתלב מכאן ולהבא בהשקפתנו.
ובכן, למה הוא צץ ה"אבל" הזה, ומה הוא רוצה מאתנו?
על-מנת שנוכל להתבונן בהנהגת השי"ת, אשר דיבר טוב על עמו, עלינו להתבונן בשלבי הגאולה אשר אליהם כבר זכינו להגיע, כדברי הפסוק: "מי חכם וישמר אלה ויתבוננו חסדי ה'".
ראינו כבר בעבר במציאות, שכאשר שלומי אמוני ישראל לא קמו לחונן את עפר ציון ולקדם את הגאולה, "נאלץ" הקב"ה להוציא אותנו בכוח ובכאב רב משקיעתנו בד' אמותנו הגשמיות, ועוד יותר - הרוחניות. לולא התערבותו של הקב"ה, לא היינו מסוגלים לקום ולשנות. משל לחולה שעשרים שנה היה רתוק למיטתו עד שבאה רפואתו, אבל כוח לקום ממיטתו אין, כי אופן הפעלת שריריו כמעט שנשכח ממנו כליל. אחרי הפצרות הרופאים החוזרות ונשנות לא נותר להם אלא לתופסו ולזורקו החוצה, משום שלא בית החולים הוא מקומו אלא ביתו...
האם התהליך הזה הוא בלתי נמנע?
כשהשי"ת בא להאיר ולרפא את האדם, ישנם שני כוחות מנוגדים כביכול. האחד הוא מצבו הגופני-נפשי-נשמתי, שנמצא כרגע במקום נמוך. והשני הוא אור ה' המרומם ומתקן. וכבר למדונו רז"ל ש"יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו". אם כן, מה "טענה" יש על החוטא, והרי הקב"ה הוא שלא עזר לו? אלא, שאמנם נכון שלחוטא אין כוח להציל את עצמו, כמו ש"אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", אך השאלה היא האם החולה יודע ומרגיש שהוא אסור, וכואב לו על כך, וממילא הוא מתפלל ומשתוקק להירפא. אם הוא עושה כן, הרי שעל-ידי זה גופא הוא זוכה לרפואה, שהיא בעצם נתינת כוח מאת השי"ת לצאת ממיטת החולים ולקום על הרגליים כאילו לבדו. אך אם החולה לא מצליח להגביר ולהעצים בתוכו את כוחות הרצון אל הטוב היותר שלם בהשתוקקות גדולה, וממילא אינו מבקש מאדון הכול שיביא אותו אל האור היותר טוב, הרי זה בבחינת "עבירה גוררת עבירה" 1 .
וכדרך היחיד בעבודתו, כן הוא גם דרך הכלל.

גירוש מתוך רחמים
בשנותיה הראשונות של המדינה כל-כך התרגשנו ושמחנו על עצם קיומה, כאשר סוף-סוף זכינו לחירות גופנית, לעומת המצב השפל שבו היינו קודם לכן, שחיינו במשך שנים רבות בסכנה קיומית מתמדת, עד שעצם חגיגת עצמאותנו הגופנית סיפקה אותנו. מבחינה נפשית באמת היו לנו סיבות טובות לשמוח, ולכן על כל פשעים כיסתה האהבה (ולא חסרים היו פשעים נוראיים ברמה לאומית, כגון: מכירת ילדי תימן, גזירת הפיאות והעברה על דת מכוונת לילדי עדות המזרח, רצח יהודי אלטלנה, הבגידה ביונתן פולארד ואכמ"ל).
אמנם זה היה רק השלב הראשון בתהליך הגאולה. אך השי"ת חפץ להשפיע עלינו אור גדול הרבה יותר, ואיך נתעורר לגלות שאת העיקר בעצם שכחנו? או אז נותן לנו הקב"ה עקיצות קטנות על-מנת שנתעורר, אבל אנחנו חושבים שזהו רק יתוש טורדני ומסגלים לעצמנו דרך חיים שכוללת עקיצות "יתוש" מדי פעם בפעם... כך הולכות וגוברות המכות (שכולן באמת רק לטובתנו), אבל עדיין אין בנו מסוגלות פנימית לשאוף למשהו מרומם יותר. בשלב זה הקב"ה ברחמיו גירש אותנו מבתינו והביא עלינו מכות נאמנות, אשר אמורות לגרום לנו להבין שמצבנו הנוכחי הוא איננו באמת כל כך טוב, ואולי... אולי יש במצב זה גם רע...
