ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הלכות טבילת כלים ;">

דף הבית ספריה הלכה פניני הלכה ליקוטים ג כשרות Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה
כח אדר א תשס"ח

הלכות טבילת כלים


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

א - טבילת כלים שנקנו מגוי
אחת מההלכות שללא ספק יוצרת עדיפות ברורה לתוצרת ישראל, היא ההלכה של טבילת כלים. וכך הדין, כל הכלים השייכים לצרכי הסעודה, כמו סירים צלחות וסכו"ם, שנעשו בבית חרושת של גוי, או שנקנו מחנות של גוי - אסור ליהודי שקנה אותם להשתמש בהם לפני שיטבילם במקווה או במעיין.
וחשוב להדגיש, שסיבת הטבילה איננה מפני החשש, שמא הגוי אכל בכלים אלו מאכלים שאינם כשרים, אלא גם אם ברור מעל לכל ספק שהכלים חדשים לגמרי, ולא נעשה בהם עדיין שום שימוש, הואיל והיו שייכים בתחילה לגוי, על פי ההלכה צריך לטובלם במקווה (שו"ע יו"ד קכ, א).
עוד חשוב לציין, שהנימוק להלכה זו אינו מפני הניקיון, שכאילו אנחנו חוששים שמא הכלים שנעשו בבית חרושת של גויים מלוכלכים, ולכן על פי ההלכה צריך לטובלם במקווה. כי אם הסיבה היתה ניקיון, לא היינו צריכים לטובלם דווקא במקווה או במעיין מים חיים, אלא היה צריך לנקותם היטב במים ובסבון.
אלא ברור שיש כאן עניין אחר לגמרי, הנוגע למושג העמוק של קדושת האכילה. על פי התורה אכילתו של היהודי צריכה להיות שונה מאכילת הגוי. לא סתם אכילה למען סיפוק התאווה, או בשביל לחיות חיים רגילים ללא שום אידיאל, אלא אכילה רוחנית יותר, כדי לשאוב כוחות לעשיית מעשים טובים. הטבילה מבטאת את המעבר של הכלים ממדרגת הגוי למדרגת היהודי.
הלכה זו צריכה להיות כלולה בשיקול הדעת של הקונים, הואיל ואם יקנו כלים שנוצרו בבית חרושת של גויים, יצטרכו לקחת את הכלים למקווה ולהטבילם. אבל אם יקנו כלים שנוצרו בבית חרושת של יהודים, יהיו פטורים מלהטבילם.

ב - המקווה
התנאי היסודי של המקווה הוא, שהמים יהיו טהורים ויגיעו אל המקווה ישר מהטבע, לכן מים מהברז אינם כשרים למקווה. ושתי אפשרויות יש, האחת להקים את המקווה במקום מעיין מים חיים, באופן כזה שהמים ינבעו מהמעיין אל תוך בריכת המקווה. והאפשרות השנייה והנפוצה היא, להקים מאגר של מים שיקלוט באופן ישיר את מי הגשמים. וליד המאגר של מי הגשמים, בונים את בריכת המקווה, ואת הבריכה ממלאים במים מהברז, אולם כיוון שיוצרים חיבור בין מאגר הגשמים לבריכה שבתוך מבנה המקווה, גם המים שבבריכה נגררים אחר מי הגשמים ואף הם כשרים למקווה טהרה.
ועוד תנאי צריך, שתהיה במקווה לכל הפחות כמות של מים שאדם יכול לטבול בהם בבת אחת את כל גופו. ושיערו חכמים שבארבעים סאה אדם בינוני יכול לטבול את כל גופו, ולכן השיעור המזערי של מקווה, ארבעים סאה. וכיום משתדלים שהמקווה יכיל לפחות אלף ליטרים, ובשעת הדחק מקילים עד לשיעור של ארבע מאות וחמישים וחמישה ליטרים.
וכמובן שגם הטובל צריך לשים לב, שכל גופו בעת ובעונה אחת יהיה בתוך המים, וכן כשמטבילים כלי, צריך שבבת אחת כל הכלי יהיה בתוך המים (חכ"א עג, טו).
הטבילה יוצרת מצב שלרגע מסוים הכלי או האדם מבטל לגמרי את מציאותו. המים החיים, הטהורים, מכסים אותו לחלוטין, בולעים אותו עד שהוא כאילו לא קיים. וכך כשיצא מהמקווה יהיה בעל מדרגה חדשה. זהו בעצם כוחו של המקווה, לבטל את המצב הקודם ולאפשר לאדם הטובל, או לכלי המוטבל, לעלות למצב גבוה יותר.

