ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הלכות גניבה ;">

בית מדרש מידות ובין אדם לחברו הלכות בין אדם לחברו Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה
ב אדר ב תשס"ח

הלכות גניבה


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
רחל רשלין בת אלגרה

א - גניבה וגזילה
ההבדל שבין שני האיסורים, גניבה וגזילה, שהגנב הוא זה שבא בסתר וללא ידיעת הבעלים גונב רכוש או ממון. ואילו הגזלן הוא זה שחוטף בכוח חפץ או כסף מיד הבעלים. כמובן שגם הגנב וגם הגזלן צריכים להחזיר את שלקחו או לשלם את דמי מה שלקחו. אלא שההבדל ביניהם הוא, שהגזלן לעולם משלם את מה שגזל בלבד, ואילו הגנב, זה שבא בלילה ובסתר, אם העידו עליו עדים בפני בית דין מוסמך [היינו שדייניו נסמכו בסמיכת חכמים איש מפי איש עד משה רבנו ע"ה], עליו לשלם כפליים ממה שגנב. וכיום, שאין סנהדרין ואין בית דין סמוך, אין כוח ביד בית הדין לדון דיני קנסות, וגם הגנב משלם רק את שווי הגניבה.
ועוד דין חשוב לדעת, מן התורה אסור לאדם לגנוב מחבירו כסף או חפצים, אפילו אם שוויים אינו מגיע לשוה פרוטה. כלומר אין הדבר תלוי בשווי הגניבה, אלא כל גניבה, ואפילו פעוטה ככל שתהיה, אסורה מן התורה. ועוד צריך להוסיף, שלא רק גניבת חפץ לצמיתות נחשבת גניבה, אלא גם מי שגונב על מנת להחזיר, שרוצה להשתמש זמן מסוים בחפץ של חבירו, ולאחר מכן להחזירו, אף מעשה זה נחשב גניבה.
לסיכום, איסור התורה לגנוב או לגזול כולל למעשה את כל החפצים של הזולת, שכל אדם שמשתמש בהם ללא רשות, אפילו זמן מועט, עובר באיסור גניבה.
ויש כאלו שלפעמים משטים בחבריהם, וללא ידיעתם לוקחים מהם איזה חפץ חשוב, ולאחר מכן נהנים לראותם דואגים ומחפשים בעצבנות את החפץ שנעלם. וברור שמי שעושה כך עובר על איסור תורה, בעצם זה שגורם לחבירו צער. אולם לגבי איסור הגניבה נחלקו המפרשים ברמת החומרה של גניבה דרך משחק. יש אומרים שגם גניבה במשחק אסורה מן התורה. ויש אומרים שהואיל והדבר נעשה כמשחק, ולא כדי להשתמש בחפץ של החבר, לכן אין בזה איסור גניבה מהתורה, אלא שחכמים אסרו לעשות כן, כדי שלא יתרגלו על ידי משחק כזה לגנוב ממש. אולם כאמור, אפילו אם מצד איסור הגניבה יש כאן איסור מדברי חכמים בלבד, מכל מקום בעצם גרימת הצער לחבר, עוברים על איסור תורה (שולחן ערוך הרב הלכות גניבה וגזילה, א-ג).

ב - גזל וגניבה מגוי
אסור לגנוב או לגזול מגוי אפילו דבר פעוט ערך (ב"ק קיג, ב). וכן אסור להטעות את הגוי. למשל, לבלבל אותו בחשבון כך שיחשוב שעליו לשלם ליהודי יותר ממה שצריך. וכן אם קנה היהודי מהגוי דבר מה בהקפה, והגוי שכח שהיהודי חייב לו כסף, חייב היהודי לשלם לו.
ואם הגוי טעה מעצמו, כגון שהוא חייב ליהודי סכום כסף עבור כמה דברים, וחישב הגוי את חובו וטעה וסבר שעליו לשלם יותר, אין היהודי חייב לתקנו ולומר לו שעליו לשלם פחות, אלא יכול לומר לו "על חשבונך אני סומך" וייקח את הכסף. ואם ירצה היהודי לקדש ה' ולומר לגוי שטעה ולקבל פחות כסף, הרי זה משובח. וכשיש חשש שמא יגרם חילול ה', שאולי יתברר לגוי שטעה ויתרעם על היהודי שלא תיקנו, במצב כזה חובה על היהודי להעמיד את הגוי על טעותו ולקבל התשלום המגיע לו ולא יותר (שו"ע חו"מ שמח, ב).
ומסורת בישראל, שאלו שהרוויחו כספים מטעויות של גויים, לא ראו ברכה בעמלם, ונכסיהם ירדו לטמיון ולא הניחו אחריהם ברכה. ולעומתם אלו שקידשו את ה' והחזירו כספים של גויים שהגיעו אליהם בטעות, גדלו והעשירו והצליחו, והניחו יתרם לעולליהם (ספר חסידים תרסא).

ג - דברים פעוטים

איסור גניבה חל גם על דברים פעוטי ערך. אין לקחת ללא רשות שום חפץ של החבר, ואפילו אם שוויו מועט ביותר, פחות משווה פרוטה. למשל, אין להיכנס לבית השכן ולקחת משם אפילו כפית קטנה ללא רשות. ואפילו על מנת להחזיר אסור, כי שואל שלא מדעת, כלומר ללא רשות הבעלים, נחשב לגנב.
מכל מקום יש לדין זה יוצאים מהכלל, ובדברים זולים שמנהג העולם שלא להקפיד עליהם כלל מותר לאדם להשתמש בחפצי זולתו ללא רשות מפורשת. למשל, אדם שעובר בדרך וצריך קיסם קטן לחצוץ בו את שיניו, מותר לו ליטול קיסם קטן מגדר של אדם פרטי, וכן כאשר אדם צריך גפרור, ובעל קופסת הגפרורים לא נמצא, מותר לקחת גפרור אחד. וכן הדין לגבי השימוש בעט פשוט וזול של חבר, שאפשר להשתמש בו גם ללא רשות מפורשת.
אולם היתר זה כפוף לשני תנאים. האחד, שבעל החפץ לא יהיה באזור, כך שלא ניתן לבקש ממנו רשות. כי אם אפשר לבקש רשות, חובה לעשות זאת, ולוודא שאכן הוא מסכים. והתנאי השני, שמנהג העולם לקחת חפצים אלו ללא רשות, ושאותו אדם, בעל קופסת הגפרורים למשל, אינו מוכר כקפדן וקמצן, ולכן מן הסתם הוא מסכים שישתמשו בחפצים פעוטי ערך שלו.
ואף על פי שמצד הדין מותר להקל, מידת חסידות להחמיר כשאפשר, ולא להשתמש בשום דבר של חבירו, ואפילו לא בעט או גפרור, ללא רשות מפורשת (שו"ע הרב גניבה א'. ערוך השולחן חו"מ שנט, א).

ד - שואל שלא מדעת
אחת השאלות שמתעוררות מפעם לפעם היא, האם מותר לאדם להשתמש בחפץ של חבירו ללא רשותו? למשל, קורה שאדם רוצה לעדור מעט בגינתו, אבל המעדר שלו אבד, ושכנו אינו נמצא בבית, והשאלה: האם מותר לו לקחת את המעדר של שכנו ללא בקשת רשות? או דוגמה נוספת, שני חברים שגרים יחד בפנימייה, ולאחד מהם יש רדיו, האם מותר לשכן להשתמש במכשיר של החבר ללא רשות מפורשת? והואיל ופעמים רבות מתעוררות שאלות מהסוג הזה, חשוב מאוד לברר באופן עקרוני את השאלה הזו.
ראשית כבר הזכרנו, שגם גניבה על מנת להחזיר נחשבת גניבה, ואם כן ברור שלקיחת חפץ ללא הסכמת הבעלים נחשבת גניבה, ואסורה מהתורה. אלא שהשאלה היא מה יהיה הדין במקרה של חברים טובים, שאחד מהם אינו נמצא, וחבירו רוצה להשתמש באחד מחפציו. סביר מאוד שבעל החפץ מוכן שחבירו ישתמש בו ללא רשותו, השאלה האם אפשר למעשה לסמוך על הסבירות הזו.
ונצמצם מעט את השאלה. ברור שאם יש אפילו אחוז אחד שהחבר יתרעם על כך שלקחו את החפץ שלו ללא רשות, ודאי שלכל הדעות במקרה כזה אסור לשאול ממנו חפץ ללא רשות, שהרי איסור הגניבה הוא איסור מהתורה, וכל זמן שישנו ספק יש להחמיר.
ונחלקו הפוסקים בשאלה, מה יהיה הדין כאשר ברור לאדם במאת האחוזים, שחבירו מסכים שהוא ישתמש בחפציו גם ללא רשותו, האם במקרה כזה מותר להשתמש או לא, לדעת הגאון רבי זלמן מלאדי (שו"ע הרב הלכות מציאה א'), אע"פ שהוא בטוח במאה אחוז שחבירו מסכים, כל זמן שלא קיבל רשות מפורשת אסור לו להשתמש בחפץ ללא רשות. אבל לדעת הש"ך (חו"מ שנח, א), הואיל וברור לגמרי שבעל החפץ מסכים, ואין לו אפשרות לבקש את רשותו, מותר להשתמש ללא רשות מפורשת. ולמעשה נוהגים להקל כדעת הש"ך, ומנהג חסידות להחמיר כשאפשר.

ה - מעילים שנתחלפו
בדומה להלכה הקודמת, לעיתים קורה שאדם שהיה בחתונה או בארוע ציבורי אחר, ניגש לקחת את החליפה שהניח על הקולב, ולהפתעתו מתברר לו שהחליפה נעלמה, ובמקומה ישנה חליפה אחרת, די דומה. והשאלה מה לעשות, האם מותר לו לקחת בינתיים את אותה החליפה או לא?
פסק השולחן ערוך בחושן משפט (קלו, ב): "נתחלפו לו כליו בבית האבל או בבית המשתה, לא ישתמש בהם". וזאת מפני שאסור לאדם להשתמש בחפצי זולתו ללא רשות. ואף שאפשר לשער שחל כאן בלבול, ואותה החליפה שנשארה שייכת לאותו אדם שלקח בטעות את חליפתו, כך שלמעשה הם מחליפים את חליפותיהם, וכל אחד משתמש בשל חבירו תמורת שלו, מכל מקום זה לא בטוח, שכן ייתכן שהחליפה נלקחה בטעות על ידי מישהו שלישי, או נגנבה, ולכן אסור לו לקחת את החליפה שנשארה.
וכן להפך, אדם שהתבלבל ולקח בטעות חליפה שאינה שלו, וכששב לקחת את החליפה שלו לא מצא במקום שום חליפה, אסור לו להשתמש בחליפה שלקח בטעות, ודינה כדין אבדה שמצא, שאסור לו להשתמש בה, ועליו להכריז שמצא חליפה, וכמו כן יכריז שאבדה לו חליפה אחרת.
ואם בעל החליפה שנמצאת אצלו יבוא לקחתה מה טוב, ואם לא, לאחר שיעבור זמן שסביר שבעל החליפה התייאש ממנה, ירשום לעצמו את מחירה, ויוכל להשתמש בחליפה, ואם יבוא המאבד, יחזיר לו את שוויה הכספי. וכן הדין לגבי תיקים שנתחלפו וכל כיוצא בזה (מילי דנזיקין עפ"י הצעת הר"מ פיינשטיין תשובה ט).
אבל ישנם מלבושים שבמקרה של התבלבלות כזו נהגו להשתמש בהם, כמו מעיל גשם או מטריה, שאם נתחלפו בטעות, מנהג העולם שבינתיים ישתמש כל אחד בשל חבירו. ואמנם לדעת הגר"ז מלאדי, גם במקרה כזה אסור להשתמש בשל חבירו ללא רשות. מכל מקום המנהג לסמוך על מי שמיקל. והכלל הוא שהמנהג להקל בדברים שבדרך כלל לא מקפידים עליהם, ושלעומת זאת אם לא ישתמשו בהם בינתיים, ייגרם לשניהם צער, כמו למשל במעילים או מטריות, שאם לא ישתמשו בהם בינתיים לא יוכלו ללכת בגשם.
וכאמור אפילו בזה יש נוהגים מנהג חסידות, ובשום אופן לא משתמשים בחפצי הזולת ללא בקשת רשות מפורשת (המקילים הם הש"ך שנ"ח סק"א, וערוך השולחן חו"מ קלו, וכך שמעתי בשם הגרש"ז אוירבאך, וכ"כ בדיני ממונות לרב בצרי. ובשו"ע הגר"ז החמיר).