אך לפתע אנחנו נבהלים על שהוצאנו מפינו מילה כזו: הרי זו כפיות טובה לחשוב שמצבנו הוא רע, וכי שכחנו איזה רע היה לנו רק לפני שבעים שנה?
הבהלה הזאת איננה נכונה. כדי להבין מדוע, עלינו לחזור לראש של אותו יהודי שחי לו באיזו עיירה בפולין לפני מאה שנה, והנה בא אחד מהחלוצים ואומר לו: תראה כמה רע לנו פה, צריך לעלות לארץ! היהודי המאמין חושב בלבו: איזה כפוי טובה ה"ציוני" הזה! כבר עשרות בשנים שאין כאן בפולין שום פוגרום והממשל נותן לנו זכויות בסיסיות לשבת בשקט, ברוך ה' מצבנו לא כל-כך גרוע, היו תקופות קשות בהרבה. הקב"ה שגומל אתנו טובות, כשהוא יחליט שצריך לעלות לארץ-ישראל, אז נעלה, הרי לא החלוץ הכופר הזה הוא שילמד אותנו איך הקב"ה מנהל את הגאולה... הרי לא ייתכן שהקב"ה מגלה לנו את רצונו דרך הכופרים האלו, שלא שימשו את רועי הדור מנהיגי האומה... (או דרך הפרחחים המופרעים האלה, שקופצים על הגבעות בלי שום התבוננות מעמיקה בפנימיות הדור והווייתו...) ואולי דווקא כן... אולי דווקא דרך אלו שאין להם כלי שכל כ"כ גדולים יכול השי"ת לפעול מה שלא יכולים לעשות אנשי תורה גדולים...
העובדה שעכשיו טוב יותר מלפני שבעים שנה, אינה אומרת שהמצב באמת טוב. אמנם בשביל עני מרוד פרוסת לחם היא שיא שאיפתו, אך השאלה אם אנו בעיני עצמנו עניים. ואם כן, השי"ת ברחמיו יצטרך לתת לנו עוד מכה כדי שנזכה לרצות את הטוב הגדול יותר ונזכור שבני מלכים אנחנו (למי שהספיק לשכוח...).

הגאולה מקדימה את זמנה
כל אדם חומד ומתאווה למה שבהשגתו, אך מה שמחוץ להשגתו אין הוא משתוקק אליו כלל. אולי רק בשפתיו, בבחינת חלום, אך לא בצורת רצון מעשי. ההתייחסות שלנו כיום לדיבורים על "העברת מהלך" בגאולה, דומה מאוד להתייחסות של חסידי סאטמר לעלייה לארץ. הרי אף אחד לא הבטיח לנו שאנו מחוסנים מפני מחלה זו. מחלת נפש פנימית זו פירושה: אני אינני מוצא בעצמי כוחות נפש ורצון להתקדם ולרצות בפועל טוב גדול יותר, כמו הכוחות החדשים שנבנים ומתפתחים באומה כדי להביאה למדרגה חדשה, ועל כן בתת-מודע, אין לי אלא לטעון שהללו מקדימים את המאוחר ועדיין אין זה רצון ה'...
טענה כגון "רק מתוך הסברה והבנה פנימית שתחלחל בעם נגיע אל תכלית הגאולה. זוהי הדרך הארוכה שהיא הקצרה..." היא בדיוק זהה לסברת היהודי הגלותי שמזלזל ב"ציונים" על שהם קמים בכוח ליישב את הארץ. שהרי במצב כה ירוד שרוב עם ישראל אינו שומר תורה ומצוות אפשר לעלות לארץ? וכי יישוב ארץ-ישראל הוא פעולה חיצונית שמקיימים מתוך התכחשות לדבר ה'? קודם כל צריכה האומה לחזור לשורשיה ולהבין את מהלך ה', ורק מתוך כך תבוא ישועתנו...
כלל גדול לימדונו רבותינו (יעויין במהר"ל נצח ישראל): לעולם לא ימצא האדם כוחות נפש ורצון לתקן את עצמו ולהתקדם בגאולתו כל עוד לא תהיה בו מאיסה גמורה בשלב הנוכחי שבו הוא נמצא. לא משום ששלב זה לא היה מאת ה', ח"ו, אלא מפני ששלב זה הוא פחות טוב, או במילים אחרות: יש בו רע. ואם האדם עדיין מסוגל "לחיות עם הרע בשלום", איך יתגלו בו רצונות אחרים? כמו שבלי "הכרת החטא" והצער הגדול שבעקבותיו, לא יוכל האדם להיות בעל תשובה אמיתי המקבל על עצמו שבעתיד יהיה טוב יותר. וכך גם היה לנו קשה לצאת מגלות מצרים, מגלות בבל ומגלות אדום האחרונה, ומשום כך קשה לנו לשאוף לגילוי כבוד ה' שמעבר לכלים של מדינת ישראל הנוכחית.