ג - הטבילה

הכלל היסודי שבכל טבילה הוא, שהמגע בין הדבר המוטבל למים יהיה מושלם. ואין הבדל בין אדם שטובל לבין כלי שמוטבל, לפיכך, צריך שכל נקודות הכלי יגעו במים בעת ובעונה אחת.
ולכן לפני שהולכים להטביל כלים צריכים לשים לב לשני דברים: א' עוד לפני הטבילה יש לבדוק שלא יהיה דבוק לכלי שום דבר שיכול לחצוץ בינו לבין המים. למשל, אם דבוקה לכלי תווית של בית חרושת, יש להורידה לפני הטבילה. ב' בשעת הטבילה יש לשים לב שכל הכלי ישהה בתוך המים. ובכלים עמוקים בעלי פתח צר, צריך להשגיח שהמים יכנסו פנימה ויבואו במגע רצוף עם כל הצד הפנימי של הכלי. וכמובן שגם את ידיות הכלי צריכים להכניס לתוך המים.
ועוד צריך לשים לב, שבשעת הטבילה אין לאחוז את הכלי בחוזקה, שהרי אם יאחז את הכלי בחוזקה, המים לא יוכלו להיכנס בין היד לכלי. אבל אם יאחז את הכלי באחיזה רפויה, גם אל המקום שבין היד לכלי יכנסו המים, והטבילה כשרה. וכשיש חשש שאם יאחז את הכלי ברפיון הוא עלול ליפול ולהישבר, ירטיב תחילה את ידו במי המקווה, ולאחר מכן יוכל להחזיק את הכלי היטב, הואיל ומי המקווה כבר נמצאים בין ידו לכלי, ובשעת הטבילה יתחברו המים שבמקווה אל המים שבין ידו לכלי, והמגע בין המים לכלי יהיה שלם. ועוד פתרון שימושי, להכניס את הכלי בתוך סל, כך שאין חשש שמא הכלי יפול וישבר, ואף אין חציצה בין הסל לכלי, הואיל ואינם הדוקים זה לזה (שו"ע יו"ד קכ"ב ב; חכ"א עג, טו, פ"ת סק"ג).

ד - ברכת הטבילה
כמו בכל המצוות, גם לפני הטבלת הכלים יש לברך. וכך הוא נוסח הברכה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על טבילת כלים". ואם הוא צריך להטביל רק כלי אחד, יאמר "על טבילת כלי" (שו"ע יו"ד קכ, ג).
וכמו בכל ברכות המצוות, אף כאן יש לברך לפני עשיית המצווה, היינו קודם ההטבלה. וכשמטבילים את הכלים במעיין, או במקווה המיועד רק להטבלת כלים, אין שום בעיה, ולכל הדעות אפשר לעמוד בסמוך למקום הטבילה ולברך, ומיד לאחר מכן להטביל את הכלים.
אבל כשרוצים להטביל את הכלים באותו המקווה שגם אנשים טובלים בו, מתעוררת בעיה. כמובן שאין לברך שום ברכה לפני אדם עירום. אולם גם כאשר אין במקווה שום אדם עירום, עדיין ישנם פוסקים שסוברים, שהואיל והמקום מיועד לטבילה, אין זה מכובד שיברכו שם ברכה. ולכן לדעתם צריך לברך את הברכה מחוץ למקווה, בחדר הכניסה, ומיד לאחר מכן להיכנס ולהטביל את הכלים (יבי"א ח"ב יו"ד, יד).
אבל לדעת הרבה פוסקים, אם בחדר שבו המקווה אין שום מקלחת או אמבטיה, המקום נחשב למקום נקי ואפשר לברך בו את הברכה. ולא רק שאפשר, אלא אף צריך לברך שם את הברכה, כדי שלא ליצור ריווח והפסק בין הברכה להטבלת הכלים (מ"ב פד, ד).
אבל אם בחדר של המקווה יש גם מקלחת או אמבטיה, לכל הדעות אין לברך שם, וצריך לברך בחוץ, ומיד להיכנס ולהטביל את הכלים.

ה - אילו כלים צריכים טבילה
לא כל הכלים המיוצרים בבתי חרושת של גויים צריכים טבילה, אלא שני תנאים עיקריים צריכים להתקיים כדי שהכלים יתחייבו בטבילה: האחד, שהכלים ייועדו לצרכי סעודה, כמו למשל סירים, מחבתות ושיפודים או צלחות, כוסות וסכו"ם, וכן כלים שנועדו לצורך איחסון מאכלים. אבל שאר כלים שאינם שייכים לצרכי האכילה, כמו מברג, מספריים וכדומה, אינם צריכים טבילה (שו"ע יו"ד קכ, ד).
התנאי השני קשור לחומר שממנו הכלים עשויים, כי רק כלים העשויים מאחד ממיני המתכות או הזכוכית חייבים בטבילה. אבל כלים העשויים מעץ או אבן או חרס - אינם חייבים בטבילה. אפשר לומר שהכלים שעשויים מהמינים המורכבים והמעובדים יותר - כמו מתכת או זכוכית - חייבים בטבילה, אבל כלים העשויים מהמינים הפשוטים, הקרובים יותר לטבע, פטורים.
כלי פלסטיק לדעת רוב הפוסקים אין צורך להטביל, וכך הוא המנהג הרווח בציבור. ויש מהפוסקים שהחמירו לחייבם טבילה ככלי זכוכית. והרוצה להחמיר ולהטביל כלי פלסטיק, יטבילם ללא ברכה, הואיל ולרוב הפוסקים אין מצווה להטבילם (ציץ אליעזר ח"ז, לז. מנח"י ח"ג עו-עח, יבי"א ח"ד יו"ד ח).
כלים שנועדו לשימוש חד פעמי, אף שהם ממתכת כאלומיניום, אינם צריכים טבילה (מנחת יצחק ח"ה לב, א). ונראה שגם מי שרוצה להשתמש עוד פעם או פעמיים בתבנית הזו, אינו צריך לטובלה, מפני שאין השימוש החוזר משנה את העובדה שהיא נועדה לשימוש זמני, ואין עליה שם כלי. וכן המנהג הרווח (וע' בס' טבילת כלים א, הערה י, שכך משמע מהרב פיינשטיין, אמנם משמע שיש חולקים ומחמירים).
כלי חרסינה - לדעת רוב הפוסקים אינם צריכים טבילה, שדינם כדין כלי חרס (שאלת יעבץ א, סז, פת"ש יו"ד קכ, ב). ואמנם יש אומרים שעל פי המנהג נכון לטובלם בלא ברכה (ערוה"ש קכ, כט; בא"ח ש"ב מטות ז), אולם כיוון שלכל הדעות טבילת כלי זכוכית מדברי חכמים, וכלי חרסינה הם ספק כלי זכוכית, ולדעת רוב הפוסקים אין צריך לטובלם, כל אימת שברור שהכלים עשויים מחרס ורק הציפוי שלהם מחרסינה, אין חובה לטובלם. והמחמיר תבוא עליו ברכה.
אבל כלים מחומרים קשיחים, כדוגמת: ארקופל, קוראל, קורנינג, הרי הם ככלי זכוכית וצריכים טבילה בברכה.

