ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הכנסת אורחים ;">

בית מדרש מידות ובין אדם לחברו הלכות בין אדם לחברו Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (45 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (45 ד')

ט' טבת תשס"ח

הכנסת אורחים

מתוך פניני הלכה ליקוטים ב' פרק ז' הכנסת אורחים



נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
יוסף בן גרציה

א - מקומה של המצווה בתורה
אחת מהמצוות החשובות והבולטות שבתוך מערכת המצוות שבין אדם לחבירו, היא מצוות הכנסת אורחים. וכל כך גדולה חשיבותה, עד שייחדה לה התורה פסוקים רבים כדי ללמדנו באופן מפורט כיצד קיים אברהם אבינו עליו השלום מצוות הכנסת אורחים (בראשית יח א-ח).
ואם כן ראוי שגם אנו נעקוב מעט אחר דרכו של אברהם אבינו בקיום מצווה זו. ראשית העיתוי, שלושה ימים לאחר שמל את בשר ערלתו, בעודו חולה מחמת המילה, כבר יצא אל פתח אוהלו - לחפש אורחים. וכשראה לשמחתו שלושה אנשים, שכח את מחלתו, ומיד רץ לקראתם והפציר בהם לבוא ולהתארח בביתו.
ומהעיתוי נעבור אל האורחים עצמם, מי היו אורחים אלו? אנו יודעים היום, וכן אברהם אבינו ידע לאחר מכן, שהיו אלה מלאכים, אולם כאשר רץ לקראתם, חשב שהם אנשים פשוטים. יתר על כן, מספרים לנו חכמינו ז"ל (ב"מ פו, ב), שהם נדמו לו כערבים הנוהגים להשתחוות לעפר שברגליהם, מין סוג מגונה במיוחד של עבודה זרה, וכדי להסירם מטעותם, ביקש מהם שירחצו את רגליהם. אך מכל מקום עובדה זו, ההופכת את האורחים הללו לאנשים מן הרמה הנמוכה ביותר, לא הפריעה לאברהם אבינו, שאף על פי כן רץ לקראתם, והכניסם לביתו בשמחה, ושחט לכבודם פרים, והגיש להם חמאה וחלב. 1
לאחר אותה הכנסת אורחים מופלאה התבשר אברהם אבינו על הולדת יצחק בנו.
בדומה לזה מספרים על אביו של הבעל שם טוב, רבי אליעזר, שהיה מהדר מאוד במצוות הכנסת אורחים, והיה מעמיד שליח בשכר בקצה הכפר, כדי שיזמין אל ביתו את עוברי האורח העניים. והיה מאכילם ומשקם ונותן להם צורכי לינה בעין יפה.
בשמיים התעוררה שמחה גדולה ממעשיו הטובים של רבי אליעזר, עד שבא השטן וקטרג ואמר, שכדי לדעת אם מעשיו אכן לשם שמיים, יש צורך לנסותו. והוחלט לנסותו, אלא שבזכות המצווה ריחמו עליו וקבעו, שלא השטן ינסהו אלא אליהו הנביא.
בשבת אחת אחר הצהרים, הגיע אל ביתו של רבי אליעזר, יהודי עובר אורח, תרמילו על כתפו ומקלו בידו. מחלל שבת גמור. וכדי שיהיה ברור שהשבת לא נשכחה ממנו, ברך העני את רבי אליעזר בברכת שבת שלום חגיגית.
רבי אליעזר לא רצה לבייש את העני, ולכן העלים עינו מחילול השבת, והזמינו לסעודה, ונתן לו מכל טוב. גם למחר, כשנפרד ממנו, לא גער בו, אלא בחביבות רבה נפרד ממנו לשלום. ואף הוסיף, שמעתה, בכל פעם שיעבור במקום, יוכל לבוא ולהתארח בביתו.
באותה שעה נתגלה אליהו הנביא בפני רבי אליעזר, ובישר לו, שבזכות אהבת ישראל ומצוות הכנסת האורחים, עתיד להיוולד לו בן לעת זקנתו, שיאיר את עיני ישראל, הלא הוא רבי ישראל בעל שם טוב.

