ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו

שיחה לפרשת פקודי

הדרך לגאולה

השראת השכינה במשכן ◆צירוף הקדושות ◆מותם של הצדיקים ◆ אחדות למרות חילוקי הדעות.
מוקדש לעלוי נשמת
אברהם בן רוחמה
לחץ להקדשת שיעור זה
השראת השכינה במשכן
אנו מסיימים את ספר שמות, הספר השני בחמישה חומשי תורה. ספר בראשית הוא ספר הבריאה, ספר ההתחלה של הבריאה ושל האומה, בניית המשפחה היהודית, הישראלית. אחרי שנבנה היסוד הוא נעלם בתוך מצרים, הגרעין המשפחתי הזה נבלע שם, והוא גדל ומתפתח ומתרחב, בסתר, כעובר במעי אמו, עד שהוא גדל ונעשה ראוי לצאת, להיוולד כאומה. בספר שמות אנו לומדים איך המשפחה הייתה לאומה, אז נולד עם ישראל. הקב"ה מוציא את ישראל ממצרים ומתגלה באופן גלוי, לעומת ההנהגה האלוקית בספר בראשית שכולה הייתה בדרך הטבע. הקב"ה התגלה לאבות בא-ל שד-י "וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו, ג), כלומר רואים את המציאות הטבעית ואת ריבונו של עולם מנהל אותה. מתרוממים להכרת ה'.
חז"ל אומרים שאברהם אבינו התבונן בעולם ושאל את עצמו מי ברא כל אלה. בתחילה הוא חשב שאולי השמש, פתאום הגיע הלילה והוא הבין שאי אפשר לומר שזו השמש.. וכך הוא התבונן בכל הברואים והגיע להבנה מתוך המציאות שמוכרח שיש מישהו שברא את כל הבריאה. הוא הגיע להכרה בשם ה' הגדול, הוא פנה אל הקב"ה, ומתוך כך ה' מתגלה אליו ומוליך אותו. בכל מעשיו הוא רואה את ההצלחה, את ההנהגה הטבעית, בחיי הטבע. הוא רואה בכול שריבונו של עולם פועל. אין ניסים גלויים ממש. חז"ל מפרשים מעשים מסוימים כניסים גלויים.
ביציאת מצרים הקב"ה מתגלה מעל הטבע. בניסים ובנפלאות, ביד חזקה ובזרוע נטויה, רואים שיש ריבונו של עולם, הוא מופיע בשמו. לאבות הוא לא נודע בשמו ולבנים הוא נודע בשמו הגדול, בשם ובהתגלות המפורשת, ניסים רבים, גדולים ועצומים, שאין להם שום פרשנות אחרת כי אם יד ה' שעושה את כל זאת. אחרי יציאת מצרים וקריעת ים סוף עולים למדרגה גדולה יותר, מתן תורה. עוד מדרגה גדולה של אמונה. ישראל מגיעים במצרים למדרגת "וַיַּאֲמֵן הָעָם" (שמות ד, לא), ובקריעת ים סוף עולים למדרגה נוספת: "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שם יד, לא), ומגיעים למתן תורה ושומעים את דבר ה'. ריבונו של עולם מדבר אל כל ישראל, וכל ישראל שומעים את דבר ה', אז מגיעים לאמונה עצומה ש"וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם" (שם יט ,ט) מאמינים בריבונו של עולם ובשליחו - השליח לתת את התורה לישראל. אחרי כל הגילויים הללו, שהקב"ה בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, הקב"ה משרה שכינה בישראל: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שם כה, ח) הציווי והקיום של עשיית המשכן, ובסוף ספר שמות המשכן מוקם.