ו - לקיחת אוכל מחתונה
שאלה שמתעוררת מפעם לפעם, האם מותר לאדם שהשתתף בחתונה, לקחת מעט מהאוכל לאשתו או לילדיו.
צריך להפריד את השאלה לשני חלקים. יש אוכל שנשאר בצלחת האישית, ויש אוכל שנשאר בקערות הכלליות.
לגבי האוכל שנשאר בצלחת האישית של האדם, ודאי שהוא עומד להיזרק, ומאחר שלאף אחד לא תצמח ממנו תועלת, מותר לקחת אותו הביתה. וכל זה בתנאי שהדבר נעשה בצורה מנומסת שלא תפגום בכבודם של בעלי השמחה.
והאוכל שנשאר בקערות הכלליות שייך בדרך כלל לבעלי השמחה או לבעל האולם או לחברת ההסעדה, והכל תלוי במה שסיכמו ביניהם. כאשר האוכל שנותר בקערות הכלליות שייך לבעלי השמחה, אזי מותר להם לקחת אותו לביתם או להחזירו לבעל האולם תמורת הפחתת התשלום. ובמקרים אלו ברור שמי שרוצה לקחת ממה שנשאר בקערות הכלליות או בבקבוקים, צריך לבקש רשות מבעלי השמחה.
ואם יטען האורח, הרי קיבלתי הזמנה משפחתית עבור אישתי וילדיי, והואיל והם לא באו מותר לי לקחת את המנה שלהם הביתה. נענה לו, שהאוכל נקנה רק בעבור אלו שבאו לשמח את החתן והכלה, ולא בעבור מי שקיבל את ההזמנה, והואיל ולא באו לשמח, אין להם רשות לקחת את האוכל הביתה. וכבר אמרו חז"ל במסכת ברכות (ו, ב), שכל מי שנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו, עובר בחמישה קולות שבהם ניתנה התורה.
ובמקרים שבהם מה שנשאר שייך לבעל האולם, אסור לאורח לקחת מהאוכל שנשאר בקערות הכלליות. ורק אם ידוע שממילא עומדים לזרוק את כל מה שנשאר, והחתונה כבר הסתיימה, מותר לאורח לקחת ממה שנשאר גם ללא רשות (עיין שו"ת שבט הלוי ד, רכה).

ז - חפצי מצווה
למרות שכלל נקוט בידינו, שאין ליטול שום חפץ של אדם זר ללא רשות מפורשת, והנוטלו עובר על איסור גניבה. מכל מקום לגבי חפצי מצווה, כמו טלית או תפילין, הדין שונה. והטעם לזה, שהואיל וידוע שאדם מעוניין להשתתף בעשיית מצווה, וגם אין חשש שייגרם נזק לטלית או לתפילין, לכן נחשב הדבר כאילו ישנה כאן רשות קבועה וכללית המקיפה את כולם, שאדם מסכים שישתמשו בחפצי המצווה שלו גם ללא רשותו. וכן הדין לגבי ארבעת המינים, שופר וכדומה. וכך נפסק ב'שולחן-ערוך' (או"ח יד, ד).
אך היתר זה כפוף לחמישה תנאים. האחד, שאם בעל החפץ נמצא באזור, חייבים לבקש ממנו רשות, ורק אם לא ניתן לבקש את רשותו, מותר להשתמש בחפצי המצווה שלו ללא רשות. התנאי השני, שהשימוש בחפץ המצווה יהיה שימוש ארעי, אבל מי שרוצה להשתמש באופן קבוע בטליתו של חבירו, מחויב לבקש את רשותו. התנאי השלישי, שהשואל ישתמש בחפצי המצווה רק באותו המקום שהם מונחים, ולא יוציאם למקום אחר, כדי שאם חבירו יבוא, יוכל למצוא מיד את חפציו. וגם משום שרבים מקפידים על זה, ואמנם הם מסכימים שישתמשו בטלית שלהם, אולם אין הם מסכימים שהשואל ינהג בהם כמנהג בעל הבית וייקחם לאן שירצה. התנאי הרביעי, שהשואל יחזיר את התפילין או הטלית למקומם, ויניחם בדיוק כפי שהיו ללא שום שינוי. והתנאי החמישי, שאם ידוע שבעל הטלית או התפילין הוא אדם קפדן במיוחד, ויתכן שאינו מסכים שישתמשו ללא רשות גם בחפצי המצווה שלו - אסור לקחת את חפציו ללא רשות מפורשת.
ומפני הטעם החמישי, כמה פוסקים מהדורות האחרונים כמו הבן איש חי (ש"א לך לך ו) וערוך השולחן (או"ח יד, יא), סוברים שבזמננו הדין השתנה, וכיום אין להתעטף בטלית או להניח תפילין של אדם זר ללא בקשת רשות מפורשת ממנו. וטעמם שהיום הרגלי הניקיון השתנו, ורבים אינם סובלים שאחרים יתעטפו בטליתם מפני הזיעה, ובמיוחד כשהטלית נקייה וחדשה.
ולמעשה, אדם שנקלע לבית כנסת ללא טלית, אסור לו לקחת סתם טלית ללא רשות, ובמיוחד אם היא מונחת במקום מוסתר. אלא רק אם יש שם אנשים שאומרים שמסתבר להם שבעל הטלית יסכים שיתעטפו בה ללא רשות, רק אז מותר להתעטף בה. וכשלא ידוע אם הוא מסכים, עדיף להתפלל ללא טלית מאשר להיכנס לחשש גזל. והמיקל להתעטף בטלית ולהניח תפילין שאינם מוסתרים יש לו על מי לסמוך.
אולם לגבי ארבעת המינים שבחג הסוכות, למשל, אין שום חשש, ונוח לו לאדם שיעשו מצווה בממונו, ומותר ליטלם ללא רשות בתנאים שפורטו.

ח - ספרים
שאלה נוספת בדיני שואל שלא מדעת היא, האם מותר לאדם לקרוא בספריו של חבריו ללא בקשת רשות. כמובן שאם בעל הספר נמצא, אסור לקחת את ספרו ללא בקשת רשות. השאלה היא מה הדין כאשר הוא לא נמצא.
לגבי ספר חול, ברור שדין הספר כדין כל חפץ, ואסור לקחתו ללא רשות מפורשת. ואם ברור במאה אחוז שבעל הספר מסכים שישתמשו בו, כבר למדנו (בהלכה ג) שיש בזה מחלוקת, ולדעת רוב הפוסקים במקרה כזה מותר להשתמש בספר, ויש מחמירים. והמנהג להקל.
ולגבי ספר קודש לכאורה הדין קל יותר, שהואיל ויש לנו כלל שנוח לו לאדם שיעשו מצווה בחפציו, גם כאשר לנו אישית אין ביטחון של מאה אחוז שבעל הספר מסכים, אפשר להישען על הכלל שנוח לו לאדם שיקיימו מצווה בממונו ולהשתמש בספרו ללא רשות. אלא שהכלל הזה הוא רק כשאין חשש שהחפץ יינזק, כמו למשל בתפילין, אבל לגבי לימוד בספר ישנו חשש שהספר יתבלה, ולכן פסק הרמ"א (או"ח יד, ד), שגם בספר קודש אסור להשתמש ללא רשות מבעליו.
אומנם כל זה אמור לגבי עיון ממושך בספר, אך עדיין צריך לברר מה יהיה הדין לגבי עיון קל של מספר רגעים, או למשל השאלת סידור לתפילה אחת בלבד. לדעת ה'משנה-ברורה', הואיל וכבר נפסק שאסור להשתמש בספרו של חבר ללא רשות, אין חילוק בין עיון ממושך לעיון קל, ובכל מקרה אין ליטול ספר ללא רשות (מ"ב יד, סקט"ז עפ"י הפמ"ג). אולם לדעת 'ערוך-השולחן' (יד, יג) מותר לאדם לעיין עיון קל בספרו של חבירו או להתפלל בסידורו גם ללא רשות, והמנהג בזמננו להקל כדעת 'ערוך-השולחן'.
ויתכן שנצטרפה כאן סיבה נוספת להקל, שהרי מקור הדין שאסור לשאול ספרי קודש ללא רשות נאמר לגבי ספרים שנכתבו בכתב יד, ומחירם היה גבוה מאוד, וכל נזק קל היה גורם צער גדול לבעל הספר, ולכן היה ברור שאף שיש בלימוד מצווה, אין אדם מסכים שיגעו בספריו ללא רשות. אבל כיום שמחיר הספרים זול יחסית, מן הסתם נוח לו לאדם שיעשו מצווה בספריו, למרות שיתכן שיתקמטו מעט. ולכן נוהגים כיום להקל, וכשאי אפשר לבקש רשות מבעל הספר, מותר לעיין בו עיון קל, וכן מותר להתפלל בסידורו. ויש מחמירים וגם ספר קודש אינם נוטלים ללא רשות מפורשת.

ט - ספרייה ציבורית
אסור להוציא ספר מספריית בית כנסת או בית מדרש ללא רשות הגבאים או הספרנים, למרות שהספר נועד לשימוש הרבים. ואף שלכאורה יכול האדם לטעון שעל ידי שייקח אותו הביתה יוכל להרבות בלימוד בספר, ועל ידי כך יוסיף במצוות תלמוד תורה, מכל מקום הואיל והספר שייך לציבור, וישנם גבאים הממונים מטעם הציבור על הספרייה, ממילא חייבים לבקש מהם רשות כדי לקחת את הספרים ולהשתמש בהם.
ואפילו אם באותו בית כנסת שבו מונחים הספרים אין מי שילמד בהם, אסור לקחתם ללא רשות. שהואיל והם שייכים לציבור, מי שנוטלם ללא הסכמת הגבאים, נוטלם בגניבה.
אולם מן הצד השני, ישנה חובה על גבאי בית הכנסת להשאיל ספרים למי שצריך ללמוד בהם. שכן ישנה הלכה (שו"ע חו"מ קסג, א) שבני העיר מחייבים זה את זה להשתתף בקניית ספרי תורה, נביאים וכתובים, כדי שכל אחד מבני העיר יוכל ללמוד בהם. וכתב על זה הסמ"ע שכיום, שהספרים מצויים, אין יכולים בני העיר לכוף זה את זה כדי לקנותם, משום שאין בעיה לשום אדם להשיג תנ"ך. אולם ברור שישנה מצווה להקים בכל בית כנסת ספרייה ציבורית שבה יהיו ספרים מרובים, שיד אדם פרטי אינה משגת לקנותם. ואם ירצה איזה אדם ללמוד בספר מסוים בביתו, חייבים הגבאים להשאיל לו את הספר, ואם אינם מסכימים להשאיל, בית הדין צריך לחייב אותם להשאיל, משום ביטול תורה (סמ"ע שם על פי רמ"א רצב, כ, אג"מ חו"מ א' לט).
וכשיש הרבה לומדים שמשתמשים בספרים, ויתכן שבאותו זמן שאדם זה יקח את הספר לביתו, אנשים אחרים יצטרכו לו בספרייה, במקרה כזה רשאים הגבאים שלא להשאיל שום ספר, ושכל מי שירצה ללמוד בספרים יבוא לספריית בית הכנסת וילמד.