ב - יהודי נבחן בהכנסת אורחים - רבקה אמנו

מצוות הכנסת אורחים, היא אחת מהמצוות המאפיינות ביותר את עם ישראל. אפשר לומר שאחת הבחינות לאופיו היהודי של כל אחד מאיתנו היא מידת הכנסת האורחים שלו.
שהרי בתורה מסופר, שכאשר הוטלה על אליעזר עבד אברהם השליחות הגורלית, למצוא אשה מתאימה ליצחק אבינו, אשה שתוכל יחד עמו להמשיך את תהליך יצירתו ולידתו של עם ישראל, ותהיה לאחת מארבע האמהות שלנו, לא מצא לו אליעזר עבד אברהם מבחן טוב וקולע יותר להתאמתה של האשה המבוקשת, מאשר ההתבוננות בדרך שבה תקבל אותה אשה את פניו של האורח הבא ממרחקים. האם לאחר שיבקש ממנה להשקותו מים מכדה תציע לתת גם לגמלים. אם תסכים לתת לו לשתות בלי להציע לתת מים לגמליו, סימן שהיא נערה הגונה ומנומסת, אבל עדיין אין בה ממידת החסד המיוחדת לביתו של אברהם אבינו. שכן אברהם אבינו היה מחזר אחר אורחים ומשתדל לכבדם ולשמחם ככל יכולתו. אבל אם מעצמה תציע מים גם לגמליו, סימן שהיא בעלת חסד אמיתית, ובכל הזדמנות שתגיע לידה תחפש דרכים להיטיב לזולת. מספרים חז"ל שגם לאליעזר עבד אברהם היתה בת, וחפצו היה כי יצחק ישא אותה לאשה, אלא שאברהם אבינו דרש כי יביא לבנו יצחק אשה ממשפחתו שבחרן. אולם בסתר ליבו קיווה אליעזר, שהיה אדם גדול בחכמה ומעשים, שאם לא יצליח למצוא אשה מתאימה בחרן, ייעתר אברהם ויסכים כי יצחק ישא את בתו לאשה. אולי לכן ביקש להעמיד את הנערות בניסיון קשה, שכמעט שום נערה לא תעמוד בו. וכי איזה נערה תציע מיוזמתה להשקות עשרה גמלים, שכל אחד מהם שותה עשרות ליטרים. גם אילו היה אליעזר מבקש במפורש מנערה רגילה להשקות את גמליו, היתה מביטה בו בתימהון, כאילו לומר לו: "תשמע אדוני: זו העבודה שלך, מדוע שלא תשקה בעצמך את הגמלים". וכאן הוא אפילו לא התכוון לבקש מהנערה להשקות את הגמלים, אלא ציפה שהיא מיוזמתה תציע להשקות את הגמלים.
מיד לאחר שהחליט אליעזר עבד אברהם על הבחינה שיערוך לנערות, נזדמנה לפניו נערה טובת מראה, "וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ. וַתֹּאמֶר: שְׁתֵה אֲדֹנִי, וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ. וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת. וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו". טוב ליבה של רבקה אמנו היה הרבה מעבר למה שציפה אליעזר עבד אברהם, היא לא רק התנדבה להשקות את גמליו, אלא עשתה זאת באהבה ושמחה, על כן התורה מספרת איך מיהרה ורצה לשאוב שוב ושוב לכל גמליו. זו היתה דוגמא ומופת להכנסת אורחים. אפילו אליעזר עבד אברהם, שהכיר את חסדיו המרובים של אברהם אבינו, נדהם מטוב ליבה הנהדר. "וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ה' דַּרְכּוֹ אִם לֹא". עתה הוא ידע, כי אם רק תסכים רבקה לבוא לארץ ישראל ולהינשא ליצחק, היא האשה המתאימה ביותר להיות שותפה להקמת העם המקודש שנועד לגלות את דבר ה' לעולם.
וכל כך חשוב שנקלוט את העניין הזה, עד שהתורה האריכה בסיפור מעשה החסד והכנסת האורחים של רבקה, ואף חזרה וסיפרה אותו בשנית (בראשית כד).

