ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

"חטא האהבה" ;">

בית מדרש חגים וזמנים פורים וחודש אדר פורים בראי דורנו Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

יב אדר ב תשס"ח

"חטא האהבה"

מכתב 21



נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
יוסף בן גרציה

בס"ד יום ה' לסדר ויקרא ולפרשת זכור
ו' אדר ב' תשס"ח
במטוס אי שם על הים הגדול

לתלמידי היקר הרב יואל קלינג שליט"א
ולאחינו הגיבורים מגוש קטיף וצפון השומרון
היו ברוכים ומבורכים

"חטא האהבה"
הימים שעברו היו ימים קשים לכולנו, כששיאם הפיגוע הקשה בספרייה של ישיבת מרכז הרב. מלבד האופי המפלצתי-העמלקי שיש במעשה שנעשה, גם התאריך שנבחר הוא איננו מקרי. וכשם שהמן בשעתו, שמח שמחה גדולה, עם הפור שנפל על חודש אדר, כי זהו הזמן שמת משה רבנו, כך שמחה המפלצת על ליל ראש חודש אדר שני - שזהו זמן מסוגל לפורענות. וכבר מסרו לנו חז"ל שטעות היתה בידו של המן, שלא היה יודע שאותו חודש, ואותו יום, יום ז' באדר, הוא גם זמן לידתו של משה (ראה מגילה י"ג,ב).
ודומה שאין הכוונה רק למחזוריות שיש ב"גורלו" של ישראל, היום הוא כביכול מת, ומחר הוא נולד מחדש, כעין הירח שאליו נמשלו בני ישראל, שהיום איננו ומחר הוא מתגלה במלוא הדרו, אלא שהמות גם יכול להיות מקור החיות.
ורעיון זה מופיע בסנהדרין צ',ב: "שאלה קליאופטרא מלכתא את רבי מאיר, אמרה: ידענא דחיי שכבי, דכתיב ויציצו מעיר כעשב הארץ (תהלים ע"ב, ט"ז), אלא כשהן עומדין, עומדין ערומין או בלבושיהן עומדין? אמר לה: קל וחומר מחיטה, ומה חיטה שנקברה ערומה, יוצאה בכמה לבושין, צדיקים שנקברים בלבושיהן - על אחת כמה וכמה". העולה מן הדברים, שקבורה פירושה זריעה. במקום שחושבים שהכל תם ונשלם, שם הכל מתחיל!
במלים אחרות, המן רצה ע"י הפור, הוא הגורל, להשמיד את העם שעצם קיומו לאורך ההיסטוריה מעיד שאין גורל בעולם! וכבר התבטא פעם החזן מלוזן, ר' זכריה ברקוביץ ז"ל, שאילו אחרי כל הפוגרומים למיניהם, האינקוויזיציה, אושוויץ, טרבלינקה ומיידנק, היה נשאר יהודי אחד ויחיד בעולם, והיו מכניסים אותו ל"כלוב" בגן זואולוגי, והיו אנשים משלמים חמשה סנט כדי לראות את היצור המשונה הזה, ששרד כשריד ופליט, כבר היתה זאת הוכחה למציאות הבורא ולהשגחתו... ומה נאמר ומה נדבר שאחרי כל אלו, עם ישראל חזר למקור הוויתו, לארץ ישראל, והוא חי וקיים.
ועדיין יש מקום להבין מה שכתב רש"י בד"ה ובשבעה באדר נולד: "דכתיב בן מאה ועשרים שנה אנכי היום (דברים לא): היום מלאו ימי ושנותי, כדאי הלידה שתכפר על המיתה" (מגילה י"ג,ב). ולא מובן כ"כ, במה המיתה זקוקה לכפרה, ובמה הלידה מכפרת? והרהרתי בימים אלו שאפשר שהכפרה שזקוק לה משה, היא על חטא מי מריבה, שבגינו נגזרה מיתתו טרם כניסתו לארץ ישראל. וחטא זה, בו איבד כביכול את מידת סבלנותו והכה על הסלע - מקורו בעודף אהבה שאהב את ישראל, שלא יכול היה לראות בצמאונם הגדול של אנשים נשים וטף במדבר, ובחינתה של אהבה, שהיא מקלקלת את השורה. והתביעה שיש כלפי מנהיג ומלך בישראל, שעליו לעיתים להתעלות מעל "רגשות אהבה", והטוב בעיניו של בורא עולם יעשה!
אך לידתו היא המכפרת עליו. דהנה נאמר בהיותו תינוק: והנה נער בוכה (שמות ב', ו'), ועי' רש"י: "קולו כנער". וכבר הקשו על פירוש זה (עי' ברמב"ן) דא"כ נמצאת עושה את משה רבינו לבעל מום. ושמעתי פעם מהרב חנוך אהרנטרוי שליט"א אב"ד בלונדון, פירוש מופלא בשם הרב מלובלין. מה הבדל יש בין בכי של תינוק לבכי של נער? תינוק בוכה רק כשלו כואב. סימנו של נער, שמסוגל הוא לבכות גם על כאבם של אחרים. "קולו כנער" פירושו שניכר היה כבר בקולו של משה רבינו את הכאב של כלל ישראל.
במילים אחרות - זוהי מהותו של משה רבינו מזמן לידתו. וזה בא לביטוי בכל מהלכיו לאורך מאה ועשרים שנה. וכביכול, לא ניתן לשנות את טבעו. וע"כ אין אתה יכול לבוא בטענות על משה רבינו שכך נהג עם הסלע. אם יש לך טענות, תטען כלפי בורא עולם שבחר במשה רבינו...
ומתוך כך כואב לנו בכפל כפליים האסון והכאב שפגע בתלמידי ישיבת מרכז הרב, שעצם טבעם ומהותם, היא אהבת ישראל ללא מיצרים וללא גבולות. ויה"ר שתהא מיתתם כפרה על "חטא" האהבה כביכול, ובזכותה - שאהבתו של השי"ת אלינו, גם אם "כוס הזכויות" עדיין לא מלאה, תתגלה לעיני כל ותצמיח את את הישועה ואת הגאולה השלמה.