י - גניבה כדי להינצל ממיתה ברעב
שאלה מעניינת בהלכות גניבה היא, האם מותר לאדם עני שאין לו מה לאכול לגנוב כדי להציל את עצמו ממיתה ברעב. ברור לגמרי שעל פי ההלכה, אם יש לאותו עני אפשרות לבקש עזרה וצדקה ממכריו, או אפילו מאנשים זרים, ודאי שאסור לו לגנוב ועליו לפנות ולבקש את עזרתם. אין בזה שום בושה, להיפך, זו חובתו הקדושה לפנות במצב כזה לעזרה.
ואף על פי שכתב ב'שולחן-ערוך' (יו"ד רנה, א): לעולם ירחיק אדם עצמו מקבלת הצדקה, ויגלגל עצמו בצער, כדי שלא יצטרך לבריות. וכן ציוו חכמים, עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ואפילו היה חכם מכובד ונעשה עני, יעסוק באומנות ואפילו באומנות בזויה, ואל יצטרך לבריות. מכל מקום כתב ה'שולחן-ערוך' בהמשך, שכל מי שצריך ליטול צדקה, ואינו יכול לחיות אלא אם כן יקבל צדקה, כגון זקן או חולה או בעל ייסורין, והוא מגיס דעתו ואינו נוטל, כדי שלא להצטרך לבריות, הרי זה שופך דמים ומתחייב בנפשו. ואין לו כל תועלת בצערו, אלא להפך, עוונות וחטאים. וזה מפני שמוטלת על האדם חובה לדאוג לקיומו, ואם אינו יכול להתפרנס ולהתקיים בכוחות עצמו, חובה עליו לבקש עזרה.
אבל במקרה שכל דלתות הנדיבים ננעלו, ואף אחד לא מוכן לעזור, והאדם מגיע למצב, שאם לא יגנוב מיד אוכל כדי להחיות את נפשו ימות מרעב, במקרה כזה, נפסק להלכה, שמותר לגנוב. ולא זו בלבד, אלא שבספר 'ים-של-שלמה' כתב, שלא רק שמותר לו לגנוב, אלא חובה עליו לגנוב כדי להציל את נפשו ממיתה. ואם לא גנב ומת, הרי הוא מתחייב בנפשו. אלא שצריך להוסיף כאן תנאי, שגם במקרה כזה אסור לגנוב אלא על מנת שלאחר זמן, כשיוטב מצבו של הגנב, ישלם את מחיר הגניבה לבעליה.
וכן פסק ב'שולחן-ערוך' (חו"מ שנט, ד): "אפילו הוא בסכנת מוות וצריך לגזול את חבירו כדי להציל נפשו, צריך שלא ייקחנו אלא על דעת לשלם" (ב"ק ס, ב תוספות ורא"ש ויש"ש. טור ושו"ע חו"מ שנט, ד).

יא - גניבה כדי להציל רכוש
אמנם הלכה ידועה היא, שאסור לאדם להשתמש ברכוש חבירו ללא רשות, והמשתמש ללא רשות גוזל. אולם ישנו מצב שבו יהיה מותר להשתמש ברכוש הזולת גם ללא קבלת רשות. וזה כאשר קורה לאדם נזק פתאומי שלא היה אפשר לצפותו מראש. למשל: אדם שהולך בדרך ובידו כד מלא דבש, ולפתע נשבר כדו והדבש מתחיל להישפך, והנה הוא רואה מולו כד ריק ששייך לאדם אחר. ההלכה היא שמותר לו לקחת ללא רשות את הכד, ומיד לשפוך לתוכו את הדבש, ועל ידי כך להצילו.
שורש ההלכה נעוץ בתקנות יהושע בן נון, שבשעה שנכנסו בני ישראל לארץ, התנה יהושע כמה תנאים בדיני ממונות. ואחד מהם, שאם לפתע יארע לאדם נזק גדול, יוכל להעזר ברכוש הזולת כדי להציל את ממונו. הסיבה לתקנה היא, שאם במצבים של נזק פתאומי נצטרך לחפש את בעל הכלי כדי לבקש את רשותו, יעבור הזמן וכבר לא נוכל למנוע את הנזק. ולכן תיקן יהושע, שאם בעל הכלי נמצא באזור, חובה עליו להושיט מיד עזרה, ואם אינו נמצא במקום, מותר לאדם לקחת את חפציו ולהשתמש בהם כדי להציל את רכושו. כמובן שאם הכלים שנטל ללא רשות יינזקו, יהיה עליו לשלם את הנזק.
וכן הדין במקרה שנודע לאדם על נזק גדול שקרה באופן פתאומי במפעל שלו, ועליו להגיע תוך דקות ספורות למפעל כדי לתקן את התקלה ולהציל את רכושו, והמכונית שלו לא נמצאת ברשותו - מותר לו לקחת את המכונית של חבירו ללא רשות, וכמובן תוך אחריות מלאה לכל נזק שיארע למכונית.
אבל ישנו מקרה שבו נחלקו הפוסקים אם מותר לאדם להציל את עצמו ברכוש זולתו ללא רשות. וזה כאשר רכושו של הזולת יאבד לגמרי. כדי לבאר את ההלכה נחזור למקרה הקודם, שבו אדם הולך עם כד מלא דבש, ולפתע הכד נשבר והדבש מתחיל להישפך. אולם במקום למצוא כד ריק, הוא מוצא כד מלא יין, ומחיר היין זול ממחיר הדבש. לדעת כמה פוסקים וביניהם 'ערוך-
השולחן' (חו"מ רסד, יד; שח, יד), מותר לו לשפוך את יינו של חבירו לארץ, ולשים במקומו את הדבש, ולאחר מכן לשלם לחבירו את המחיר המלא של היין, והדבש יישאר בידו. אבל לדעת הגר"ז (שולחן ערוך הרב הלכות שאלה ו), ראוי לבעל נפש להחמיר, מפני שבמקרה כזה הוא לא רק משתמש ברכוש של חבירו ללא רשות, אלא אף מאבדו לגמרי, ורק אם ידוע לו שחבירו לא יקפיד עליו, מותר לו לשפוך את יינו ולהניח במקומו את הדבש.