ג - התמחוי
מאז ומתמיד הצטיין עם ישראל במידת החסד, והיה מקפיד בקיום מצוות הצדקה והכנסת אורחים. והואיל והיו הרבה אורחים עניים, ואדם אחד באופן פרטי אינו מסוגל להכניס את כולם לביתו ולספק להם את צורכיהם, קבעה המשנה (פאה ח, ז), שכל אנשי העיר או הכפר יתארגנו באופן משותף, ויתמודדו עם כל צורכי העניים.
ושתי צורות חלוקה היו, קופה ותמחוי, מהקופה היו מחלקים לתושבי העיר העניים, והיו נותנים לכל עני, מזון או כסף שיספיק לו למשך שבוע.
אבל היו עניים שלא היה להם מקום מגורים קבוע, אלא היו נודדים מעיירה לעיירה, כדי לחפש את מזלם, אולי ימצאו איזה דבר להתפרנס ממנו באחד המקומות. ובינתיים היו מתגלגלים ללא כסף וללא מזון. כדי לעזור לעניים האורחים, היו גבאי הצדקה אוספים בכל יום מבני העיר, מיני תבשילים ומאכלים. והעניים שהזדמנו לאותה עיר, היו פונים אל התמחוי, ומקבלים משם מזון שיספיק להם ליום אחד. כמובן שאם בני העיר מסוגלים לתת לעניים יותר, תבוא עליהם ברכה. אלא שההלכה היא, שלכל הפחות צריכים בני העיר להתארגן באופן כזה שיוכלו לתת לכל עני מזון של שתי סעודות ליום.
ואם העני החליט ללון בעיר, אזי צריך לדאוג לו לפרנסת לינה, כלומר, למיטה, כר ושמיכה. ואם נשאר לשבת, נותנים לו מזון לשלוש סעודות. וכך בכל משך התקופה שהעני היה מחליט להישאר בעיר, היה זכאי לקבל מזון ומקום לישון.
וודאי שאין למנוע מכל יחיד ויחיד, לארח את העניים בביתו, אלא שחכמים תקנו לארגן תמחוי, כדי לדאוג לקיומם של אותם העניים שלא יימצא להם מארח. ובמקומות קטנים, שלא היו מגיעים אליהם עניים רבים, ולא היה כדאי להחזיק תמחוי, היו בני המקום מחלקים ביניהם בתורנות את האחריות לאירוח האורחים העניים.
ואם ישנו אדם שמסוגל לתת מזון וכסף לתמחוי ולקופה, ואינו מוכן לתת, יכולים בני העיר לכוף אותו לכך. כלומר כל מה שהמשנה דיברה על התמחוי והקופה, אינו רק מנהג מצווה, אלא דין מחייב, שהציבור יכול לכוף את היחיד לקיימו (ש"ך יו"ד רנו, א. אהבת חסד חלק ג', פרק א').

ד - מעלת הכנסת אורחים עניים
נאמר בתלמוד (שבת קכז, ב), שגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה, וכן "אמר רבי יוחנן: גדולה הכנסת אורחים כהשכמת בית המדרש, ורב דימי מנהרדעא אמר: יותר מהשכמת בית המדרש". ובמסכת חגיגה (כז, ב) אמרו, שהשולחן שאדם מארח סביבו אורחים שקול כמזבח שבבית המקדש, והאוכל שמאכילים בו את האורחים, שקול כנגד הקורבנות שהיו מעלים על המזבח.
אך צריך לדעת, שכל המעלות המופלגות שאמרו חז"ל בדבר הכנסת אורחים, נאמרו כלפי הכנסת אורחים עניים שאין להם מה לאכול. וכן אדם עשיר שנקלע למקום שאין לו היכן לאכול ולישון, המארח אותו מקיים מצוות הכנסת אורחים.
אבל אירוח של שכנים שאינם עניים, אינו עולה למדרגת הכנסת אורחים, שאותה כל כך שיבחו חכמים, מאחר שיש להם בקרבת מקום בית שבו הם יכולים לאכול. ועוד משתמע מזה, שאף אם האורחים גרים במקום רחוק, אם יש להם מספיק כסף כדי לשהות במלון, שוב אין אירוחם במעלה הגדולה של הכנסת אורחים שכל כך שיבחוה חז"ל. ואף שגם לאירוח כזה ישנו ערך וחשיבות, מכל מקום לא עליו אמרו חכמים (שבת קכז, ב): "גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה". שהרי יש להם אפשרות להסתדר ללא האירוח (שו"ע ורמ"א או"ח שלג, א. ועיין פ"ת יו"ד סט, יג. בית יחזקאל מהד"ב שמ"ו).
ואף שאין אירוח השכנים והחברים נחשב להכנסת אורחים במובן המלא, מכל מקום ודאי שאין לזלזל ולהמעיט בחשיבותו. שהרי אם מקבלים את החברים בסבר פנים יפות ובידידות, מרבים על ידי זה את האהבה שביניהם, וכל זה שייך למצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".

