רעיונות לפרשת פרה

"אמרתי אחכמה, והיא רחוקה ממני" - דורשת הגמרא (נדה דף ט,א) על פרה אדומה. פסוק זה נאמר שם על ההלכה שנאמרה בפרה אדומה, שהיא מטמאת את הטהורים ומטהרת את הטמאים.
לפי מסקנת הסוגיא, יש להבחין בין מקרים שונים: מי שנוגע במי החטאת שלא לצורך הזאה - נטמא. אך מי שמבצע את ההזאה במו ידיו - נשאר טהור. (ואף שנאמר "ומזה מי הנדה יכבס בגדיו", פסוק זה נדרש בגמרא ללמד שהנוגע במי החטאת נטמא רק אם יש בהם כמות מספקת להזאה).

אף אנו לא נתיימר להבין את מה שלא ניתן להבנה. אבל רעיון גדול נוכל ללמוד מכאן. ניתן לראות את נשיאת אפר הפרה כמשל לעיסוק בתכנים תרבותיים העומדים בסתירה לדרכה של תורה. לעיתים הכרח הוא לעסוק באותם תכנים, כדי להורות את הדרך לנבוכים. וכך נהגו גדולי ישראל כשכתבו את ספרי ההוראה לנבוכי הדורות, כמו הרמב"ם, בשעה שכתב את ספרו "מורה נבוכים". בשיטה זו, מטהרים את הטמא מטומאתו ע"י מפגש עם טומאה שעברה שריפה ובלילה במים חיים של תורה.
סכנה לא מעטה יש למי שבא לטהר את טומאתו של הזולת בשיטה זו. אך במקרים רבים אין דרך אחרת. ולהיפך, ערך גדול יש בהוצאת גרעין הטהרה הגנוז בעומק הטומאה. ועל כך נאמר:
"מי יתן טהור מטמא? לא אחד (=יחידו של עולם)?!".

אך יש שני סוגים של אנשים העוסקים בתכנים של התרבות החיצונית. יש שהם בבחינת "מזה". כל עיסוקם בה הוא לשם התמודדות ובירור. ועליהם נאמר: "לעשות אין אתה למד, אבל אתה למד להבין ולהורות לבניך". אדם כזה, אם יש בכוחו לטהר את זולתו, יש ללמוד מקל וחומר שאף הוא לא נטמא. אך יש העוסקים בתרבות הזרה לשמה, מתוך סקרנות אינטלקטואלית גרידא. הם מוכנים להתמודד, אבל לא זו היא מטרתם. אדם כזה הוא בבחינת "נוגע" - שלא לצורך הזאה. על אדם כזה - אף שהוא עוסק בחומר שבכוחו לטהר, שכן גם הוא עסוק בהתמודדות עם תרבות זו - אומרת התורה: "והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב".