ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שיחה לפרשת ויקרא-זכור תשס"ח ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש ויקרא ויקרא Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (51 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (51 ד')

ט' אדר ב' תשס"ח

שיחה לפרשת ויקרא-זכור תשס"ח


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
מסעוד בן רזלה

עניינו של ספר ויקרא
התחלנו השבת את ספר ויקרא. נתחיל בפרשת השבוע, פרשת ויקרא. ספר ויקרא הוא ספר הקורבנות, ספר עבודת ה', ספר ההתקרבות לריבונו של עולם. כל קרבן מבטא עוד דרך של התקרבות לריבונו של עולם. קרבן עולה, הוא הקרבן הראשון שהתורה מדברת עליו. קרבן שכולו עולה כליל לה'. עבודת הקרבן מבטאת את הכוונה הפנימית שלנו בהביאנו את הקרבן הזה, לעלות כליל, להתקרב באופן שלם ומלא, כולנו, מכל המציאות שלנו, בכל רמ"ח אברים ושס"ה גידים שלנו, לא להשאיר שום איבר שלא מקבל עליו עול מלכות שמים, שום אבר שלא עושה את רצונו של ריבונו של עולם. מהמוח והלב עד הידיים והרגלים, כל האברים כולם, להתכוון להעלות אותם כליל, להיות קרובים לריבונו של עולם, להיות מוארים באור ה'. ורחמנא ליבא בעי, ולכן התורה אומרת שמי שיכול להביא קרבן מהבקר יביא מהבקר, ומי שלא יכול יביא מהצאן ומי שלא יכול להביא מהצאן יביא מהעוף. וכל מי שמביא קרבן לפי מה שהוא יכול מעלה עליו הכתוב כאילו הוא נתן את כל מה שיש לו. אפילו אם הוא הביא מנחה ולא יכול להביא עוף, "וְנֶפֶשׁ כִּֽי־תַקְרִיב" (ויקרא ב, א) כאילו הקריב את נפשו. כי רחמנא ליבא בעי, עיקר העבודה לבטא את הלב האוהב את ריבונו של עולם, המבטל את עצמו כלפי ריבונו של עולם. זה עניין הקורבנות.

עבודת ה' רק בשמחה
הזוהר אומר: "עִבְדוּ אֶת־ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָֽה" (תהלים ק, ב) צריך לעבוד את ה' בשמחה. כאשר אדם מביא קרבן חטאת, הוא מלא צער על שהוא חטא, אומנם זה בשוגג, אבל עדיין הוא מלא צער וחרטה על שהוא עשה את אחת מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה. איך הוא יכול להיות בשמחה, הרי הוא בצער על מה שהוא עשה, הוא מבקש רחמים, הוא מבקש מחילה. אומר הזוהר, אומנם נכון שהאדם המביא את הקרבן נמצא בצער וחרטה, אבל הכהן שמקבל את הקרבן, והלויים ששרים על הקורבנות, הם מקבלים את הקורבן בשמחה, כי הרי אדם שב אל ה', ועבודתם בשמחה משלימה את העבודה של מביא הקרבן, ומתחברת היראה עם השמחה וכך העבודה שלמה. "עִבְדוּ אֶת־ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָֽה. דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱלֹקִים" (תהלים ק, ב-ג) כשתעבדו את ה' בשמחה וברננה, אלו הלויים שמשמיעים קול רננה בעבודתם, אז דעו כי ה' הוא אלוקים. ה' זו מידת הרחמים אלוקים זה מידת הדין. כאן מתחברות שתי המידות יחד ומופיע ריבונו של עולם בשלמות ההופעה. זו עבודת האדם שמביא קרבן מתוך יראה והכהנים והלויים בשמחה וברננה.
שואל הזוהר: מה יהיה כאשר אי אפשר להביא קורבנות והאדם בצער כשהוא עושה תשובה, ואין כהנים ולויים שנמצאים בשמחה ומשלימים את העבודה - כאן צריך האדם בעצמו למצוא את הדרך איך לעבוד את ה' בשני התכונות גם יחד. אולי הכוונה שלכל אדם יש שני צדדים, צד אישי ופרטי, וצד כללי ישראלי. כלל ישראל לא חוטא. החטאים שייכים ליחיד. הרב באורות התשובה אומר שכאשר אדם חוטא הוא עושה חיץ בין האדם ובין כנסת ישראל. כללות האומה תמיד דבקה בריבונו של עולם. 'עבדו את ה' בשמחה', עבדו את ה' בהתחברות לכללות האומה שהיא למעלה מהפרטים ולמעלה מהנפילות, אין בה קלקולים. כשעושים את החיבור הזה יש בזה צד של שמחה. צריך לעבוד את ה' בשמחה, אי אפשר באופן אחר, זה תנאי בעבודת ה'.
הזוהר על הפרשה עוד מוסיף ואומר: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם" (שם א, ב) למה כתוב 'אדם' ולא איש, כי אדם מבטא את עניין השלמות. "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם... וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם" (בראשית ה, ב). אדם שאיננו נשוי הוא חצי אדם. רק אדם שלם יכול לעשות את העבודה השלמה. על האדם השלם יכולה לשרות שכינה. שלמות היא תנאי בעבודת ה'. כמובן שזה נכון גם באופן הפשוט והמציאותי שהאדם הנשוי ובעל משפחה הוא חי בשלמות.
אבל יש גם אותו עניין בפנימיות. האדם צריך להיות במצב של שלמות פנימית. גם באדם יש צד עליון שהוא בחינת האיש, ויש את הצד התחתון שהוא בבחינת האישה, נשמה וגוף ששניהם מרכיבים את האדם. וכאשר יש שלמות בין החלקים, כשהנשמה מולכת והגוף עושה את רצון הנשמה יש שלמות של הופעה. יש שמחה, וכאשר יש שמחה יש שלמות בעבודת ה' בצורה הכי עליונה.

לשמוע את דבר ה'

"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א, א). אומרים חז"ל שהקב"ה קרא למשה בקול ולא בלחש, אבל רק משה שמע (יומא ד ע"ב). למה שלא ישמעו אחרים - זה היה מין נס שהקול קול רגיל כביכול ורק משה שומע ולא אחרים. יש מקום להתבונן בזה. קול ה' הוא קול עליון. האוזן צריכה להיות כרויה ואז אדם שומע את הקול ה'. בכל יום יוצאת בת קול מהר חורב ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. מי שומע את בת הקול הזו - התשובה היא שהבת קול הזו זה משהו פנימי, אדם מתעורר ופתאום חושב ומרגיש שהוא צריך להתקדם בעבודת ה', שהוא לא עושה מספיק כפי שהוא יכול לעשות, עליו להתקדם, יותר לשקוד, יותר בדבקות, יותר ביראת ה'. יש פה משהו שמעורר אותו, זו הבת קול שיוצאת מהר חורב והלב שלו קלט אותה, הוא שומע את דבר ה'.
כך גם בפרשה. משה שומע, הקב"ה קורא למשה ולכל מי שבמדרגה הזו, רק צריך להיות שם כדי לשמוע. וככל שאדם מטה את אוזנו, מקשיב יותר לדבר ה', מקשיב לתורה, הוא שומע יותר דברים. הוא שומע את הקב"ה קורא אליו, את ה' קורא מאוהל מועד ממקום הקודש, 'בא תתעלה, תקשיב ותתרומם'.
בהמשך הפרשה מדובר על קרבן עולה ויורד. על שלושה דברים מביאים קרבן עולה ויורד ואחד מהם על שבועת ביטוי, "נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב" (ויקרא ה, ד). אומר הנועם אלימלך: שבועה זה כוח של יצירה. אחאב השביע את כל הממלכות לדעת אם אליהו שם. מי שיכול להשביע זה אומר שיש לו שלטון, כוח מיוחד. 'נפש כי תשבע' מדובר כאן על תלמידי חכמים שיש להם כוח להוציא שבועה מפיהם, כוח פועל ויוצר. יש שתי דרכים בעבודת ה' 'להרע או להטיב'. פירוש הדבר, להרע - שהוא נשבע שלא יאכל. להטיב - נשבע שיאכל. התורה מדברת על מקרה שהוא עבר על שבועתו. אפשר להישבע כדי להימנע מאכילה, ואפשר להישבע לאכול. יש צדיקים שעובדים את ה' על ידי סיגופים, הם מונעים עצמם ממאכלים ומתענוגות העולם ועולים מעלה במדרגות הקודש. ואז כוח הדיבור שלהם, כוח הפעולה שלהם גדול, כתוצאה מההתקדשות שלהם, כתוצאה מהדרך של הפרישות. ויש צדיקים שעובדים את ה' בקידוש האוכל, הם נשבעים להטיב, הם אוכלים, הם עובדים את ה' עם כל דברים הטובים שיש בעולם, ויודעים שהכול בא מאת ה', שמחים בכל מה שיש בעולם. הם מכוונים ליבם ליהנות כדי לעשות רצונו של ריבונו של עולם. גם זו דרך של צדיקים. הדרך של 'להיטיב' היא אולי יותר קשה וגדולה, כי להימנע מאכילה לשם שמים יותר קל, כי הלב נוטה לאכול, ואם האדם מתענה ולא אוכל יותר קל לו לכוון לשם שמים. אבל לאכול לשם שמים ושהכוונה תהיה לרומם את התאווה ולאכול לשם שמים, זו מדרגה יותר גדולה. זו מדרגה של צדיקים שעל ידי כך יש להם כוח של צדיק גוזר והקב"ה מקיים. אלו שתי דרכים בעבודת ה'.
האוהב ישראל אמר על זה: "חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ" (ירמיהו ד, כב) יש צדיקים שיודעים 'להרע', להתקדם בעובדת ה' על ידי שהם מריעים לעצמם. אבל להטיב, לעבוד את הקב"ה עם ה'לכם' את זה 'לא ידעו', צריך לזה כוח מיוחד של עבודת ה'. זה עניינם של ימי הפורים שאנחנו מצווים לשמוח בהם שמחה גשמית ולעשות בזה את עבודת ה'. זו מדרגה גדולה שצריכים להיות ראויים לה. חכמים מצווים אותנו לנהוג כך למרות שאנחנו עדיין לא במדרגה הזו כיוון שלכל אחד יש הפוטנציאל להגיע לזה.... אנחנו צריכים לכוון את עצמנו לקדש את השמחה הזו, שתהיה שמחה של אמונה, שמחה של עשיית רצונו של ריבונו של עולם.

פרשת זכור
קראנו את פרשת זכור השבת. יש לקריאה הזו שני מובנים. הפרקי דרבי אליעזר (פרק מג) אומר שהמצווה לקרוא את פרשת זכור דומה למשל למלך שיה לו בוסתן גדול מלא פירות והוא ישב במרפסת והסתכל על הבוסתן. וכדי שלא יכנסו זרים לאכול מהפירות הוא הניח שם כלב גדול ומסוכן שישמור. והנה המלך רואה שאחד מאוהביו נכנס בלי רשות לגן ומנסה לקטוף פירות, והכלב מתנפל עליו וקורע לו את הבגדים ופוצע אותו. וכשבא אוהבו של המלך להיפגש עם המלך. אמר לו המלך: 'מה אני יכול לעשות, הכלב הזה טיפש, הוא לא מבחין מי אוהב שלי ומי לא אוהב שלי'. המלך רצה לומר לו שהוא ראה שאוהבו עשה דבר שלא בסדר, אבל לא רצה להעליב אותו, אז הוא דיבר על הכלב. ריבונו של עולם גם אומר לנו:' הכלב הזה, עמלק הזה, איזה כלב זה שלא מבחין בין ישראל לאומות העולם'. ולמה הוא עשה את זה? כי נסעו מרפידים, רפו ידיהם מהתורה. מפני שאמרו: "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן" (שמות יז, ז) אבל הקב"ה לא מזכיר להם זאת, אלא רק את הכלב. הקב"ה לא רוצה להעליב את האהובים עליו. הוה אומר שזיכרון מעשה עמלק הוא זיכרון שעמלק לא בא סתם, אלא הוא בא בגלל שאנחנו זקוקים לתיקון, בגלל שלא היינו מתוקנים, רפו ידינו מהתורה, ולכן הוא בא.
חכמים אמרו לנו שעמלק הוא לא רק אומה מרושעת שצריך להכרית אותה. אלא זה גם תוכן רוחני שמתפשט בעולם ומתפשט גם בליבות אנשים מישראל. "רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק" (במדבר כד, כ). מה זה הצווי הזה להכרית אומה שלמה ואין לה זכות קיום - כי היא ראשית, היא לא יכולה לקבל את עניינם של ישראל כי גם היא ראשית. כל האומות יכולות לקבל את עניינם של ישראל, לעתיד לבוא הם יתבטלו כלפינו. אבל עמלק לא מסוגל, הוא חייב להיות בראש, הוא חייב לנהל את העולם עם הרשעות שלו, עם הרוע שלו. הוא לא יכול להשתנות. ולכן אין אפשרות שיתגלה כבוד מלכות שמים באופן מלא בלי להכרית את זרעו של עמלק, כל עוד יש משהו מעמלק, מהרעיונות של עמלק, אין הכסא שלם "כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר" (שמות יז, טז) עד דורו של משיח שאז תהיה המלחמה האחרונה של ביטול עמלק מכל וכל. וביטול עמלק הכוונה גם למי שנושא את הדגל של עמלק.
האומה העמלקית כאומה עברה מהעולם, אבל יש ממשיכים לעמלק. אלו העמים ששמו להם מטרה לבטל את ישראל ולדאבוננו יש כאלה. הם ממשיכים את הרעה הזו. הם רוצים למחוק את שם ישראל מהעולם. יש להם הנקודה השורשית הזו שצריכה להתבטל. בתוך ישראל הנקודה הטעונה תיקון אלו המידות הרעות, ושורש הכול זו הנטייה למחלוקת, לפירודים. זה גם כן חלק ממצוות מחיית עמלק. וחלק מהתיקון זה תיקון המידות, ובעיקר לחפש את טובתם של כולם. לחפש את הדרך להיות מאוחדים.

לא לרחם על אכזרים
קראנו בהפטרה ששאול המלך נשלח להילחם בעמלק ולהכרית את כולם ושאול מרחם על אגג ועל הצאן. הוא הרג את כולם חוץ מאחד. וכשבא שמואל ואומר לו: למה לא שמעת בקול ה', הוא אומר: שמעתי, מה לא עשיתי, הכרתי את כולם, רק את אגג השארתי וגם צאן כדי להקריב קרבנות. לרחם על אגג פירושו שהוא עשה תשעים ותשע פסיק תשע אחוז את רצון ה', כמה היו עמלקים - אלפים, הוא הרג את כולם, אבל הוא ריחם על אכזרים, על ראש הרשעים. אולי הוא עשה שיקול שאפשר לעשות איתו שלום... על זה ניטלה ממנו המלכות. כי אסור שהמלך ירחם על אכזרים. זו לא רחמנות, זו אכזריות מרושעת כי זו כאילו רחמנות. זו אי התחשבות בכל אלו שהאכזרים רעים אליהם, זו מין עקמומיות כזו. צריך לרחם על מי שראוי לרחמים, ולהציל את כל אלו שראויים לרחמים על ידי הפגיעה באכזרים. זו הרחמנות הנכונה, כשמרחמים על מי שצריך לרחם, ומכים את מי שצריך להכות מתוך רחמנות והגנה על השאר - זו מידת הרחמנות האמיתית.
אני חושב שאנחנו צריכים ללמוד מפה גם לתקופתנו. מדינת ישראל נמצאת במצב שהיא נלחמת ברשעים שרוצים לבטל את קיומנו כאן, הם מכריזים את זה בריש גלי, שמחים על כל פגיעה בנו, ואין לרחם על אנשים כאלה, וצריך לדעת ללחום בהם מלחמת חורמה. הם אומרים: 'אנחנו או הם' וגם אנחנו צריכים להגיד: 'אנחנו ולא הם'.
אני זוכר שאחרי מלחמת יום הכיפורים באתי עם המפקד שהייתי רב צבאי ביחידה שלו לרב צבי יהודה. הוא היה המפקד הכי גבוה שנפל בשבי, הוא היה סגן אלוף, והוא שאל את הרב צבי יהודה האם הוא היה צריך למות ולא ליפול בשבי. אומנם הוא לא היה יכול להימנע מהשבי כי פתאום הוא נשבה אבל הוא רצה לדעת מה היה צריך לעשות מלכתחילה. והרב צבי יהודה ענה לו ששאול ביקש מנערו להרוג אותו כדי שלא ייפול בשבי. כלומר, לפעמים צריך למסור את הנפש על כבוד ישראל.