ה - סבר פנים
ישנן מצוות שגם אם יעשה אותם האדם בעצבות, אע"פ שלא יקיימן כמצווה מן המובחר, מכל מקום המצווה קוימה. אבל במצוות שבין אדם לחבירו, אם המצווה תיעשה ללא יחס חם של אהבה לזולת, תאבד המצווה כמעט את כל ערכה.
ולכן הרוצה לקיים מצוות הכנסת אורחים, צריך לאהוב את אורחיו ולרצות בטובתם ובכבודם, ויקבל פניהם בשמחה, וישתדל למלא את צורכיהם. ואם יתעצבו, ינחמם בדברים. שהרי אורח שאין לו מה לאכול וחייב להזדקק למתנות סובל מאוד. סיפר לי פעם אדם אחד, שלאחר המלחמה העולמית השנייה הגיע לביתם פליט, והם ארחוהו במשך כמה ימים בביתם, בשבת כיבדוהו בברכת המזון, וכשהגיע לברכת "רחם נא", ואמר את התפילה "אל תצריכנו ה' אלוקינו לא לידי מתנת בשר ודם, ולא לידי הלוואתם, כי אם לידך המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה, שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד", לא יכול היה לעצור בדמעותיו ופרץ בבכי.
זו דוגמה לייסוריו ולסבלו של אורח, ולכן אמרו חכמים שלא מספיק לתת לאורח ארוחה טובה, אלא צריך לשמחו ולפייסו, ולומר לו דברים המתיישבים על הלב כדי לעודד את רוחו.
ומיד כשיגיע האורח, יניחו לפניו אוכל ושתייה, כי אולי הוא רעב וצמא, ומתבייש לבקש. ויעשו הכל בזריזות, שעל ידי זה יבין האורח שהוא אהוב ורצוי (אהבת חסד ח"ג פ"ג).

ו - הכנסת אורחים בזמן הזה
שאלה : האם אפשר כיום לקיים מצוות הכנסת אורחים.
שהרי ברוך ה' כמעט שלא נותרו אנשים רעבים, כי כמעט כל אדם בארצנו יכול להשיג לעצמו מזון לצורך קיומו. ואמנם לכל אירוח של משפחה או חברים יש ערך של אהבה וידידות, אך השאלה האם ניתן לקיים בזמן הזה את מצוות הכנסת האורחים המקורית שכה שיבחוה חז"ל, עד שאמרו עליה שהיא גדולה מקבלת פני שכינה (שבת קכז, ב).
תשובה : אמת, נכון שהיום כמעט שאין אנשים רעבים ללחם, וכמעט שאין אנשים שאין להם היכן לישון. אך בכל זאת, ישנם כיום אנשים רבים שזקוקים לסעד ועידוד. המצווה נשארה, אך הדגש השתנה. עובדה היא שבדורנו אין פחות אנשים מדוכאים, אין פחות התאבדויות. ואם כן עלינו להסיק שאף על פי שרמת החיים מבחינה חומרית עלתה, איכות החיים מבחינה נפשית ורוחנית לא עלתה, ובמידה מסוימת דווקא השפע הגשמי הבליט יותר את ייסורי הנפש, ורבים יותר חשים כיום בדידות וניכור, ואין כמו מצוות הכנסת אורחים בכדי להפיג את ייסורי נפשם.
כללו של דבר, בזמנינו העוני הקשה ביותר הוא העוני הנפשי, הרוחני. ומצוות הכנסת אורחים הולכת ולובשת פנים יותר רוחניות, של סעד ותמיכה רוחנית. ישנם אנשים שאיבדו את הכיוון בחיים, התייאשו מעצמם ומעתידם. אירוח טוב, אוהד, חם, יכול לחזור ולנטוע בקרבם את האמונה, שיש ערך לחייהם, שאנשים מעריכים אותם, שמחים לשהות במחיצתם ומעונינים לעזור להם. ומתוך כך ישאבו כוחות חדשים להמשך החיים. ואשרי אדם שיודע לראות, מי מחבריו זקוק לעידוד.
כמו כן, באים לארץ ללימודים בחורים רבים מחוץ לארץ, והרגשת חסרון הבית מעיקה עליהם, והמארח אותם בביתו, מקיים את המצווה בכל הידורה. הדבר נכון במיוחד לגבי אלה שהחליטו לעלות לארץ למרות התנגדות הוריהם, שהם זקוקים יותר לאהבה ולחמימות המשפחתית שהאירוח יכול להעניק להם.