מחיפוש תחליף למשה רבנו עד חיפוש תחליף לארץ ישראל

ונתעוררתי לעוד נקודה הקשורה לנסיונו של המן. על הפסוק "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה" (אסתר ד', א') כותב רש"י: "בעל החלום אמר לו שהסכימו העליונים לכך לפי שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר ושנהנו מסעודת אחשורוש". מקור הדברים במסכת מגילה י"ב,א: שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי: מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? אמר להם: אמרו אתם! - אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. - אם כן שבשושן יהרגו, שבכל העולם כולו אל יהרגו! - אמרו לו: אמור אתה! - אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם (רש"י: "בימי נבוכדנצר"). - אמרו לו: וכי משוא פנים יש בדבר (רש"י: "איך זכו לנס")? - אמר להם: הם לא עשו אלא לפנים - אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהן אלא לפנים, והיינו דכתיב (איכה ג', ל"ג) כי לא ענה מלבו.
ומענין שרש"י מביא את שני הפירושים של הגמ' בעוד שבגמרא פירושים אלו מתפרשים לכאורה כמחלוקת. ורש"י גם מביא אותם בסדר הפוך מאשר הם מופיעים בגמרא. והנראה בזה שלרש"י פירושים האלו לא סותרים אחד את השני אלא הם המשך אחד. זה התחיל עם כך שהשתחוו לצלם, ומעשה זה הוא שגרר אחריו שנהנו מסעודתו של אותו רשע. ואמנם זה שהתשחוו לצלם לא היה אלא "לפנים" -עי' רש"י שכתב שהיה זה מיראה- הם לא התכוונו לכך מעומק לבם, וע"כ גם הקב"ה עשה עמהם "לפנים", לא התכוון להשמידם, והיינו דכתיב "כי לא ענה מלבו", אך גם אם זה היה "לפנים", זה הכשיר את הקרקע למעשה הקשה - שנהנו מסעודתו של אותו רשע.
ונטעים את הדברים. שני חטאים אלו, הם בעצם מקבילים לחטאים המקוריים של ישראל כעם וכבר אז נתחייבו "שונאיהם של ישראל"
כליה: חטא העגל וחטא המרגלים: השתחוו לצלם, הוא הוא חטא העגל. וגם שם היה "לפנים" - לא קבלו אותו ממש כאלוה, אלא מתוך "יראה", בשעה שמשה רבנו לא חזר, חשו כנעזבים במדבר, וחיפשו "דמות" להידבק דרכו אל הא-ל המופשט. וגם הקב"ה לא עשה עמהם אלא "לפנים". הוא רק ציפה לתפילתו של משה רבנו (ראה רש"י על הפסוק - שמות ל"ב, י': "ועתה הניחה לי". ואגב, גם במגילה, הוא ציפה לתפילתם ולתעניתם של ישראל). ומה שנהנו מסעודתו של אותו רשע, הוא הוא חטא המרגלים. הם אכלו בכלים שהיו הכלים שנלקחו מבית המקדש (ראה מה שדרשו במגילה י"ב,א על הפסוק -אסתר א', ז'- "וכלים מכלים שונים" ועיי"ש במהרש"א), שמחו בהוללות של נסיכי פרס ומדי, כאילו לא נחרב הבית ולא נמצאים בגלות. ה"נהנו" הוא הכושר ליצור "יהדות אלטרנטיבית" לבית המקדש ולארץ ישראל, בבחינת "ניתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר י"ד, ד').
ודומה שהאחד גרר את השני. זה החל בחיפוש תחליף, אלטרנטיבה, למשה רבנו, וכלה בחיפוש אלטרנטיבה לארץ ישראל.
ללא משה רבנו חשו כאבודים, כי אבד להם "חוט השדרה" של יהודי - שגם אם הכל "נאבד" לו, הוא לא חש נעזב, כי דבק הוא בבורא עולם. וראה בספורנו על הפסוק "בנים אתם לד' אלוקיכם, לא תתגודדו" (דברים י"ד, א'), המבאר למה דווקא כאן, במצוה שלא להתאבל על מת יותר מדי, מצאה התורה לנכון להדגיש: "בנים אתם לד' אלוקיכם". וז"ל: "שאין ראוי להראות תכלית הדאגה והצער על הקרוב המת, כשנשאר קרוב נכבד ממנו במעלה ובתקות טוב, לפיכך אתם בנים לד' שהוא אביכם קיים לעד, אין ראוי שתדאגו ותתאבלו בתכלית על שום מת". ואפשר שדווקא בשעה קשה זו, מתנסה האדם בטיבו של הקשר עם אלוקיו.