חז"ל אומרים שהייתה התעכבות בבניית המשכן. הכנתו נגמרה בעצם בכסלו, ונדחתה הקמתו עד ראש חודש ניסן. אומרים חז"ל שליצני הדור היו אומרים שמפחדים להקים את המשכן כי לא תשרה בו שכינה, וכי תשרה שכינה על ידי בשר ודם יילוד אישה?! כך היו מתלוצצים. הקב"ה רצה שהמשכן יוקם בראש חודש ניסן, וכשהגיע הזמן להקים את המשכן, נרתעו כל העושים במלאכה, אולי בגלל ההתלוצצות הזו, אולי מפחד שמא לא עשו את המלאכה במלוא השלמות, ומה יהיה אם לא תשרה השכינה במשכן... כולם משכו את ידיהם, עד שבא משה ומקים לבדו את המשכן. כך שהתורה מייחסת את הקמת המשכן למשה: "וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו וַיָּשֶׂם אֶת קְרָשָׁיו וַיִּתֵּן אֶת בְּרִיחָיו וַיָּקֶם אֶת עַמּוּדָיו" (שם מ ,יח) לבדו הקים. לא צריכים להסביר ממש כפשוטו אלא הוא השרה את הביטחון, הכול היה לפי ההוראות שלו, בפיקודו, שלא לחשוש, הנה תשרה שכינה בישראל. הוקם המשכן וכבוד ה' מלא את המשכן. "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שם לד) ממש רואים עין בעין את השראת השכינה.
השראת שכינה שייכת גם בעשרה שיושבים ועוסקים בתורה. אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה כנגדו, אומנם היא לא נראית. יש מדרגות בהופעת השכינה, יש אחד ששכינה כנגדו, יש שנים, שלושה, חמישה, עשרה. השכינה הזו אינה נראית בעין רגילה. באהל מועד, כבוד ה' מלא את המשכן "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שם לה) כלומר עין בעין, ישראל רואים, ריבונו של עולם שוכן איתנו. "עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה" (שם לח), גם בלילה רואים את השראת השכינה, באש, "לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל" (שם).
כשרואים את השכינה במשכן, זה אומר שישראל היו בדרגה כזו שהיו ראויים שתשרה שכינה בתוך לבם. הם היו דבוקים דבקות כזו בריבונו של עולם, שהם זכו להופעת שכינה ממשית שנראית ממש בחושים היותר חזקים של האדם. לזאת עינינו נשואות, להשראת השכינה מחדש, בבניין המקדש שיבנה במהרה בימינו.

צירוף הקדושות
מורנו ורבנו הרב צבי יהודה היה מדבר בשבת שחל בה ראש חודש (השיחה נאמרה בשנת תשס"ח) על צירוף הקדושות, קדושת שבת וקדושת ראש חודש. קדושת שבת היא קדושה עליונה, אלוקית, קדושה שמיימית. בשבת אנחנו אסורים במלאכה, מתרוממים מעל המציאות. בשבת אסורים במלאכה במידה הגדולה ביותר, יש מדרגות באיסור מלאכה. בשמיטה – אסורה עבודת הקרקע. בחגים, רק מלאכת עבודה אסורה, אבל מלאכת אוכל נפש מותרת. בשבת כל מלאכה אסורה. אנחנו בשבת לא יוצרים, אלא נפתחים לקבל שפע אלוקי. אנחנו מתרוממים למדרגה נשמתית, זוכים לנשמה יתירה. שבת זו ברית שהקב"ה כורת עם ישראל. כשהקב"ה מרומם אותנו למדרגה רוחנית ועליונה, מעל המציאות, אז אנחנו יכולים להיות קשורים לקב"ה בברית. אות ברית ביני ובין בני ישראל - לעולם. הברית הזו היא ברית עמוקה, היא לא ידועה, רק לישראל בלבד. כל העולם מכיר את השבת - "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות לא, יז) אבל שיש בשבת את הצד הנשמתי, הנשמה היתירה זאת איש לא רואה, וגוים בוודאי שלא, זה משהו בין ישראל לאביהם שבשמים. בשבת ישראל מתעלים למדרגת מעין עולם הבא. יש התנוצצות של קשר עם הנצחיות, מעל המציאות.
ראש חודש אינו אסור במלאכה, וכיוון שאין בו איסור מלאכה לא אומרים בו הלל שלם אלא רק כמנהג אבותינו. זאת קדושה שבתוך המציאות. ראש חודש זה יום של עבודה, יום של עשייה, יום של חיים בתוך המציאות, והקדושה משתלשלת לשם. בשבת אנחנו מתרוממים לקדושה מאד עליונה ובראש חודש הקדושה משתלשלת לתוך המציאות, לתוך החיים, אל תוך העבודה היום יומית.