ז - מצווה לאומית
יש להוסיף שדווקא עתה, עם הקמת מדינת ישראל וקיבוץ הגלויות, הפכה מצוות הכנסת אורחים למצווה לאומית. אין לתאר את הרגשת החרדה של העולים החדשים שבאים לארץ ואינם יודעים מה צופן להם העתיד. כל הקשרים שהיו להם עם המציאות התרופפו. לפתע הם גרים במקום שהם לא מכירים, שפה לא מובנת, יחסי עבודה חדשים, והכל מפחיד במידה מסוימת. הם זקוקים למשענת מהתושבים הוותיקים. בשנים הראשונות, שהן הקשות יותר, מצווה על התושבים הוותיקים, לארח את החדשים, ולסייע להם בחומר וברוח.
כמו כן ישנם עדיין יהודים רבים בגולה, וחלקם מתעניין בעלייה לארץ. אך עוד לפני עלייתם הם באים לביקור, לבדוק, לראות, לחוש. לפי הדרך שבה נקבל את פניהם תיפול החלטתם, אם נארחם יפה - יבואו, ואם לא, חס ושלום עלולים הם להישאר בגלות ולאבד את זהותם ולהתבולל. לכן היהודים הגרים בארץ ישראל צריכים לאסוף את כל כוחותיהם, את כל האהבה שיש בהם לעם ישראל, כדי לקיים ביהודים העולים לביקור בארץ את מצוות הכנסת אורחים במדרגה המהודרת ביותר.

ח - מיטה
אדם שרוצה לקיים את מצוות הכנסת אורחים בהידור, ראוי לו לתכנן את ביתו באופן שיהיה אפשר לארח בו אורחים בנוחות מירבית. ויחד עם המחשבות על חשיבות המחסן וחדר העבודה וכדומה, ראוי ומתאים לחשוב גם על חדר שיוכלו לקיים בו את מצוות הכנסת האורחים.
וכן זוג שעומד להתחתן, וקונה רהיטים לביתו החדש, כדאי שייקח בחשבון שמן הסתם יבואו אליו אורחים, מבני המשפחה או חברים, וכדי לארחם באופן המתאים, יש לקנות מיטות נוחות לאורחים, וכן שמיכות וכרים טובים.
לפעמים קורה שאדם מזמין את חבריו או בני משפחתו להתארח בביתו, והאורח מגיע וחושב שמן הסתם יכינו למענו מיטה נוחה. ולבסוף כשמגיע הלילה והוא עייף, מתברר לו שהוא צריך לישון על איזו מיטה מתקפלת, כשכל תנועה שלו מעוררת קולות חריקה. ועל כר בכלל לא חשבו, כי הרי יש כאלו שלא אוהבים כר... והשמיכה אינה מצופה בסדין, כי לא כדאי לצפות שמיכה בשביל לילה אחד או שניים... ולפעמים בחורף ברגע האחרון מתברר שאין בבית שמיכה חמה, פשוט חשבו בטעות שתספיק לו שמיכה קיצית. וכשהאורח רומז שהוא מעוניין שיהיה לו חם בלילה, מתחילים המארחים לאסוף כל מיני סדינים וכיסויי מיטה, והאורח צריך לזחול אל תוך המערכת המסובכת הזאת, שכמובן באמצע הלילה מתפרקת. ושנת האורח נודדת, והוא חושב לעצמו: למה באתי לכאן?
כללו של דבר: אדם שמזמין אורח צריך לדעת את מה שכתב ה"חפץ חיים" בספרו "אהבת חסד" (ח"ג פ"ב), שפעמים רבות חשוב יותר לאורח לישון במיטה ובכלי מיטה נוחים מאשר לאכול ארוחה טובה. ואם אין ברשותו מיטה נוחה או כר ושמיכה מתאימים, יש לומר זאת לאורח, כדי שיוכל להחליט אם בכל זאת הוא מעוניין לבוא.
וכאמור, לכתחילה כשאפשר, יש להדר ולקנות לצורך האורחים מיטה ומצעים נוחים וחמים.