[ובהקשר זה, זכורני ב"סיפור" על יהודי בפולין שנשרף לו הבית באמצע הלילה. והוא רץ לרחוב והתחיל לרקוד. שאלו אותו מה הפשר? ותשובתו: אם לגוי נשרף הבית, גם אלוהיו, ה"צלם", נשרף עמו, והכל נאבד לו. אני, אמנם ביתי נשרף אך האלוקים שלי חי וקיים, וכיצד לא ארקוד?].

וכמובן, הדגש בספורנו הוא על "תכלית הדאגה והצער" המורה על איבוד מוחלט של העשתונות, כאילו העולם אבד ואיננו. וזה מה שבא לביטוי בזמן חטא העגל, הם חשו עד כדי כך עזובים, שחיפשו איזשהו דבר להיאחז בו. וגם אם אח"כ חזרו בתשובה - התברר עם הזמן שעדיין התיקון לא היה שלם, עוד נשאר "סרך" ממעשה העגל (וזהו מה שכתב רש"י על הפסוק "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" - שמות ל"ב, ל"ד: "... תמיד כשאפקוד עליהם עונותיהם ופקדתי עליהם מעט מן העון הזה עם שאר העונות, ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עון העגל").
והדבר בא לידי ביטוי קיצוני בחטא המרגלים. אותה "יראה", אותה תחושה שעזובים הם, שאפפה אותם בחטא העגל, שנדחקה עמוק פנימה, שוב יצאה החוצה. כלפי חוץ זה התבטא ביראה מפני עזות העם היושב בארץ, מפני ילידי הענק, מפני הנפילים, בפחד "לנפל בחרב, נשינו וטפנו יהיה לבז" (במדבר י"ד, ג'). זוהי הדאגה והרעדה מפני הבלתי נודע. הם מעדיפים את "הארץ הבטוחה", למרות העבודה הקשה, מ"הארץ המובטחת" - "הלא טוב לנו שוב מצרימה" (שם, שם)!
לעומק, אותה יראה, מקורה בכפיפות קומה של יהודי. אם יודע הוא מה תכליתו בעולם, אם חש הוא שהמקום שבו יכול "לתת פורקן" להוויתו, הוא בארץ שניתנה לאברהם יצחק ויעקב, הוא ידע גם להתמודד עם הקשיים העורמים לדרכו, עם ייסורי ארץ ישראל. אך, אם כל זה מעומעם אצלו, ימצא הוא, בשעת נסיון, תחליפים לזהותו הטהורה. ואז, מתוך אותה "יראה חיצונית", ילמד הוא ג"כ ליהנות הנאה של חול מסעודתו של אותו רשע, או לחפש את הקישואים ואת האבטיחים שמילאו את כרסו במצרים. מתוך יראה שיזוהה יתר על המידה בזהותו המקורית, הוא "נכנע" לאילוצים של הסעודה עד שמשחק את משחקה. לעיתים מתחרחש תהליך הפוך, מתוך הרצון ליהנות הנאה מלאה, הוא מנפח בלבו את היראה מעבר למימדיה האמיתיים. בסופו של דבר, אין זה משנה כ"כ אם היראה היא המקור לחיפוש אחרי הקישואים, או החיפוש הוא המקור ליראה...