המיוחד בקדושת הזמן זה שישראל הם המקדשים אותו. הקב"ה מינה את ישראל להיות שותפים אתו בקדושת הזמנים, כמו שאמרנו "מקדש השבת ישראל וראשי חדשים". עם ישראל היושב בארץ ישראל קבע את זה ואמר את זה, ונקבע ראש חודש. לא על פי החשבונות אלא על פי הקידוש הזה. כל עוד אין בית דין סמוכים שיכולים לקדש את החודש, אז כלל ישראל בארץ ישראל מקדש את החודשים. הקב"ה נתן בידינו את היכולת לקדש את הזמנים. כאן מופיעה הסגולה הישראלית, שהקב"ה עשה אותנו שותפים אתו כביכול ביצירת התורה - בקביעת הזמנים. קביעת הזמנים קובעת את החגים, את יום כיפור, מתי האדם בן מצוות, הכול קשור בזמן. ההשתתפות של ישראל בקביעת הזמנים, זו השתתפות באחד השורשים של המציאות, של הופעת התורה, התורה מופיעה בזמן.
נמצא ששבת קודש היא השיא של הופעת קדושת הזמנים, ובראש חודש שחל בשבת התגלתה קדושת ישראל שמקדשים את הזמנים. השבת הייתה גם פרשת שקלים, הקשורה לקדושה השלישית, קדושת המקום, מקום השראת השכינה. כל שנה בראש חודש אדר מכריזים על השקלים, כדי שיביאו שקלים לקרבנות הציבור החל מראש חודש ניסן. כל השנים אנחנו חוזרים על זה מתוך צפייה לבניין בית המקדש, כל שנה שאנחנו מגיעים לחודש אדר הולכת הציפיה לבניין בית המקדש ומתעצמת. אנחנו מתכוננים למקדש בקריאת פרשת שקלים, אחר כך פרשת עמלק, שזה תנאי לפני בניין בית המקדש, להכרית זרעו של עמלק, שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ, אחר כך פרשת פרה, צריך להיטהר לפני עבודת בית המקדש, ואחר כך פרשת החודש.

מותם של הצדיקים
יש מחלוקת בגמרא מה קוראים בפרשת שקלים. האם קוראים את פרשת כי תשא או שקוראים את פרשת קרבן התמיד, שהרי כל עניינם של השקלים זה כדי לקנות ולהביא את הקרבנות. אומרת התורה:
כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם. זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה' (שמות ל, יב-יג).
שואל "אור החיים": מה פירוש המילים "כי תשא", למה לא 'כי תפקוד' או 'כי תספור', והוא מסביר שיש מצב כזה שהקב"ה לוקח את ראש בני ישראל, לוקח צדיק, ואז מתעוררות שאלות, אנשים שואלים: למה זה קרה לאדם הזה, הרי הוא ראש, הוא צדיק למה הקב"ה לקח אותו? האם אין שכר ועונש?! יכולות להיות מחשבות אחרות, אולי הוא רק נראה כצדיק אבל באמת הוא לא .... שתי המחשבות הללו הן מחשבות נוראות ואיומות, מתחילים לחשוב כל מיני מחשבות, ומהרהרים אולי אין השגחה... והתשובה: "בני ישראל לפקודיהם" זה לא באשמתו אלא באשמת בני ישראל. הקב"ה לוקח לפעמים את הצדיק מפני שישראל חטאו וראויים לעונש איום ונורא, אז הקב"ה לוקח את הצדיק. הם צריכים לעשות חשבון נפש. 'בני ישראל לפקודיהם' נפקד במובן של חסרון. 'ונתנו איש כופר נפשו' כל אחד צריך להבין שהוא צריך לשלם כופר נפשו על כך שהצדיק נפטר, כופר נפשו יכול להיות כופר נפשו של הצדיק ויכול להיות כופר נפשו של עצמו, הוא צריך לתקן את עצמו שבגללו כך וכך אירע, או שלפחות יש לו חלק בעניין הזה.