בסוף ברכת הלבנה אנו מתפללים: "ויקוים בנו מקרא שכתוב 'ובקשו את ה' א-לוהיהם ואת דוד מלכם', אמן סלה". תפילתנו היא שנזכה להיות מהמבקשים את ה' ואת דוד מלכנו. כי אם להודות באמת - קצת שכחנו אותם. אנו זוכרים אותם במלמולי התפילה ובפה, אבל אין בנו השתוקקות הלב. לכן אנו מבקשים שנרגיש את הפחיתות הנוראה ואת רשעותו של השקר השולט בעולם, כל עוד חסרה לנו מלכות זו. כשיהיה בנו הרצון, אז יפתח לפנינו השי"ת כלי מעשה שנוכל "לפעול עם א-ל". אך ללא רצון, בוודאי שכלי המעשה אינם קיימים.
מסיבה זו שמחים אנו במכות שהשי"ת מביא עלינו, לא מפני שזוהי מציאות טובה, אלא מפני שהיא גורמת למאיסת השלב הקודם, וממילא לבניין כוחות רצון חדשים בתוכנו ולאפשרות לפעול עם ה' בעולם המעשה.
לכן: אוי לנו אם מכות אלו לא גרמו לנו למאוס במצבנו המקולקל והירוד כי זה אומר שחלילה נצטרך לקבל מכות נוספות 2 .

ריבונו של עולם, כנסת נכבדה
אין ספק שמצבו הרוחני של העם הוא הנקודה העיקרית. ולכן חשיבות מיוחדת יש להתעוררות פעילות התשובה הפרטית. אבל יותר מכך פי כמה יש חשיבות לתובנה של ההנהגה. מנהיג אחד יכול לעשות מה שלא יעשו אלפי "פעילי שטח" 3 . הבה נתבונן מה היה קורה לו שיא שאיפתנו היתה מתגשמת ו"האיחוד-מפד"ל" היה מקבל חמישה-עשר מנדטים! התשובה פשוטה - היינו פועלים לטובת כל מיני דברים חשובים, אבל... את השי"ת היינו שוכחים וחוזר חלילה עד הבחירות הבאות. האם בניו של המלך היו זוכים על-ידי זה להתפכחות ממצבם העכשווי? אפילו כשבאו לגרש יהודים מביתם לא זכינו לשמוע את "שלוחינו" מדברים על ה' ועל השלב הבא בתהליך הגאולה. מה כן שמענו? רק הוקעות לסרבנות ש"עלולה לפורר את הדמוקרטיה ואת יסוד קיומנו כמדינה אחת, וחלילה לא נפעל שלא במסגרת החוק והדמוקרטיה, וכמה ההתנתקות תזיק מבחינה ביטחונית למדינה..." - עם דיבורים כאלה, מי הטיפש שישתכנע שהוא עושה מעשי רשעות שאין כדוגמתם יותר מכל העבירות שבתורה? 4 הרי גם אנו מסכימים ש"צריך לחשוב על היום שאחרי, הלא אנו עם אחד ויש לנו רק צבא אחד ומדינה אחת"...
מי שרוצה לרפא את בני המלך ואינו יודע להשתמש בכל כלי הפעולה של המלך, סופו לא לרפא אלא להמית! אחת ממידותיו של מקום היא מידת הגבורה! אוי לו למי שחושב שאת השי"ת עובדים רק במידת החסד, כי חסד זה סופו להיות חסד מקולקל ורע! ("חסד עשו". ויקרא כ' י"ז). ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה "חושך שבטו שונא בנו". מי שאוהב אינו מסוגל לראות את בנו עושה מעשה נורא שכזה כמו כריתת אצבע לאחיו הקטן, ולא לתת לו סטירה כואבת, כזאת שלא ישכח כל ימיו.