והרב סיפר עוד סיפור, שכאשר המצב בארץ לא היה טוב, היו פרעות והערבים התנפלו על יהודים והרגו אותם, באו אנשים לרב זצ"ל וביקשו שהוא יילך לנציב העליון ויתבע ממנו שיגן על היהודים, ויעניש בחומרה את הפורעים. הרב רצה ללכת אל הנציב אבל הוא רצה שזה יהיה בהסכמת הוועד הלאומי. אז הרב שלח את הרב צבי יהודה ועוד אחד להודיע להם שהרב הולך לנציב העליון. הם הלכו לשם, והיה שם אושיסקין, וכאשר הוא שמע שהרב רוצה ללכת לנציב להתחנן לפניו, הוא קם מלוא קומתו ואמר: 'שהרב לא ילך, זה לא כבוד ישראל שהרב ילך להתחנן לפני הנציב'. אמנם הייתה סכנה, ותהיה תועלת מזה... אבל זה לא כבוד ישראל. הגויים מבינים ויודעים בעצמם ולא צריך להתחנן לפניהם. צריך לדעת לשמור על כבוד ישראל. פוגעים ביהודים - צריכה להיות מיד תגובה, מצד כבוד ישראל, לא רק מצד ההתרעה והמניעה, אלא מצד כבוד ישראל, איך יכול להיות שכבוד ישראל יהיה למרמס?!
משום מה יש חולשה גדולה בהנהגת המדינה שלא מגיבה כפי שצריך להגיב ולשמור על עם ישראל בכל מקום, ובעיקר בדרום, חולשה הכי מבזה ומשפילה. יהודים מפחדים לגור בשדרות ובמקומות אחרים. איך אפשר לקבל את זה, איך אפשר להשאיר את המצב כך - זו רחמנות על אכזרים. 'אסור לפגוע בחפים מפשע', יש שם חפים מפשע - כל מי ששמח אחרי שנופל קאסם וחס וחלילה פוגע אינו חף מפשע. יש מושג כזה 'חפים מפשע' בעזה, כולם כאחד רוצים את רעתנו. הדברים שאנחנו אומרים לא נשמעים מספיק, זו מין תקופה של הסתר פנים. בגלל זה אנחנו לא צריכים להחליש את עמדתנו. אמנם העמדה הזו לא מושלת בכיפה, אבל היא תהיה. וצריך להכריז את זה בתוכנו, שכך צריך להיות הכיוון, להכות את האויבים בתקיפות רבה. גם מצד כבוד ישראל וגם מצד ההרתעה. ענייננו עכשיו להוליך מהלך כזה, לחזק את מדינת ישראל שתחזיק בכל חלקי ארץ ישראל, להמשיך את תהליכי הגאולה. גם בהסתר פנים הזה אנחנו רואים את יד ה' לטובה.
אנחנו מתבוננים במאורעות שהיו בחודש אדר. היה אז הסתר פנים נורא, והגיע המצב של פחד מכליה של כל האומה כולה. הרי נגזרה גזירה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים. כשנגזרת גזירה כזו זה סימן שהולך להיות מהפך גדול לטובה. לפני הארה גדולה בא הסתר פנים גדול. מרדכי בטוח שריווח והצלה יעמוד ליהודים. אין בזה ספק. אבל הוא פונה לאסתר שהיא תהיה שליחה להציל. ולמה, יש מסבירים שכיוון שהיא מבית שאול, היא צריכה לתקן את החולשה שהייתה בבית שאול. אז שהיא תלך באומץ לב ותהיה שליחה להצלה. ואם לא, ריווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ממקומו של מרדכי היהודי, שהוא מבית יהודה, שעניינו לנצח את צאצאי עמלק. יש מקובלים שאומרים שהתפקיד של מרדכי היה לתקן את החטא של יעקב אבינו. מרדכי הוא המשך של יעקב אבינו והמן הרשע המשך של עשיו. יעקב השתחווה לפני עשיו וצריך לעשות לזה תיקון. "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה" ובזה תיקן את הכריעות של יעקב. עניינו של אותו הדור היה לתקן את החטאים הקדומים.