ו - דין האוכל שהונח בכלים שלא הוטבלו
כדי להבין טוב יותר את ההלכה של טבילת כלי סעודה הנקנים מגוי, צריך להדגיש שאין איסור לאכול בכלים השייכים לגוי. ישנה, כמובן, בעיה של כשרות, שמא הגוי אכל בכליו מאכלים שאינם כשרים, וטעמם נספג בכלי. אבל כשאין חשש כזה, כמו למשל בכוסות שהגוי שתה בהן תה בלבד, מצד הדין מותר ליהודי לשתות בהן תה.
אבל ברגע שיהודי קונה מהנכרי את הכלים והכלים הפכו להיות שלו, אזי הוא מתחייב להטבילם לפני השימוש. כלומר, הדין לטבול את הכלים אינו מצד בעיית הכשרות, שאולי בלוע בכלי של הגוי טעם של מאכל שאינו כשר, אלא יש כאן חיוב לטבול את הכלים כדי לקדשם, לאחר שעלו מרשותו של הגוי לרשותו של היהודי.
ולכן אם בטעות שכח אדם לטבול את הכלים שקנה מגוי, או שנוצרו בבית חרושת של גויים, והניח בהם מאכלים, המאכלים לא נפסלו מאכילה. אלא מיד כשייזכר בזה, יוציא את האוכל מן הכלים שעוד לא הוטבלו, ויניחם בכלים אחרים. במלים אחרות, ישנו איסור להשתמש בכלים האלו קודם הטבלתם, אפילו באופן חד פעמי, אבל לעומת זאת, אם שכח והניח בהם מאכלים, המאכלים עצמם לא נפסלו לאכילה (רמ"א יו"ד קכ, טז; בן איש חי ש"ב מטות יט; כה"ח או"ח שכג, מז).

ז - כלים במסעדה
לעיתים קורה, שאדם המקפיד על הלכות טבילת כלים מעוניין לשתות או לאכול דבר מה במסעדה. אבל הבעיה, שאע"פ שהוא יודע שכל המאכלים במסעדה כשרים, בכל אופן ברור לו שבעל המסעדה לא הטביל את כליו, למרות שהם נוצרו בבית חרושת השייך לגויים. ונשאלת השאלה, האם מותר לו לשתות ולאכול בכלים האלו, או שהוא צריך להתעקש ולבקש כלים הפטורים מטבילה, כמו למשל כלים שנוצרו בבית חרושת של יהודי, או כלים חד פעמיים?
שאלה זו העסיקה רבים מפוסקי ההלכה בדורות האחרונים, ואמנם יש שהחמירו, אולם הואיל ודין זה הוא מדברי חכמים 1 (ישועות יעקב, קכ, סק"א), אפשר לסמוך על דעת הרבה פוסקים שסוברים להלכה, שמותר לאדם האוכל במסעדה לאכול בכלים שאינם טבולים, ושני טעמים להלכה זו:
לטעם הראשון, רק כלים שנקנו לצרכי סעודה חייבים בטבילה, ואם כן כלים שאדם קנה לעצמו לצורך שימושו הפרטי, הואיל והם מיועדים לסעודתו הרי הם חייבים בטבילה, אבל הכלים שנקנו למסעדה, נקנו על ידי בעל המסעדה למטרות רווח, כך שבעצם ייעודם הוא מסחרי, ולכן הם פטורים מטבילה. ואף שבעל המסעדה אוכל בהם לפעמים, הואיל והייעוד המרכזי של הכלים הוא לטובת העסק של המסעדה - הרי הם פטורים מטבילה.
אולם לטעם השני, בעל המסעדה עצמו אכן חייב להטביל את כלי הסעודה, כי סוף כל סוף המסחר בהם נעשה בכך שהם משמשים לצורך הסעודה, כך שהגדרת ייעודם היא לצרכי סעודה. אלא שלמרות שבעל המסעדה חייב להטבילם, מכל מקום הבא לסעוד אצלו יכול לאכול בהם גם ללא שהטבילום, משום שאחריות הטבילה היא על בעל הכלים, ולא על מי שאוכל בהם. ולכן הסועד במסעדה, שהכלים נמצאים ברשותו כפי שנמצאים ביד שואל או שוכר, פטור מלהטבילם (מקורות לשני הטעמים, שבט סופר חיו"ד סז, דר"ת קכ, סק"ע, מנחת יצחק א, מד. טבילת כלים ע' צ' בשם הגרש"ז אוירבאך).
לסיכום, מותר לאכול במסעדה כשרה אף שידוע שהכלים שבה לא נטבלו. ולגבי בעל המסעדה עצמו, ראוי שיטבילם ללא ברכה. ואם ירצה להקל שלא להטבילם כלל, יש לו על מי לסמוך.