מדי פעם אנו שומעים: "מדינת ישראל איננה נחלת אדם פרטי כזה או אחר ואיננה רכושו של ראש ממשלה אלא של עם ישראל לדורותיו". מי שאומר משפט כזה הרי הוא מכריז: אין לי כלל שאיפה מעשית לפעול כדי שעם ישראל יזכה לשוב לסדריו האמיתיים (אולי פעם, כשיבוא המשיח...). שכחנו לגמרי שעם ישראל לא אמור להיות מונהג על-ידי מאה ועשרים מוקיונים בעלי כיסא שביניהם צוררי ישראל מאומות העולם, ועוד מיעוט שונאי ישראל ומטשטשי ייחודיותו מקליפת הערב-רב, ושאר עמי ארצות טיפשים (במקרה הטוב). שכחנו לגמרי שעם ישראל לא אמור להיות נשפט על-ידי הרשעים שבבג"ץ. שכחנו לגמרי שבראש צבא ישראל לא אמור לעמוד רשע ש"זועק" על חילול כבוד השואה על-ידי המתנחלים שקראו "לא נשכח ולא נסלח" (וכל דאגתו היא רק למנות "רבנים מטעם" שיעזרו לו להלחם בעם ה').
אוי לו לעני ששכח שהוא בן מלך ודי לו במנעלים לרגליו ובפת יבשה!
הפכנו להיות אביונים כל-כך, עד שנשכחה מאתנו השאיפה להקים מלכות ישראל שלמה עם עבד ה' בראשה, הוא בן דוד מלכנו (ואם לא נזכה לבן דוד עדיין, נקים עלינו בינתיים מלך עבד ה' משאר ישראל). שכחנו שראויים אנו לשבעים ואחד חכמי ישראל שמהם ייצא המשפט (ואם עדיין לא נזכה לבית הדין הגדול שישב בלשכת הגזית בחזרת הסמיכה והטהרה, נאסוף לנו משבעים ואחד חכמי התורה שיהוו מרכז התורה והמשפט), שכחנו שצבא ישראל אמור להיות מונהג ע"פ יראי ה' וחושבי שמו (לא "דתיים" בוגרי מכינות המשתלבים וכופפים את עצמם לקלקול ועבירה על רצון ה', אלא אנשי קודש כדוגמת צבאותיו של דוד המלך). ועל כולם: נפלה עטרת ראשנו אוי נא לנו כי חטאנו, בית קדשנו ותפארתנו היה לשריפת אש ושועלים מהלכים בו, ואנחנו ממשיכים "ליהנות מהחיים" בשטיבלים שלנו... (ואם עדיין לא נזכה לביהמ"ק בתפארתו, כוהנים בעבודתם, לוויים בדוכנם וישראל במעמדם, לפחות נהרוס את השיקוץ המתועב, נסגור את הר בית ה' לזרים ונעמיד בו משמרות כבוד).
יאמרו: אבל אתה מדבר על שלב הבא, כשעם ישראל יזדכך ויטהר. טעות! עם ישראל "לא יסתכל עליך ממטר" אם כל שאיפותיך הן חמישה-עשר מנדטים! עם ישראל דורש אמת וחזון גדולים, אבל בינתיים רק לצד הטומאה יש מה לספק. בגללנו עם ישראל טועה ותועה ללא דרך, משום שהרצון הנמוך שלנו גורם לכך שגם אין לנו מה למכור!!! במקום לשדר לעם ישראל גדלות, שאנחנו הולכים ולוקחים את ההנהגה לידינו, הנהגה בלי שום קשר ל"אושיות הדמוקרטיה" שהן שקר ורשעות, ובלא התחשבות עם כללי המשחק הנוכחיים, ואו אז יצטרפו אלינו רבים-רבים מעם ה' (ומי שלא מאמין בזה, הרי הוא כופר בסגולת ישראל ובאמונה האמיתית שרובם הם בוודאי תינוקות שנשבו, אשר בראותם את הטוב ילכו אחריו), במקום זה אנו כעניים מרודים רודפים אחרי פרוסת לחם וממשיכים להכיר בגנבים שגנבו לנו את הארמון ולחזק אותם.
כל הטענות שיאמרו על דבר זה שאיננו מעשי, הן תירוצים להסביר את חוסר הרצון שבנו מתוך "רציונאליות והגיון". גם הטענות כלפי החלוצים הראשונים היו רציונאליות ואמיתיות. טענו כלפיהם שהם השתגעו, שזה לא מעשי לעלות לארץ, שכל המושבות החדשות גם יחד אינן יכולות להכיל את מספר היהודים ברחוב יהודי אחד בוורשה. הטענות היו נכונות, אבל לא הן היו שורש הבעיה! הבעיה האמיתית, שלא נאמרה, היתה: "אנחנו גרים בוורשה כבר ארבע מאות שנה ודי נוח לנו פה, ולא אתם אלו שתצליחו לגרום לנו לכוחות רצון לעלות לארץ"...