הסתר פנים בתהליכי הגאולה
עניינם של ישראל להיות בבחינת לא יכרע ולא ישתחווה. למה הפסוק כתוב בלשון עתיד, כי זה העניין של כל המרדכי בכל הדורות, לא לכרוע ולא להשתחוות, לא להתבטל. לא לפגוע בכבודם של ישראל. כמובן שהמציאות היום מאוד מורכבת, אם מישהו באופן אישי רוצה לעשות פעולה כזו אין לה ערך ולא משמעות כי השמירה על כבוד ישראל צריכה להיעשות בגדול, על ידי האומה הישראלית, על ידי ההנהגה של האומה. לא שאחד יעשה פעולה ואחר כך ישמיצו את המשמעות של הפעולה שלו, ואולי יהיה מזה נזק. ומחשש שמא מישהו יפעל באופן עצמאי, הפיות נסתמים ואי אפשר לדבר דיבורים של גבורה. אך צריך לדעת שצריך להשיב את כבוד ישראל. וזה עניינה של הממשלה, וזה יבוא על תיקונו. אנחנו נמצאים בתקופה של הסתר פנים, זו תקופה של עיבור. מבחוץ לא רואים את ההתקדמות אבל מבפנים משהו מתהווה. בסתר, צריך להסתיר את המהלך, כי ההתפתחות הזו מאוד חשובה, והיא טרם בשלה כדי לצאת ולהתגלות, ואם היא תצא בטרם עת היא לא תוכל לצאת מכוח אל הפועל בצורה שלמה, אז יש מצבים של הסתר פנים ובפנים מתחיל להתפתח דבר גדול.
כך היה בזמן מרדכי ואסתר. הסתר פנים, הכנות לקראת בניית בית המקדש השני. יש תהליך פנימי שהולך ומתפתח באומה. והמהלך הזה צריך להיות מוסתר בשלבים הראשונים כדי שלא יופרע. ואז מתגבר הרע ונושא את ראשו, וכאילו הולך לפגוע ולעצור את המהלכים שהולכים ומתפתחים - אבל אי אפשר לעצור אותם. גם עמלק הראשון רצה לעצור את התקדמות ישראל להר סיני, למנוע את מתן תורה. גם אז היה הסתר פנים, בני ישראל שאלו: 'היש ה' בקרבנו אם אין' יש שאלות ותהיות. לא רק הסתר פנים בכך שזרים באים ופוגעים בנו אלא גם אנחנו בתוכנו צריכים לבנות את הכוחות שלנו בצורה נכונה. גם בתקופה שלנו יש הסתר פנים מסוים, מסוים כי אנחנו כבר בארץ ישראל, ולא בין עמים אחרים, ויש לנו עצמאות. השינויים שחלו בעם ישראל מאז שהוקמה מדינת ישראל הם נפלאים ועצומים. אלא שבתוך המצב הזה יש גם הפרעות, מין מעצור בתוך המהלכים. המעצור הזה תמיד בא לפני התפרצות גדולה. כאילו יש עצירה, כי שלב אחד הסתיים וצריך לעבור לשלב חדש, ובין הפרקים בין שלב לשלב יש סתר המדרגה. זה המצב שאנחנו נמצאים בו. ושוב, רק במובן מסוים, כי אם נסתכל בתוך הציבור שלנו, אנחנו רואים כל הזמן התקדמות והתחזקות.
אני יושב ורואה כאן את פני התלמידים, איזה בני תורה, איזו שקידה, איזו דבקות בעבודת ה'. הציבור הלוך וגדל, פה בישיבה ובמקומות אחרים. כל הזמן האיכות והכמות הולכים וגדלים. בכל מקום שאנחנו מסתכלים, לא רק במקומנו שזה מקום חזק ואיכותי, אלא הציבור הדתי כולו יותר גדל, יותר ניכר, יותר מורגש, יותר רואים כיפות, יותר בתי כנסת מתמלאים. יש כל הזמן תהליך של התחזקות והתהליך הזה צריך להיות מוצפן. אז הקב"ה סידר לנו איך להסתיר את זה. סידר לנו תקשורת שיודעת איך להסתיר את זה, היא יודעת לעשות זאת בכישרון גדול. כאילו הכול מסובך, הכול רע והכול קשה. וכמובן שהתקשורת שולטת בתחושות ובאווירה. האווירה היא שהכול רע, אין ביומני הערב איזו בשורה טובה 'הנה הצלחנו התקדמנו' אין דבר כזה. רק בעיות, אין הצלחות. בכלכלה השקל יורד, הדולר עולה... 'הסתר פנים גלוי', רואים שזה משהו מלאכותי, להסתיר את התקדמות, כדי שלא תהיה עין הרע. זה המצב והוא מבשר שגם ההסתר הזה יסולק.