יב - הרואה שגונבים מחבירו
לעיתים קורה שאדם נכנס לחנות, ולפתע הוא שם לב שאחד מהקונים גונב משהו מהחנות. השאלה היא, מה עליו לעשות. האם חובה עליו לעזור לבעל החנות למנוע את הגניבה, או שמותר לו להשתמט מהעניין ולשים עצמו כמי שלא ראה דבר. יש לציין שאדם פוחד בדרך כלל להתערב במקרים כאלו, והשאלה אם מחמת הפחד או אי הנעימות מותר לו להשתמט מלעזור לחבירו.
במדרש חכמים בספרא (על ויקרא יט, טז) אמרו: מניין שאם אתה יודע עדות לטובת חברך שאתה חייב לילך ולהעיד ואינך רשאי לשתוק, תלמוד לומר: "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". וכן פסק הרמב"ם (ספר המצוות לא תעשה רצז), שבכלל מצוות "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ", כלולה גם החובה להציל את ממונו של חברך. כלומר לא רק להציל את נפשו אנחנו חייבים, אלא אף את רכושו. ואם כן ברור שאדם שרואה שגונבים מחברו או מזיקים לרכושו, עליו לעשות את כל אשר לאל ידו כדי למנוע את הגניבה (עשה לך רב ח"ו פה, ק).
אולם לכתחילה כדאי לעשות זאת באופן שלא יגרם מכך עלבון גדול לגנב, כי יתכן שאותו גנב אינו רגיל בכך, ואולי די בהערה אחת קטנה כדי שיפסיק את גניבתו. ולכן תחילה יש ללחוש לאוזנו, שלא יגנוב. ואם גם אז אינו מפסיק, יש לצעוק עליו בקול רם, כדי ששאר האנשים ישמעו ויבואו לעזרת בעל החנות. וכן הדין גם לגבי אדם שמתגנב לאוטובוס בלי לשלם, שיש לומר לו בנחת שצריך לשלם. ואם אינו משתכנע מיד, צריך לומר זאת לנהג. כי אין הבדל בין גניבה מאדם פרטי לגניבה מגוף ציבורי כאגד או דן (ובס' דיני ממונות ח"ד ע' ו' כתב אחרת).
ואם האדם חושש לנפשו, שאם יעיר אולי יפגעו בו, במקרה כזה אין עליו חובה להתערב מיד, אלא עליו להיות מוכן להתלונן במשטרה ולהעיד אח"כ כנגד הגנב. אבל יחד עם זה אין לפחד כל כך, ואדרבה, אם ידעו הגנבים שהציבור ככלל נאבק כנגדם, ודאי שהם יתמעטו, וטובה גדולה תצמח מזה לעם ישראל.

יג - להעמיד עובד בניסיון גניבה
שאלה שלעיתים אנשים מתלבטים בה היא, האם מותר לאדם לנסות את העובד שלו, כדי לבדוק אם הוא אדם ישר. למשל, האם מותר לומר לעובד קנה לי בחמישים שקלים הללו איזה דבר בחנות, ואת העודף תחזיר אלי, ובו בזמן לתת בידו מאה שקלים. ולהמתין לעודף ולראות האם העובד ינצל את טעותו המדומה של בעל הבית, ויעשה חשבון כאילו קיבל רק חמישים שקלים, או שיודה על האמת, ויאמר למעבידו, טעית ונתת בידי יותר כסף ממה שחשבת.
אותה שאלה נשאלת גם לגבי עוזרת, האם מותר להעמיד אותה בניסיון. למשל שבעלת הבית תשאיר סכום כסף במקום הגלוי לעוזרת, ולאחר מכן תצא ותשאיר את העוזרת לבד בבית, כדי לבדוק האם תשלח ידה לכסף.
בספר דיני ממונות לרב בצרי (ח"ד ע' י') פסק על פי שו"ת תורה לשמה (סימן תז) שאסור לאדם להעמיד את חבירו בניסיון, שמא החבר אכן יתפתה ויחטא, ונמצא שזה שהעמידו בניסיון עבר על האיסור "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (ויקרא יט, יד).
אולם בשו"ת 'עשה-לך-רב' (ח"ז עא, ק) הביא את דעת ה'ישכיל-
עבדי' (ח"ז מד, יז), שפסק שמותר למעביד להעמיד את פועליו בניסיון כדי לבדוק את מידת אמינותם.
ונראה שלמעשה מותר להעמיד את העובד בניסיון, בתנאי שהניסיון לא יהיה שונה וקשה מהניסיונות שיעמדו בפני העובד בהמשך עבודתו. כמו, למשל, עוזרת שעומדים להפקיד את הבית בידה, ודאי הוא שבכל משך עבודתה תעמוד בניסיון תמידי, ואם כן, הנחת סכום הכסף בפניה איננה הכשלה מיוחדת. שהרי אם תרצה לגנוב, תוכל לעשות זאת בקלות בהמשך עבודתה, רק שאז בעלת הבית לא תדע על כך, כי לא בכל יום אדם בודק אם כל חפציו נמצאים במקומם. ואילו על ידי הניסיון תוכל בעלת הבית לעמוד באופן ברור ומיידי על אופייה של העוזרת. ואדרבה, יתכן שדווקא אם העוזרת תיכשל בניסיון, בסופו של דבר תגנוב פחות, ואין כאן איסור של "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל".
וכן הדין גם לגבי כל פועל ועובד, שמותר למעבידו לנסותו בכל אותם הניסיונות שממילא יצטרך לעמוד בהם בהמשך עבודתו.
אולם להעמיד את העוזרת או את העובד בניסיונות קשים יותר מאלו שיצטרכו לעבור במשך עבודתם השוטפת, בזה ישנה מחלוקת, שיש אוסרים משום האיסור לפני עיוור לא תיתן מכשול, ויש מתירים הואיל ויש בזה תועלת של מניעת גניבות.