ח - אורח
אחת מהשאלות המציקות ביותר בתקופה האחרונה היא, האם מותר לאדם ששומר מצוות לאכול בביתו של אדם שאינו מדקדק במצוות. ברור שמאכלים שאינם כשרים אסור לאכול. אלא שגם כאשר המאכלים כשרים, כגון שנקנו מבית חרושת שיש לו תעודת כשרות, מתעוררת שאלה לגבי הכלים. שהרי ישנה מצווה להטביל כלים שנוצרו בבית חרושת של גויים, או שנקנו מגויים, וכל זמן שיהודי לא טבל את כליו, אסור לו להשתמש בהם לצרכי אכילה אפילו באופן ארעי. וודאי שמי שאינו מדקדק במצוות לא הטביל את כליו. ואם כן מתעורר ספק, שאולי אפילו לשתות מיץ קר אסור בכליו של בעל הבית, וכן אפילו לאכול אוכל כשר אסור בכליו של בעל הבית.
לדעת רוב הפוסקים, אכן אסור לאורח לאכול בכליו של בעל הבית כל זמן שלא הטבילם במקווה כשר, ואף שלגבי מסעדה מקילים לאכול בכלים שאינם מוטבלים, זאת מפני שהכלים במסעדה נקנו לצורך מסחר, אבל במקרה שלנו מדובר בכלים שאדם פרטי קנה לצורך סעודתו, והואיל ולא הטבילם אסור גם לאורח להשתמש בהם. ויש לנסות למצוא ביחד פתרון, כמו למשל, לבדוק אם יש בבית כלים מתוצרת ישראל שאינם צריכים כלל טבילה, או אולי יש כלים חד פעמיים, שגם בהם מותר להשתמש ללא טבילה.
יחד עם זאת חשוב לדעת שיש פוסקים שמקילים ומתירים לאורח להשתמש בכלים של בעל הבית, למרות שלא הטבילם, וטעמם, שרק לבעל הבית אסור להשתמש בכליו לצרכי סעודתו כל זמן שלא טבלם, אבל על האורח אין חובה להטביל את כליו של המארח, ולכן מותר לו לאכול בהם גם כאשר לא הוטבלו (שו"ת בית אבי קל"ז. לגרש"ז אוירבאך אם כבר הגישו לו את האוכל בכלי מותר לאכול, אבל אין ליצור מצב שיגישו. עיין טבילת כלים ע' פו).
למעשה, אף שלדעת רוב הפוסקים צריך להחמיר, הרוצה להקל יש לו על מה לסמוך. ובמיוחד שלפעמים יש צורך גדול להקל משום דרכי שלום, וגם עצם האיסור לאכול ולשתות באופן חד פעמי בכליו של בעל הבית הוא מדברי חכמים (שמעתי מהראש"ל הרב מרדכי אליהו שליט"א, שמותר לשתות תה אצל אדם שאינו שומר כשרות).