כל ישראל נושאים באחריות הכללית על לקיחת הצדיק. ואז מה צריך לעשות - 'זה יתנו' התיקון הוא זה, מה זה 'זה' - הכוונה ללימוד התורה. "לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה " (דברים לא, כו). ריבונו של עולם ציווה על המלך שתמיד יהיה מונח ספר תורה לפניו, וכך אומרים חכמים שגם לריבונו של עולם יש ספר תורה לפניו, ולפיו הוא מכוון את עולמו, וכאשר הוא אומר 'זה' הוא מתכוון למה שלפניו, לספר התורה שלפניו. זאת אומרת שהתיקון כאשר לוקחים את הצדיקים - 'כי תשא את ראש', הוא שקידת התורה – " זה יתנו", כל מי שלא היה בסדר - 'כל העובר על הפקודים'. צריך להרבות בשקידת התורה. שקידת התורה הוא התיקון היותר עיקרי כי תלמוד תורה שקול כנגד כל המצוות. כך דורש "אור החיים". פעם הראשונה שלמדתי את הדבר הזה זה היה בשנה שנפטר הרב צבי יהודה, הוא נפטר בפרשת כי תשא, בפורים. כמובן, שההתבוננות הזו נוגעת גם לימינו.
אין כל ספק שכל דרכי הקב"ה הם במשפט. הכול מדויק על פי הצדק האלוקי והטוב האלוקי. פעמים שריבונו של עולם מעמיד אותנו בניסיונות גדולים, אנחנו נמצאים בתקופה של התקדמות גדולה לקראת גאולתנו ופדות נפשנו, וגדולת הגאולה היא כל כך עצומה שהמחיר שלה הוא כבד, והגם שהוא כבד, החסד האלוקי הוא מעל ומעבר, כי לפי הטוב האלוקי של מהלך הגאולה שהקב"ה גואל אותנו, התשלום הוא קטן, למרות שלפעמים המחיר נראה לנו כבד מנשוא, אבל באמת הוא קטן. כאשר הגאולה תהיה יתברר לנו הדבר. "בְּטֶרֶם תָּחִיל יָלָדָה" (ישעיהו סו, ז). מה הכוונה, חסר ייסורים שעברנו ושאנחנו עוברים, וכי כשתהיה הגאולה נגיד שהייסורים לא היו... אלא שהם לא יהיו נחשבים, הגאולה כל כך גדולה שהייסורים הגדולים והעצומים שהיו לנו, יראו כאילו לא היו וכבר הגאולה הגיעה, "בטרם תחיל - ילדה".
טוב ה' הוא בלתי גבולי והייסורים הם טוב נסתר, טוב עמוק לא גלוי - "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ-הּ" (תהלים צד, יב) י-ה אלו האותיות הראשונות של שם הוי"ה, הייסורים באים ממקור עליון, מי-ה, מטוב ה' העליון. "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ" (שם קיח, ה) יסורים הם טוב פנימי עמוק ונסתר מאוד, שמבחוץ הם נראים קשים מאוד, צרה נוראה, אבל היא גונזת בתוכה טוב עצום, כל כך גדול עד שאי אפשר לראות אותו. בשביל לראות את הדברים צריך גדלות נפש. ולא רק לראות אלא גם ללמוד לקחים, ריבונו של עולם מזרז אותנו, שנדע שהוא מעל ומעבר והוא בלתי מובן ובלתי מושג. כמה שהכאב הזה גדול רק מראה כמה אנחנו לא משיגים את ריבונו של עולם, שאנחנו לא מבינים אותו, זה ביטוי של גדלות, שהוא כל כך נישא עד שאנחנו לא מבינים. יש תופעות שאנחנו לא מבינים וזה מראה על גדולתו האלוקית.
כמובן שאנחנו צריכים למלא את החסר - 'זה יתנו', שכל הרעיון של מחצית השקל, שהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, זו המצווה שמחברת את כל ישראל לכלל אחד.