יד - מקום עבודה
גם אדם שעובד במשרד או בבית חרושת צריך להיזהר מאיסור גניבה במקום עבודתו, כי ישנם איסורים שאנשים רבים אינם מודעים להם. למשל, אסור לפקיד להשתמש בטלפון ללא רשות מפורשת של בעל הבית. וכן מקום שמאפשר לעובדיו להתקשר רק לשיחות זולות (למשל באותה רשת טלפונים), אסור לאף עובד לעבור על כך ולהתקשר בשיחות יקרות, ואפילו אם אותו עובד אינו מנצל את זכותו להתקשר בשיחות זולות, ורק לעיתים רחוקות הוא נצרך לשיחות יקרות, אינו יכול להתקשר לשיחות יקרות ללא רשות מפורשת מבעל הבית (עשה לך רב ה, קב).
וגם כאשר המשרד מסכים לשיחות זולות, ודאי הוא שאינו מסכים שהעובד ירבה בשיחות, ולכן בכל מקרה שנדמה לעובד שאולי הוא חורג מן הרשות שנתנה, עליו לבקש רשות מיוחדת לאותה החריגה. וכן הדין לגבי שימוש בדפים ובמעטפות של המשרד, שאסור לעובד להשתמש בהם לצרכיו הפרטיים ללא רשות מפורשת.
וחשוב לשים לב לנקודה נוספת. לעיתים אין למנהל העבודה הסמכות לתת רשות להתקשר בטלפון או להשתמש ברכוש המשרד לצרכים פרטיים, מפני שהוא לא בעל הבית, אולם הואיל והוא האיש הבכיר, העובדים מבקשים ממנו רשות להתקשר ומתקשרים, ויתכן שלמעשה שניהם נעשים שותפים לגניבה. ולכן כשהעובד מבקש רשות ממנהל העבודה, עליו לוודא היטב, שאכן יש לו זכות לתת רשות.
וכבר אמר רב יהודה (ב"ב קסה, א), שרוב העולם נכשלים בגזל. ופירש רש"י, שאין הכוונה שרוב האנשים מתכוונים ממש לגנוב, אלא מפני שהממון חביב על האדם, ולעומתו ממון חבירו אינו חשוב אצלו כל כך, לכן אנשים רבים מורים לעצמם היתר, ואינם נזהרים מספיק בממון זולתם, ונכשלים בלא משים בגזל.

טו - ארור משגה עור בדרך
נצטוונו (ויקרא יט, יד): "לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹוהֶיךָ אֲנִי ה'". וכן נאמר (דברים כז, יח): "אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ". בנוסף לאיסור הפשוט, שלא להכשיל עיוור ושלא להפנות אותו לדרכים עקלקלות, פירשו חז"ל שכל מי שאינו מצוי בתחום מסוים נחשב כעיוור באותו התחום, והמטעה אותו עובר על איסור תורה.
למשל, מוכר מוצרי חשמל שמבין ובקיא בטיבם של מוצרים חשמליים, ויודע כי מוצר חשמלי של חברה מסוימת נוטה להתקלקל במהירות. אם כשקונה מבקש ממנו עצה לגבי רכישת אותו מוצר, הוא משבח את המוצר ומסתיר את הפגמים הידועים לו, הרי הוא עובר על איסור מהתורה. וכן מי שעובד בעסקי ביטוח או בנקאות, ובא אליו לקוח לשאול בעצתו, והוא נותן לו תשובה מכשילה, שתגרום שלא יוכל לקבל את התנאים הטובים ביותר, עליו נאמר: "אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ".
והשתמשה התורה בדוגמה של עיוור, מפני שכל אדם מבין שהכשלת עיוור בדרכו הוא מעשה מרושע, וכך ממש צריך לדעת שהמכשיל את חבירו בעצה רעה, שתגרום לו להפסד או לטרחה רבה, הרי הוא כמכשיל עיוור בדרכו.

ואם זה שנתן את העצה המכשילה גם מרוויח מכך, כגון שמוכר מוצרי החשמל מקבל אחוזי רווח נוספים מאותה החברה כדי שיקדם את מוצריה, הרי שבנוסף לנתינת המכשול גם הונה וגזל את כספו. וכן, אם אותו עובד בנק או סוכן ביטוח, מרוויח על כך שנתן ללקוח עצה לא טובה, הרי שהוא עובר גם על איסור הונאה. ואמנם אין דרך להוכיח כי זה שהכשיל את חבירו התכוון לכך, מכל מקום לפני הקב"ה הדברים ידועים, והוא יפקוד על עוונו, וזה שנאמר (ויקרא יט, יד): "לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹוהֶיךָ אֲנִי ה'".