ט - לא להכביד
ראוי שהאורח ישתדל לא להכביד על בעל הבית, שהרי כל אורח, ואפילו האהוב ביותר, אם הוא נשאר בבית מארחיו ימים מרובים מידי, הרי הוא נמאס על בני הבית, והם מייחלים לצאתו. אמרו חכמים במסכת דרך ארץ (ד"א זוטא ח'), שאורח המטריח את בעל הבית מגונה. וישנו פתגם האומר: "ביום הראשון האורח כאור זורח, ביום השני לבני הבית לטורח, ביום השלישי סורח, וביום הרביעי, אם הוא פיקח, כצבי הוא בורח".
ובספר משלי (כה, יז) נאמר: "הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ פֶּן יִשְׂבָּעֲךָ וּשְׂנֵאֶךָ". כלומר בקר אצל רעך לעיתים נדירות, כדי שכל ביקור יהיה יקר, כי אם תרבה לבקרו, יש חשש שתמאס עליו וישנאך.
ובספר חסידים (שט"ו) כתוב, שאורח, ובמיוחד אורח הבא לנופש, צריך להשתדל שלא להיות למשא על מארחו, ואם הוא אינו נזהר בזה, עתיד ליתן על כך את הדין. וכן כתב החיד"א בספר "ברית עולם", שאדם המפציר בחבירו לארחו, וחבירו מארחו מפני הבושה שלא נעים לו לסרב, האורח עובר בזה על גזל ומחלל את השם.
בקיצור, האורח צריך להשתדל שלא להטריח את מארחיו. במיוחד באירוח שאינו הכרחי, כגון בטיול או נופש, צריך האורח להשתדל שלא ליפול לעול על מארחיו, ולשהות אצלם זמן מרובה ללא רצונם. ואם יש באפשרותו להשתכן בבית מלון והוא יודע שהוא מכביד על מארחיו, ודאי שראוי להעדיף את המלון.
ולדברים האלה אין שיעור, כי יש אנשים שמצד אופיים קל להם יותר לארח, ויש אנשים שכל שינוי בסדרי החיים שלהם קשה להם, ולכן האירוח מכביד עליהם יותר. וכמובן שכאשר מדובר על חברים יותר טובים, אזי ניתן להתארח יותר זמן יחסית. וכן כאשר מדובר במצב של חוסר ברירה, אזי ישנה נכונות אמיתית לארח יותר זמן. מה שחשוב הוא לדעת את הכללים העקרוניים, ועל פיהם להחליט בכל מקרה בשכל ישר.

י - הזמנת אמת
לפעמים נגרמת אי נעימות, מחוסר יושר בנושא האירוח, קורה שאדם מזמין את חבירו להתארח אצלו, ובאמת בליבו הוא אינו מעוניין בזה כלל, וכל הזמנתו אינה אלא נימוס חיצוני שיקרי. ואמנם בני אותו ה"חוג" והמנטליות מכירים בהזמנה זו שאינה אלא סתם התייפייפות ונימוס חיצוני. אבל, יש אנשים תמימים שאינם מבינים זאת, וחושבים שבאמת המזמין מעוניין באירוחם כפי שאמר. ורק לאחר שהם מגיעים אל ביתו, ותוך כדי הארוחה נאמר להם שבדיוק עכשיו זה זמן לא טוב ולא מתאים כל כך לביקורים, וכן מחר וכן מחרתיים, ובכלל בזמן הקרוב כנראה שהם לא יוכלו להזמינם מכל מיני סיבות, רק אז הם מבינים שבעצם הם אורחים לא רצויים...
כמובן שכל אי-הנעימות הזו באשמת המארח המזמין ולא באשמת האורח התמים, וכן כתב הרמב"ם בהלכות דעות (רמב"ם דעות פ"ב ה"ו): "אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי, ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב, אלא תוכו כברו והעניין שבלב הוא הדבר שבפה. ואסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הנכרי. ולא יפציר בחבירו שיאכל אצלו והוא יודע שאינו אוכל". כלומר אין להזמין חבר מטעמי נימוס, כאשר באמת אין רצון לארחו, וכל ההזמנה בנויה על התקווה שהחבר יסרב ולא יבוא. ואם אדם מרגיש שהנימוס מחייב אותו להזמין את חבירו לארוחה, אבל באמת הוא אינו מעוניין בזה - או שלא יזמין אותו, ויותר טוב, שירצה להזמין אותו, וכך יזמין בלב שלם (ועיין לעיל ג, ד-ה).