בס"ד יום ב' לסדר צו ול"פרשת פורים"
י' אדר ב' תשס"ח
במטוס אי שם על הים הגדול
המשך למכתב שתחילתו בהתרחקות גיאוגרפית מארץ הצבי
והמשכו בהתקרבות...

"ברעה", "מבלתי יכולת" או בהסתר?
וכל זה יכול אולי לעזור לנו להבין נקודת הבחנה בולטת בין תפילתו של משה רבנו בחטא העגל, ובין תפילתו בחטא המרגלים. הצד השוה שבהם, הוא האיזכור "מה יאמרו הגויים" (החזן מלוזן היה אומר שאל לנו לזלזל בטענת "מה יאמרו הגויים" - סוף סוף זו היתה הטענה היחידה שדרכה עלה בידו של משה להוריד את החרב התלוייה על צווארם של "שונאי ישראל"...). אלא שיש הבדל גדול בין מה שיאמרו הגויים בחטא העגל ומה שיאמרו בחטא המרגלים. בחטא העגל יאמרו מצרים: "ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה" (שמות ל"ב, י"ב). אך בחטא המרגלים יאמרו הגויים: "מבלתי יכולת ד' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם, וישחטם במדבר" (במדבר י"ד, ט"ז).
וכבר ניסיתי בשעתו להגדיר את פשר ההבדל: בחטא העגל עדיין לא היה עולה על דעתו של איש מבין הגויים להעלות את הטענה: "מבלתי יכולת". וכי הקב"ה שהוציא אותם באותות ובמופתים, שקרע להם את הים, שהביא להם מן במדבר, חסר יכולת להביאם אל ארץ שבעת העממים? "מבלתי יכולת" היא טענה שאין לה שחר! וע"כ ההסבר היחיד של הגויים לזה שאין הקב"ה ממשיך עם תכניתו להביא אותם אל ארץ זבת חלב ודבש - זהו "ברעה הוציאם" (הם לא מסוגלים להבין שהחטא הדתי-המוסרי הוא המקור ל"מהפכה האלוקית", שהנהגת העליונים תלויה במעשה התחתונים). אך בחטא המרגלים, הראשונים שהחלו להוציא מפיהם מחשבה אווילית שאין יכולת לכבוש את ארץ ישראל, הם הם המרגלים, וכל אלו מבני ישראל שהלכו אחריהם: "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" (במדבר י"ג, ל"א ועיי"ש ברש"י שכביכול כלפי מעלה אמרו). ואחרי שטענה זאת יוצאת מפי יהודים, הרי הגויים מאמצים אותם...
ומכאן, הטענה הכבדה של משה רבנו: אם באמת תמנע מישראל את העלייה לארץ ישראל, הרי רק תחזק את טענת המרגלים שבתוכנו, הטוענים שאין ביכולתם (או חמור מזה, שאין ביכולתו כביכול) לעלות ולכבוש את הארץ, ואין לך חלול השם גדול מזה. וזכורני שבשעתו הבאתי רעיון זה בפני מו"ר הגאון הרב בן ציון פריימן זצ"ל, ותגובתו הספונטנית: יישר כוחך, עכשיו אני יודע מה להתפלל...