טז - עבודת השכיר
כשם שאסור לאדם לגזול ממונו של חבירו כך אסור לשכיר להתבטל מעבודתו. וכמו שכתב ב'שולחן-ערוך' (חו"מ שלז, כ): "מוזהר הפועל שלא ייבטל מעט כאן ומעט כאן, אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן".
וכל כך צריך להיזהר שלא לגזול את זמנו של בעל הבית, עד שאמרו חכמים, שפועלים העושים מלאכה אצל בעל הבית, מקצרים בברכת המזון, אומרים ברכה ראשונה כתקנה, ובשנייה פותחים וחותמים בברכת הארץ וכוללים בה "בונה ירושלים", וברכה רביעית - "הטוב והמטיב" אין אומרים כלל, שהואיל וחכמים הם שתיקנו לאומרה, כדי שלא לגזול את זמנו של בעל הבית ביטלו את תקנתם. אמנם כבר מתקופת הראשונים נהגו כל המעסיקים שלא להקפיד על כך, וממילא חוזר החיוב על הפועלים לברך את כל ברכת המזון (שו"ע או"ח קצא, א-ב).
עוד הלכה שמלמדת אותנו עד כמה צריך הפועל להיזהר שלא לגזול את זמנו של בעל הבית, שאף שתקנו חכמים, ששלושה שאכלו כאחד חייבים בזימון, אם הם פועלים, ואחד מהם סיים את ארוחתו קודם חבריו, יברך בלא זימון כדי שלא להתעכב ממלאכתו. ורק אם בעל הבית הסכים שימתינו זה לזה לזימון רשאי להתעכב עד הזימון (מ"ב קצא, ב).
את היסוד לכך למדנו מיעקב אבינו, שהתורה טורחת לספר לנו שוב ושוב על מסירותו המרובה לעבודתו, כפי שאמר לרחל ולאה (בראשית לא, ו): "וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן". וכן אמר ללבן שרדף אחריו (בראשית לא, לט-מ): "טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ, אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה... הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי".
גם את הצלתו תלה יעקב אבינו בזכות עבודתו המסורה, וכמו שאמרו חז"ל (בר"ר עד, יב): "חביבה היא המלאכה מזכות אבות, שזכות אבות הצילה ממון ומלאכה הצילה נפשות". שנאמר (בראשית לא, מב): "לוּלֵי אֱלֹוהֵי אָבִי אֱלֹוהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי, אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי (היינו עבודתי המסורה) רָאָה אֱלֹוהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ" (ומנע את לבן מלהרוג אותי ואת בָנַי).
ועל כן אל ייפול לב הפועל, ואל יחשוב, מה ערך לטרחתי, שגדולה המלאכה של מי שעושה אותה באמונה בעיני הקב"ה. והחריצות והנאמנות במלאכה היא הסגולה הבדוקה לעשירות (ע' שו"ע חו"מ שלז, כ. ערוה"ש חו"מ שלא, ג).
וצריך העובד לישון ולאכול כראוי, שאם יהיה עייף או רעב נמצא גוזל את מעסיקו (שו"ע חו"מ שלז, יט).
ואם סיכמו המעסיק והשכיר את שעות העבודה ואת הנסיבות שבהן יכול השכיר להפסיק את עבודתו - סיכומם קובע. ואם לא סיכמו - מנהג המקום קובע. אלא שקשה מאוד לקבוע מה המנהג. שכן ברור שבמקרים דחופים ביותר נוהגים לדבר בטלפון, השאלה מה מוגדר כדחוף. וכן מותר להכין כוס תה, השאלה כמה זמן מאבדים סביב הכנת התה ושתייתו. כדי לצאת מהספק טוב לסכם דברים אלו במפורש עם המעסיק.

יז - מדיני אונאה במקח וממכר
"וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ - אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו" (ויקרא כד, יד).
לכתחילה צריכים המוכרים והקונים שלא להונות איש רעהו, ולמכור ולקנות כל דבר במחיר המקובל באותו מקום ובאותו זמן (גם אם ישנם פערים קטנים).
ואם טעו ובצעו את המקח בהפרש של יותר משישית מהמחיר המקובל, כגון שחפץ שמחירו המקובל כשש מאות שקלים נמכר בשבע מאות ואחד שקלים, יכול הקונה לבטל את המקח. וכן אם אותו חפץ נמכר בארבע מאות ותשעים ותשעה שקלים, יכול המוכר לבטל את המקח. ואם לפני המכירה אמר המוכר לקונה, יודע אני שאפשר לקנות חפץ כזה בחמש מאות בלבד, אבל אני רוצה עבורו שבע מאות, אם הסכים הקונה לשלם שבע מאות, אינו יכול אח"כ לחזור בו לטעון שהמוכר הונה אותו, הואיל והודיע לו מראש שהוא גובה ממנו יותר מהמחיר המקובל. אימתי יש טענת אונאה, כאשר נעשה הדבר בלא יודעין.
ואם הטעות היתה בשיעור של שישית מהמחיר המקובל. אין אפשרות לבטל את המקח, אבל המאנה את חבירו צריך להחזיר את השישית שבה הונה אותו. (שישית הכוונה לטוווח שבין שישית מבפנים 14.2%, לשישית מבחוץ 16.6%, - סמ"ע רכז, ג).
ואם טעו בפחות משישית מערך המכירה, המקח קיים, ואין הצד המרוויח צריך להחזיר את מה שהרוויח, כיוון שהוא פחות משישית, ודרך העולם למחול על טעות שכזו, מפני שקשה ללוקח ולמוכר לכוון את דמי המקח באופן מדויק (שו"ע חו"מ רכז, א-ד).
יש לציין שבמסחר המודרני ישנם פערים עצומים בין המחירים של מוצרים רבים בהתאם לסוג המסחר, אינו דומה סיטונאי לקימעונאי, וכן אינה דומה מכירה במכרז או באינטרנט למכירה בחנות. על כן דברינו אמורים בקנייה בחנות רגילה, אך בסוגי מסחר אחרים, לעיתים אין כלל מחיר מקובל, וממילא דין האונאה משתנה.
וכל זה הוא דווקא כאשר הטעות היתה בקביעת המחיר, שאמדו את שווי הסחורה ביותר מערכה או בפחות. אבל אם סוכם שהסחורה עולה מאה שקלים, וטעו במניין השטרות, והקונה שילם יותר או פחות, אפילו אם הטעות היתה בשקל אחד, המקח קיים וחובה להחזיר את אותו השקל (שו"ע חו"מ רלב, א; סמ"ע ב).
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il