יא - ליווי האורח
מצוות הכנסת אורחים מסתיימת בליוויו של האורח, וחכמינו זכרונם לברכה הפליגו מאוד במצוות הליווי עד שאמרו ששכר הליווי אין לו שיעור. ועוד אמרו, שכל המלווה את חבירו אפילו ארבע אמות בעיר, שוב אינו ניזוק (סוטה מו, ב).
מדברי חכמים אלו אפשר ללמוד שישנם במצוות ליווי האורח שני צדדים, האחד על פי הפשט והשני על פי הנסתר.
הצד הפשוט הוא, שבעצם הליווי מראה המארח לאורחו, שהוא אוהב אותו, וקשה עליו פרידתו. ובמיוחד כשהאורח נפרד ובליבו מקנן החשש, שמא היה לטורח על בעל הבית, ושמא באמת לא רצו בו. וכאשר הוא רואה את בעל הבית יוצא עימו ומלווה אותו, הוא יוצא בהרגשה טובה, שאכן באמת שמחו לקראתו ואהבו אותו.
הצד השני הנסתר שבליווי, שיש בו כמין סגולה לשמירה בדרך. וכן כתב הסמ"ק (מ"ו): "בא וראה כמה גדולה כוחה של מצוות ליווי האורח, שאחד המלווה ואחד המתלווה אינם ניזוקים כל היום". ואף שקשה להסביר ולהוכיח עניינים נסתרים, מכל מקום ננסה לבאר מעט את הסגולה שבליווי. בכל דרך ישנה סכנה, טבעו של האדם שהוא חי בתוך מסגרת קהילתית, בתוך מסגרת זו הוא מוגן מבחינה רוחנית ומעשית. במקומות היישוב יש פחות מכשולים, השבילים נוחים יותר, אם אחד נופל, מיד יהיה מי שיעזור לו לקום. והמציאות הממשית הזו מתאימה גם למציאות הרוחנית, שבמקום היישוב המזיקים אינם שולטים. וכאשר אדם פורש מתוך המקום המיושב, והולך לבדו במקומות שמחוץ ליישוב, הוא נעשה בודד, ונחשף לכל מיני סכנות. כשם שהדרך עצמה פחות בטוחה, כך מצבו הנפשי והרוחני בהיותו לבדו רעוע יותר. ולכן כשהמארח מלווה את האורח, ואת תחילת הדרך עושה יחד עימו, הרי בעצם הליווי הוא מצטרף אליו וכאילו אומר: האורח היוצא עתה לדרכו אינו לבד, אני איתו. ובזה הוא מגן על אורחו היוצא לדרך.
ולכל הפחות צריך ללוות את האורח ארבע אמות מחוץ לרשותו, שהם בערך ארבעה צעדים. וכשהדרך לא ברורה ואפשר לטעות בה, צריך ללוות יותר, כדי להעמידו על הכיוון הנכון. ובדרך שהיא ממש מסוכנת, צריך ללוות הרבה יותר, שלא יהיה חשש שמא האורח יטעה בדרכו ויסתכן (עיין אהבת חסד ח"ג פ"ב בהערה).

יב - להזמין לשמחות עניים, גרים, יתומים ואלמנות
כשיעשה אדם שמחה, יזכור להזמין לשמחתו אנשים גלמודים ועניים שגורלם לא שפר עליהם, כדי שישמחו איתו בשמחתו.
וכן מצינו שצוותה התורה לגבי השמחה בחג, שנאמר (דברים טז, יד): "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ". וכן נפסק בשולחן ערוך (או"ח תקכט, ב): "חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד, הוא ואשתו ובניו וכל הנלווים אליו... וחייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר עניים". וכן כתב הרמב"ם (הל' יו"ט ו, יח): "אבל מי שנועל דלתי חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כריסו... ושמחה כזו קלון היא להם, שנאמר (מלאכי ב, ג): וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם".
כיום נתמעטו יחסית האנשים שאינם מסוגלים לקנות לעצמם מזון לחג, מכל מקום הצימאון לתשומת לב, לחבירות, לחום אנושי, לא פחת. וכך בדיוק מצווה התורה, לשמוח עם העבד והשפחה, הגר, היתום והאלמנה, שגם כאשר לא חסר להם אוכל, הם דחוקים לשולי החברה והדבר מכאיב לליבם. היום אין עבדים ושפחות אבל יש גרים, עולים גלמודים, יתומים ואלמנות, וכשהם רואים את כל האנשים הרגילים והחשובים שמחים להם עם בני משפחותיהם, הם חשים יותר את צער שיפלותם וכאב בדידותם. והתורה מצווה אותנו שהשמחה תהיה עימם דווקא.
לפיכך, צריך כל אדם לחשוב בחג, כיצד לשמח נפשות נכאבות. להשתדל לאכול את סעודותיו עם היתומים והאלמנות, עם נפגעי הטרור והמתייסרים במחלות, עם הגרים והעולים ועם המובטלים. כי רק אם ישמח עימם תהיה שמחתו אמיתית ורצויה לפני ה'.
ולא רק בחג, אלא אף בכל שמחה, שכן למדנו בתורה, שבכל עת שאדם שמח, עליו לשתף בשמחתו את החלשים בחברה. כאשר אדם זכה לברכה בפרנסתו, והוא רוצה לבוא לבית המקדש באופן מיוחד, ולהקריב נדרים ונדבות, נאמר (דברים יב, יב): "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹוהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם". ומתוך היבול נצטוונו להפריש מעשר ללוי (בשנים א' ב' ד' ה') ומעשר עני (בשנים ג' ו'), כדי שאף הם יהיו שותפים בשמחתנו, שנאמר (דברים יד, כט): "וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה". וגם כאשר אדם מעלה את פירות הביכורים שלו לפני ה', נאמר (דברים כו, יא): "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹוהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ".
כיום איננו זוכים להביא נדרים וביכורים, אבל עדיין נשארו לנו שמחות של מצווה: ברית מילה, בר מצווה ונישואין. וצריך כל אדם בעת שמחתו, בשעה שהוא עורך את רשימת מוזמניו לחשוב תחילה על העניים, האלמנות ומרי הנפש שמבין מכריו, ולא לשכוח להזמינם. אם ישכח חברים רגילים לא יקרה אסון, אפשר להסביר להם ששכח. אבל אם ישכח את העניים והאלמנות, מה הם יחשבו בליבם. "כשבעלי היה בחיים" תחשוב האלמנה בליבה, כשדמעות בעיניה "הם היו צריכים אותו ואף פעם לא שכחו להזמין אותנו. אבל עכשיו... כבר לא נאה להם להזמין אלמנה. נוכחותי ודאי תעכיר את שמחתם, תזכיר להם צרות שהם רוצים לשכוח". והעני או הפנסיונר יחשוב: "כשהרווחתי יפה ויכולתי לתת להם מתנה יפה, הם דאגו לשלוח לי הזמנה ולהזכיר לי לבוא. היום כשאין לי יכולת לקנות להם מתנה, אני לא נחשב..." בהתחלה עוד יקוו, אולי ההזמנה מתעכבת בדואר. אולם כשיעברו הימים, מועד השמחה יעבור וההזמנה לא תגיע, לא בדואר ולא בטלפון, יבינו שהם כבר לא נחשבים, וכאבם ויגונם יגבר. אותם אסור לשכוח.
רק אחר שישתף בשמחתו את האלמנות והיתומים, הסובלים והמצטערים, יזכה לשמחה אמיתית, הנובעת מלב רגיש ששמח בטוב שבחיים. שאם לא כן שמחתו מגונה, ואינה אלא התהוללות של אדם אטום, מנוכר ואדיש. ולא רק שאין בה מצווה, אלא שהיא עצמה מגדילה את צערם וקנאתם של החלשים.
לפיכך, כל אדם שעורך שמחה, מחויב לדאוג ולחשוב תחילה על העניים, האלמנות ומרי הנפש שמבין מכריו, ולא לשכוח להזמינם. שרק אחר שישתפם בשמחתו, יזכה לשמחה אמיתית, הנובעת מלב רגיש ששמח בטוב שבחיים. 2