[וזכורני שבשעתו היה הרב פריימן לאיזה זמן במונטרה שבשוייץ, שם למדתי ואח"כ לימדתי בישיבה מיסודה של סבי הגאון הרב ירחמיאל אליהו בוצ'קו זצ"ל (שהיום שוכנת בכוכב יעקב, ונקראת על שם מייסדה: "היכל אליהו"). והייתי מקבל מדי סוף שבוע עתון מהארץ. ותמיד הרב פריימן היה מבקש ממני את העיתון לקרוא בו. שבוע אחד, העתון לא הגיע. עבר יום ראשון, יום שני, יום שלישי, ועדיין אין עיתון. וכל פעם הרב שואל אותי אם כבר הגיע העיתון, ואני לא הבנתי מה לאיש הזה שכולו תורה ותפילה ולעיתון. סוף סוף הוא ניגש אלי ואומר לי: עדיין לא קיבלת את העיתון? ואני עונה לו בשלילה. והוא אומר לי: אני לא יודע על מה להתפלל...].

ובעקבות הרב פריימן, נדע גם עתה להתפלל שהשי"ת יתן בכפליים, לכם הגבורים מגוש קטיף ומצפון השומרון ולכולנו, את העוז ואת הגבורה, יחזק את רוחכם-רוחנו, לא יתן לרפיון ידיים למשול בכיפה, ולא יאפשר את הניצחון כביכול של הטענה שקנתה לה כנפיים בחלקים זעירים של העם: "מבלתי יכולת"...

ודומה שאותה טענה של משה רבנו - שמא יאמרו הגויים "ברעה הוציאם" או "מבלתי יכולת", היא היא שהצילה אותנו לאורך ההיסטוריה, מפורעניות אין ספור. "פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה ולא ד' פעל כל זאת" (דברים ל"ב, כ"ז.)

[וראה ברמב"ן שם על פסוק כ"ו: "והטעם בטענה הזאת, איננו כרוצה להראות כחו בין שונאיו, כי כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו. אבל השם ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו, ושם הרשות בידו להרע או להטיב, וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם לא נשאר רק העם הזה לשמו, ופרסם בהם באותות ובמופתים כי הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים ונודע בזה לכל העמים. והנה אם ישוב ויאבד זכרם, ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם, ואם אדם יזכיר כן, יחשבו כי היה כח מכחות המזלות והכוכבים וחלף ועבר. והנה תהיה כוונת הבריאה באדם בטלה לגמרי, שלא ישאר בהם יודע את בוראו רק מכעיס לפניו, ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת העולם, שיהיה רצון מלפניו להקים לו לעם כל הימים, כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו מכל העמים"].

ודומה שגם הגזירה שהיתה בימי המן התבטלה בזכות טענה זאת, הגם שהיתה בהסתר, כמו שהכל שם "בהסתר". אך זוהי הטענה שעלתה השמימה בתפילה ובצומות: אם אחרי כל ימי הגלות, אחרי שבני ישראל שרדו באופן פלאי כעם ממכבש סנחריב, נבוכדנצר, וחבר מרעיו לאורך ימות עולם, התקיימו ככבש בין שבעים זאבים (ועי' יומא ס"ט,ב: "הן נוראותיו - שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות", ופירש"י: "מן יום החורבן אתה למד נוראותיו, שכל האומות נאספו להשמידם ונתקיימו מהן") - אתה בא לקיים ח"ו את גזירת המן, יאמרו: "ברעה הוציאם". ואם עכשיו, בשעה שהוכשרה הדרך לקיים את צו כורש, וחבר העמים: "כה אמר כורש מלך פרס כל ממלכות הארץ נתן לי ד' אלהי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלם אשר ביהודה מי בכם מכל עמו ד' אלקיו עמו ויעל" (דברי הימים ב' - ל"ו, כ"ג. הוא הפסוק האחרון בתנ"ך!) - תיגזר עליהם שחיטה במדבר העמים, יאמרו: "מבלתי יכולת". וטענות אלו, יחדיו או כל אחת לחוד בשעתה ובמקומה, הן הן ששמרו על ישראל, לאורך גלותו הארוכה, וגם בשעה שלא הוכשר הדור - "הכשירו את הקרקע" שתחזינה עיננו בשוב ד' את שיבת ציון.