אחדות למרות חילוקי הדעות
אנחנו נמצאים בתקופה כזו שקשה כל כך להתאחד, יש הרבה ביקורת על אחרים, על הרחוקים לגמרי, וגם על הקרובים. גם בתוך אותו בית מדרש, פתאום נוצרים מתחים תוצאה מהמצב המורכב שאנחנו נמצאים בו כעת. ואיך מאחדים את כולם להיות כלל אחד שעובד את ה' - ראשית כל בלב. אנחנו צריכים תמיד לזכור, שגם בלי לוותר על העמדות הברורות, אפשר להיות מאוחדים עם כל ישראל, זה לא תרתי דסתרי. אם אני מתאחד עם כולם זה לא אומר שאני מוכרח לוותר על עמדותיי וזה לא אומר שאני פשרן. זה לא כך. אני יכול להיות נאמן מאוד לעמדות שלי, לביטחון בדרך שלי, לביטחון איך צריך לשמור על כל ארץ ישראל בלי לגעת באף יישוב או מאחז ולהיאבק על זה, וכמובן שלא להיות שותף ולשמוע לפקודות המנוגדות לתורה ופוגעות בארץ ישראל, ויחד עם העמדות הברורות הללו, עם גודל האמונה, עם ההקפדה בתורה ובמצוות, עם הדרישה לעבוד את ה' בצורה היותר שלמה, להבין שכולנו גוף אחד, מציאות אחת.
אם יש קלקולים זה גם בנו, לא רק באחרים, אם יש שמאל שהוא איננו בסדר, זה רגל השמאל שלנו. כשלאדם יש רגל שמאל צולעת זה פוגע בכל הגוף. זה אנחנו, אין מה לעשות. אנחנו רוצים להיות שלמים, לא כרותי אברים, אז אם אנחנו פגומים, אנחנו צריכים להשלים את עצמנו. זה לא הם מקולקלים ואנחנו בסדר. אם אנחנו מציאות אחת, אז מה שקורה אצלם יש לנו אחריות על זה. אם אנחנו היינו באמת בריאים בכל הכוחות שלנו גם הם היו מושפעים מזה. אברים בריאים משפיעים על כל האברים כולם. אנחנו עצמנו צריכים להשתפר הרבה, ואם אנחנו נגיע לשלמות, זה ישפיע שלמות על כולם. אם אין שלמות אצל כולם, זה אומר שאצלנו יש חיסרון. את החיסרון הזה אנחנו יכולים לתקן. אחרים יכול להיות שלא רוצים להקשיב, אבל אנחנו בעצמנו יכולים לתקן את עצמנו. הציבור שלנו, אנחנו בני הישיבה, יכולים להשתפר ואף אחד לא מפריע לנו להשתפר. זאת אומרת להחזיר את כל הביקורת והתביעות מהממשלה מהתקשורת, ולכל התלונות האלה יש מקום, אבל מיד להחזיר אותם כלפינו, שאנחנו אשמים במידה מסוימת ואנחנו צריכים לתקן את עצמנו. לא להישאר בזה שהם לא בסדר ואנחנו בסדר, זה לא כך. עם ישראל הוא עם אחד, כשאנחנו נתקן את עצמנו בצורה גדולה זה ישפיע על כולם. אם אנחנו נתאחד בתוכנו נשפיע על האחדות הכללית. אם אנחנו נחזק את השקפתנו, את אמונתנו ואת בירור דרכנו, נוציא מאתנו כוחות מנהיגותיים, אז אנחנו ננהיג את המדינה. אם נהיה ראויים אנחנו נעשה את זה. לא להיות מתכבדים בקלון חברנו. זה לא הסדר לתיקון. אדם שאינו שלם מרגיע את עצמו שאחרים לא שלמים, זה המתכבד בקלון חברו, זה לא כבוד. כל מה שרואים אצל אחרים צריך לראות את זה אצלנו, כמו מראה שדורשת מאתנו להיות יותר טובים. אנחנו צריכים לשמוח שאנחנו מבינים את הדברים, ואשרינו שאנחנו נמצאים בדרך טובה ונכונה, אבל אנחנו צריכים לתקן ולהשתפר.... זה התפקיד שלנו ביחס לתיקון הכללי.
מעלת חודש אדר ושמחתו היא בגלל 'הדור קיבלוה בימי אחשורוש' ואת זה אנחנו נקבל על עצמנו לא רק בשירה אלא בביצוע בפועל. שיהיה לנו החודש הזה חודש של שקידה גדולה והתרוממות רוחנית, של התעצמות באמונה, של כוחות חדשים, ובעזרת ה' יהיה החודש הזה הכנה לחודש ניסן ושנזכה במהרה לגאולה שלמה.
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
עוד בנושא פקודי
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il