^ 1. לכאורה קשה, הרי אסור לגמול חסד לעובדי עבודה זרה, שנאמר (דברים ז, ב): "לֹא תְחָנֵּם", ופרשו חז"ל (ע"ז כ, א): "לא תתן להם מתנת חינם". והטעם, שליהודי אסור להשלים עם מציאות מקולקלת של עבודה זרה. ואם כן, מדוע כיבד כל כך אברהם אבינו את אלה שחשד כעובדי עבודה זרה?
אלא שאכן ככלל אסור לגמול חסד לרשעים עובדי עבודה זרה, אבל אם המטרה לקדש שם שמיים, כפי שנהג אברהם אבינו, שאחר שהאכיל והשקה ורצו להודות לו, אמר: הודו לה' בורא העולם, אזי יש בזה מצווה.
כיוצא בזה, יש איסור להחזיר אבדה לגויים (לרמב"ם דווקא לעובדי עבודה זרה, ולרש"י אף לסתם גויים שאינם במעמד של "גרים תושבים"). אבל אם מגמת היהודי להחזיר את האבדה לגוי כדי לקדש שם שמיים, שיאמר אותו הגוי: ברוך אלוהיהם של היהודים, שציווה אותם להיות טובים כל כך, הרי זה משובח (ירושלמי ב"מ ב, ה; שו"ע חו"מ רסו, א). וכן נהג אברהם אבינו שאהב את הגויים באמת, ורצה להטיב להם באופן מושלם - להשביע את רעבונם ולקרבם לאמונה.
^ 2. אמרו חכמים (חגיגה כז, א): "בזמן שבית המקדש קיים, מזבח מכפר על אדם, עכשיו שולחנו (שהוא מארח עליו אורחים עניים) מכפר עליו". וכן מצינו שבאמצע פרשת קרבנות החגים שבויקרא (פרק כג) נזכרו מצוות פאה ולקט לטובת העניים. ובארו חז"ל (תו"כ יג, יב) שרצתה התורה ללמדנו "שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלים עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב קרבנותיו בתוכו".
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il