כוונת זדון ח"ו, חסר ישע, או נסתרים דרכיו
אחד השיעורים שנתתי בפריס, היה לקבוצת רופאים בכירים, שברובם רחוקים הם מ"שולחן ערוך" כפשוטו, אך הם מתכנסים לשיחה מקצועית, ושמחים הם לשמוע שיעור כשמזדמן הדבר. והבאתי את השאלה מה הבדל יש בין טענת משה רבנו בחטא העגל ובחטא המרגלים. ואחד מהרופאים, ד"ר מוטו, העיר הערה חשובה. באופן ראשוני נראה שהטענה "ברעה הוציאם" היא חריפה יותר מהטענה "מבלתי יכולת". כי באחד הוא פועל כביכול מתוך כוונת זדון, ובשני הוא פשוט לא יכול. אך במבט עמוק יותר, הטענה השניה היא הרבה יותר חמורה. כי הטענה הראשונה אומרת שהוא לא רוצה, בעוד שהטענה השניה אומרת שהוא לא יכול. במילים אחרות, הטענה הראשונה מקבלת כעובדה פשוטה וללא ערעור שהקב"ה הוא כל יכול, רק שהיא "מטעינה" אותו כוונת זדון. אך זוהי השערה, ועצם ההשערה מכילה בקירבה כבר פתח לתשובה, שאולי איננו מבינים את כוונותיו. אך הטענה השניה יש בה השפלה! גם לו רצה, הוא איננו יכול! הטענה מגבילה את יכולתו של הקב"ה, והוא הופך לאחד מהאלים שכוח שליטתו מצומצם. והם הם הדברים של רבי אלעזר בברכות ל"ב,א: אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, עכשיו יאמרו אומות העולם תשש כחו כנקבה ואינו יכול להציל.
ובעקבות הדברים הללו, הרהרתי צעד הלאה. הטענה של משה רבנו הביאה את בורא עולם להינחם על תכניתו הראשונית, ובכך למנוע את החלול השם הנורא. כי להגיד שהוא לא יכול, זה במילים אחרות, להגיד כאילו שאיננו קיים ח"ו. ומה נאמר ומה נדבר אנחנו, אחרי מעשה המן של דורנו, שהפעם לא היה רק "לפנים", "כאילו", הפעם עלה בידו של המן להשמיד להרוג ולאבד כשליש מעמנו, כיצד נתמודד עם אלו הבאים עם אותה טענה: "מבלתי יכולת"???
והרהרתי שהקב"ה עצמו, גם כאן, נתן לכל מתעמק, פתח להבין שהטענה "מבלתי יכולת" בטלה ומבוטלת. פתח זה ניתן עם התחדשות היישות היהודית בארץ ישראל. מורי ורבי הגאון הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל, בעל ה"שרידי אש", כתב בשעתו מכתב לגאון הרב ירוחם וורהפטיג זצ"ל, בו שפך את לבו מרוב התרגשות, ובין היתר כתב: אני מאמין באמונה שלמה שששת המיליונים הקיפו את כסא הכבוד ואמרו להקב"ה, אם אין אתה מביא עכשיו פדיון וישועה, אתה עושה את תורתך פלסתר ח"ו. ורק לאחרונה שמעתי בשם הרב כהנמן זצ"ל, הרב מפוניבז', שהתבטא: כשם שמה שקרה בשואה הוא מופלא ונסתר מאתנו, כך התחדשות היישוב היהודי בארץ ישראל, בהיקף כזה, הוא מופלא ונסתר מאתנו.
וכפי שהיה מתבטא הרב יהודה אשכנזי זצ"ל, שיבת ציון לאחר אלפי שנים של היעדר, היא כה מופלאה, שלא היה צורך בניסים של עשר מכות וקריעת ים סוף כדי לחוש את יד ד' ויכולתו הבלתי מוגבלת. המציאות עצמה היא מעבר לכל מושכל אנושי.
ומתוך שהטענה "מבלתי יכולת" בטלה ומבוטלת, אין לתוהה אלא לחזור לטענה שח"ו "ברעה הוציאם", אך בטענה זו הוא כבר "מודה במקצת", הוא כבר מסכים שיש בורא עולם שהוא כל יכול, וכאמור, זה כבר פותח את הפתח לחזרה בתשובה, להודאה שנסתרים דרכי ד'.

ויה"ר שתשכילו, בכוח העוז והגבורה שליווו אתכם, הגיבורים מגוש קטיף וצפון השומרון, להחדיר גם בנו קצת מאותו כוח רצון ואמונה, ונזכה יחדיו, בזמן הזה, ל"נס פורים" בארץ ישראל, ויתקיים במלוא עוזו הפסוק: ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר.

בברכת פורים שמח
אברהם אבא וינגורט
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il