אנחנו מקווים שאנחנו נעשה את כל מה שמוטל עלינו כדי שהעיבור הזה יביא את הלידה השלמה והבריאה, לא טרם זמנה, ובאופן היותר שלם. מה שאנחנו צריכים לעשות זה להגביר חילים, להרבות בכוחות, מידות טובות, מעשים טובים, שקידת התורה, התעלות רוחנית, אהבת החברים, ראיית הטוב. עוצמות של אמונה ובזה אנחנו יכולים לתרום את התרומה הכי גדולה שאפשר.

מצוות הפורים
לפנינו השבוע של פורים ואני משוכנע שהוא יכול להיות שבוע של התרוממות מאוד גדולה. לימוד בשמחה באווירת הימים האלה. שהאווירה הזו תמלא את כל עבודת ה' שלנו, שהתפילה תהיה מרוממות, שהשקידה לא תתמעט אלא תגבר. כולל בפורים עצמו, תמיד קבענו שיהיה סדר בליל פורים וגם בבוקר ללמוד. קביעת עיתים. השמחה צריכה להיות שמחה מאוזנת, לא לעבור את הגבולות. ראשית כל אין מצווה להשתכר בערב עד דלא ידע. יש מצווה להרבות קצת אבל לא עד דלא ידע. יש כאלה שמהדרים בעד דלא ידע, בליל פורים זה לא נכון, אחר כך זה מפריע לקריאת המגילה בבוקר ולקיום מצוות היום. זו לא המצווה, וכל המטרה שלנו היא לקיים את המצווה, ביום כן, אבל גם אז 'עד' ולא באופן כזה שעוברים את הגבולות.
השנה אנחנו עוברים מפורים לשבת, זה מעבר לא פשוט, להתרומם ולהמשיך את השמחה של פורים ולעלות מדרגה לשבת קודש. שם אין את דיני המצווה וצריך לאכול סעודת שבת. נהגנו בשנים הקודמות, ואולי גם השנה, שלא הספקנו להתחיל את הסעודה לפני הצהרים, ואז כשהתחלנו את הסעודה היא נמשכה משום מה לתוך השבת... ועשינו קידוש בתוך הסעודה, 'פורס מפה ומקדש', בלי ברכת הגפן כמובן כי כבר בירכו הגפן. ואחר כך בציעת הפת בלי ברכת הפת כי אנחנו באמצע הסעודה, כך עוברים ממדרגת פורים לשבת קודש. לעשות את זה באופן מרומם. התפקיד של פורים זה שאנחנו ניקח ממנו המשך של התרוממות הלאה. ולא באופן כזה שאחר כך כואב הראש שבועיים, שיוצאים מהמסלול ועד שחוזרים לוקח כמה ימים, זה לא טוב. צריך להגיע למצב כזה שאחרי פורים נמצאים בגובה חדש. לא רק שמבחינת החברים נמצאים בגובה חדש, שזה דבר בולט. אלא גם מבחינה רוחנית והלימוד. לעלות ממדרגה למדרגה, מפורים עולים לפסח.
אף אחד לא יודע מה יהיה בפסח השנה. לפי כל הרמזים בחז"ל לא מן הנמנע שבניסן תהיה גאולה. אף אחד לא בטוח שהיא לא תהיה השנה. אז צריך להיות מוכנים. אם אנחנו לא בטוחים שהיא לא תהיה אסור לא להיות מוכנים. שלא נאמר: 'אם היינו יודעים היינו עושים הכנות אחרות לגמרי', אל תהיו מופתעים. 'לעולם יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר'. שנהיה מוכנים. שנשמע את קול השופר ונגיד: 'לזה חיכינו אנחנו מוכנים'.
חזק ונתחזק!
֎ ֎ ֎
לקבל השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il