ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

חתימה על כתובה בנוסח של עדה אחרת ;">

דף הבית בית מדרש מדורים חמדת ימים הלכה פסוקה Bookmark and Share This Shiur in English
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

כז אדר א תשס"ח

חתימה על כתובה בנוסח של עדה אחרת

ע"פ פסקם של בית הדין הרבני הגדול



מתוך העלון חמדת ימים
www.eretzhemdah.org


מוקדש לרפואת
יוסף בן גרציה

תיאור המקרה:
שני הצדדים הם זוג נשוי. עקב סכסוך מתמשך בין הצדדים, הם חיים בנפרד.

התביעה : הבעל מבקש מבית הדין לפסוק שהם חייבים להתגרש.
תשובת הנתבעת: הנתבעת טוענת, שהבעל רוצה להתגרש משום שהוא רוצה להתחתן עם אשה אחרת, וטענה זו אינה יכולה לחייב אותה לקבל גט.


פסק הדין : בית הדין קבע ברוב דעות, שעל הזוג להתגרש.
הנימוקים: מניתוח דברי הצדדים עלה, שהבעל אמנם טוען שאינו מסתדר עם האשה, אבל הוא הודה שאכן יש לו קשר עם אשה אחרת.
והנה, נחלקו הראשונים, אם אשה שאינה רוצה לחיות עם בעלה, יכולה לכפות אותו לגרש אותה. לדעת הרמב"ם (אישות פרק יד הלכה ח), היא יכולה לכפות אותו, ולדעת רבנו תם (כתובות סג: תוספות ד"ה אבל) אינה יכולה לכפות אותו, משום החשש שמא נתנה עיניה באחר.
בנדון דידן, לא האשה היא שטוענת 'מאיס עלי', אלא הבעל. אלא שעל פי מה שאמר הבעל, טענתו שרוצה להתגרש מהאשה משום שאיננו רוצה לחיות עמה סתם כך, חשודה בוודאי בסברא 'שמא נתן עיניו באחרת'.
ואמנם, אילו היה מותר לבעל לשאת שתי נשים, לא היה חשש זה, וממילא השאלה היא, האם הבעל מחויב לחרם דרבנו גרשום האוסר לשאת שתי נשים.
לדעת הרב ישראלי (דעת המיעוט), היות שהבעל חתם על כתובה אשכנזית, הרי התחייב במנהגי הנישואין של האשכנזים, ובכלל זה בחרם דרבנו גרשום. ואף שלא ידע על כך, ואיננו יודע להבדיל בין סוגי הכתובות השונים, אין הדבר גורע מהתחייבותו, שהרי סוף סוף חתם על הכתובה, והרי זה דומה למה שכתב השולחן ערוך (חושן משפט סימן מה סעיף ג):
הודאה בחתם ידו, והשטר בגופן של עובדי כוכבים, והדבר ברור שאינו יודע לקרות, ויש עדים שחתם עד שלא קראו, מכל מקום מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו.
הרשב"א בתשובה (חלק א סי' אלף קנו) דן באשה שבכתובתה היתה כתובה תוספת מסוימת, שמשמעותה הפסד לאשה מול אחיה בסכסוך לגבי זכויות האשה בקרקע מסוימת. הרשב"א כותב, שאין בתוספת זו כדי להפסיד את האשה, אף שלכאורה בהסכמתה לקבל את הכתובה כפי שהיא כתובה יש משום הודאה בכל מה שכתוב שם, והוא נותן לכך שני טעמים:
א. מי שחותם על הכתובה הוא הבעל ולא האשה.
ב. אנן סהדי שאין האשה מרגשת במה שכתוב בכתובתה.
הטעם הראשון בוודאי שאינו שייך בנדון דידן, שהרי הבעל חתם על הכתובה. גם הטעם השני אינו שייך, כי מה שאמר הרשב"א מתייחס למקרה שבו הוא מדבר, כאשר לשון התוספת איננה הודאה מפורשת לחובתה של האשה, אלא רק עולה ממנה בעקיפין. אבל במקום שבו חובתו של החותם על השטר כתובה במפורש, אין אומרים שלא הרגיש במה שכתב.
נוסף על כך, המנהג הרווח בארץ הוא לקבל חרם דרבנו גרשום, וגם יוצאי ארצות שלא נהגו בזה, מתחתנים על דעת המנהג המקובל.
לדעת הרב קאפח (דעת הרוב), חתימתו של הבעל אינה מחייבת אותו. לדעתו, העיקר של תשובת הרשב"א הוא, שבזמן החופה הבעל והאשה אינם מתעניינים בנוסח הכתובה, ובוודאי שרובא דרובא אינם מבינים כלל על מה הם חותמים. כך שלגבי כל עניין הנזכר בכתובה, קשה מאוד לומר שהבעל והאשה התחייבו בחתימתם. קל וחומר שלגבי עניין שאינו מפורש בכתובה, אלא רק קשור למנהג של קהילות הכותבים בכתובה, בוודאי שאין לומר שהבעל והאשה התייחסו למנהג בחתימתם על הכתובה.
הרב קאפח כתב, שברור גם, שבן עדה אחת שחתם על כתובה של עדה אחרת, לא היה מסכים להתחייב בגלל זאת למנהגי אותו עדה, וברור שלצדדים אין שום מושג אם יש להם כתובה אשכנזית או ספרדית, ומהי המשמעות של כתובה זו.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il