נבין ונדע שההכרה בכללי המשחק הישנים רק מחזקת את הטומאה להמשיך ולשלוט בבניו של מקום. אנחנו צריכים להתעלם כליל מחיצוניותו של הבניין הישן (כלומר: המוסדות המנהיגים אותו, ולא עצם מציאות עם ה' בארץ), על-מנת שיהיה אפשר לבנות קומה חדשה. עלינו להכריז - קודם כל לעצמנו ואח"כ לעולם כולו - שלא רק שהמלך הוא ערום, אלא שהוא בכלל לא המלך! מי שמחזיק בדרך הישנה מתוך "דאגה" לעם ולמדינתו, פשוט לא מבין שהוא בעצמו ממשיך "להנשים" את המחלה שאחזה בעם. עם ישראל איננו זקוק לגוף של חולה בכדי לשרוד. "מותר לנו" לחזור ולחיות כבני מלכים כמו שראוי לעם ה'!
מצד אחד, איננו שוכחים ח"ו טובות ה' וחסדיו עמנו. גם חסד קטן יש להודות עליו, ק"ו חסדיו העצומים עמנו בדור האחרון שבעינינו ראינו ובאוזנינו שמענו. מצד שני, אל לנו לשכוח שחפצי חיים גדולים הננו וטוב גדול מצפה לנו. על כן כלפי חוץ לא נשתתף עוד בשמחה המדומה שיצרה "התרבות הישראלית" החדשה סביב מדינת ישראל. כי "שמחה" זו יש בה משום החייאת המחלה. לא נשתתף בסממנים החיצוניים של המדינה, למרות שפעם הם מאוד ריגשו אותנו והרגשנו טוב ללכת לאורם, כי תפקידם לייצג את השלב הראשון במהלך גאולתנו, וכעת הגיע הזמן להקים את השלב השני 5 .
ועל כולן, לא נשכח את תפקידנו המרומם והמשמח להמליך את האין-סוף ב"ה בעולמו.

1.


עבירה אינה דווקא חטא גמור. זוהי מילה מושאלת למצב שאינו מתוקן ושלם, כלומר מצב שבו השי"ת נמנע מלהתייחד עמנו בצורה השלמה ביותר, כפי שקבע רצונו ית' בתחילה, וממילא אור ה' וטובו אינם נגלים לנו.
2. לגבי כלל ישראל אין הכלל "לעולם אל יפתח אדם פה לשטן". כי כלל ישראל מונהג ביד השי"ת ורק הוא לבדו מחליט מתי ח"ו יש רשות למידת הדין לפעול. ונבואה רעה עשויה להתבטל. השאלה אם אנו מעדיפים לעצום עיניים ולומר שיהיה טוב ולא לחשוב על הבאות, כמו היהודים המסכנים שלמרות שהצורר הנאצי ימ"ש הצהיר על כוונותיו במפורש העדיפו לסתום אוזניים, או שדי היה לנו בפעם אחת כדי להתעורר. אין הדבר תלוי אלא בנו!
3. ראה ערך רעיונות ה"שלום" ו"ההתכנסות" - איך הם מחלחלים למרות חוסר ההגיון שבהם, עד שנהפכו, בעיני חלק גדול מהציבור, לאפשרות המוכרחת והיחידה, באין שום דרך אחרת.
4. "ואלו שאין להם חלק לעוה"ב אלא נכרתים ואובדים ונדונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים... והמוסרין" (רמב"ם הל' תשובה ג', י"ד).
5. נגר שהזמינו ממנו כיסא, ואחרי עבודה רבה, כשגמר להכין את הבסיס שעליו יעמוד הכיסא, הוא מתחיל לפצוח במחולות ולהזמין את כל בני העיר למסיבה - הרי הוא שוטה. נכון, יש לשמוח ולהודות לה', אבל להתקדם הלאה לשלב הבא. "מדינת ישראל היא יסוד כסא ה' בעולם"...

__________________________________________
מתוך הירחון "קומי אורי" היוצא לאור ע"י תנועת קוממיות, www.komemiut.org
לפרטים והזמנות: kumiori@gmail.com
טלפון: 02-9974424
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il