ט - כלים חשמליים
בתקופה האחרונה נתחדשו הרבה כלים הבאים במגע עם האוכל שיש בהם חלקי חשמל, כמו למשל כף חשמלית או קומקום חשמלי או מצנם (טוסטר). וברוב המקרים כלים אלו מיוצרים בבית חרושת של גויים, ואם כן יש להטבילם לפני השימוש. ובכלים שאין חשש שהטבילה תגרום להם נזק אין בעיה, אבל לגבי הכלים שעלולים להינזק על ידי המגע עם המים, מתעוררת השאלה כיצד להטבילם.
ראשית יש לציין, שיש פוסקים הפוטרים לגמרי את כל כלי האכילה הפועלים על ידי חשמל מטבילה, מפני שלדעתם אין הם נחשבים לכלים, הואיל וכל פעולתם היא רק כאשר הם מחוברים לשקע (שזה נחשב כחיבור לקרקע, וכל המחובר לקרקע אינו כלי). ובמיוחד הדברים אמורים לגבי כלי חשמל שיש להם מקום קבוע ואין רגילים להזיזם ממקומם, כדוגמת מצנם (שו"ת שב יעקב לא. שערים המצויינים בהלכה לז, ז).
אבל לדעת הרבה פוסקים גם כלי חשמל מחויבים בטבילה, וכל זמן שלא הטבילום, אין להשתמש בהם. אלא שחוזרת השאלה, איך אפשר להטבילם בלא שיתקלקלו.
כמה פתרונות הוצעו לשאלה זו. בתשובות אגרות משה (יו"ד א, נז) כתב, שיטביל את כל הכלי חוץ מהחלק החשמלי העלול להתקלקל, שאותו ישאיר מחוץ למים. והטעם לכך הוא, שהחלק החשמלי אינו נחשב לכלי, והוא עצמו פטור מהטבילה, ולכן אפשר להשאירו מחוץ למים. אולם יש מחמירים הסוברים שגם את החלק החשמלי צריך להטביל במים, ולדעתם אפשר לעטוף את החלק החשמלי בבד לח, שמצד אחד ימנע מהמים לחדור לתוך הכלי, ומצד שני על ידי לחותו יצור חיבור בין מי המקווה לכלי (חלקת יעקב ב, סא. מנחת יצחק ב, עב).
אבל ישנם מקרים שגם הצעות אלו לא יועילו, במצנם, למשל, שקשה מאוד להטבילו בלי שיתקלקל. ולכן צריכים להוסיף עוד הצעה, והיא לתת את הכלי לטכנאי יהודי, כדי שהוא יפרק מעט את הכלי ולאחר מכן ירכיבנו מחדש, וכך הכלי נפטר מטבילה. והטעם הוא, שלמעשה מי שגמר מבחינתנו להתקין את הכלי ולהכשירו לשימוש, היה הטכנאי היהודי ולא בית החרושת של הגויים, וכלי שעשהו יהודי כמובן שפטור מטבילה. וכל זה דווקא אם הטכנאי יפרק אותו פירוק מקצועי, אבל אם אדם סתם יפרק בו איזה בורג צדדי ויחזור להרכיבו, לא ייחשב הדבר כעשייתו מחדש, ועדיין נצטרך להטבילו.
וכמובן שהדבר הפשוט ביותר הוא לקנות מכשירים מתוצרת ישראל, שהם הרי פטורים מטבילה. וגם אם אין חברה ישראלית שמייצרת את הכלי על כל מרכיביו, בכל אופן אם הגימור וההרכבה נעשו בחברה ישראלית, הכלי פטור מטבילה.
תנור אפייה גדול, אף שהיה של גויים פטור מטבילה. מפני שבדרך כלל האוכל אינו מונח בתנור עצמו אלא בתוך כלים או תבניות, וכן מקומו קבוע ואין רגילים לטלטלו ולהשתמש בו ככלי קיבול. אבל את התבניות שלו צריך לטבול.


^ 1. נחלקו הראשונים אם מצוות טבילת כלים מהתורה או מדרבנן, ודעת הרוב שהיא מהתורה (עיין בס' טבילת כלים מבוא אות ג'). אולם איסור אכילה מכלי שלא נטבל הוא מדברי חכמים.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il