ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

האם האשה היא שוה-ערך לאיש? ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש ויקרא תזריע Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

כג אדר ב תשס"ח

האם האשה היא שוה-ערך לאיש?


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
רוני בת טובה

פרשת תזריע מבחינה בין לידת זכר ללידת נקבה (ויקרא יב, ב-ה). אשה היולדת זכר היא טמאה לבעלה משך שבעה ימים, ואחר כך היא טהורה משך שלושים ושלשה ימים (ואפילו אם תראה מראה אסור). אבל היולדת נקבה היא טמאה לבעלה זמן כפול, משך שבועיים. ואחר כך היא טהורה ששים וששה יום. לכאורה יש כאן אפליה, לידת נקבה גורמת טומאה לתקופה כפולה! אבל בל נהיה נמהרים לשפוט. לידת נקבה גם גורמת לה טהרה תקופה כפולה מאשר לידת הזכר. משמע כי לידת בת היא עדיפה! וכיצד נכריע כאן לידת מי חשובה יותר? [יש להבהיר כי בזמננו גזרו חז"ל טומאה על כל מראה טמא שתראה, אפילו תוך שלושים ושלשה או ששים וששה "ימי טהרה" הנ"ל].

אפשר שנפענח סוד פסוקים אלו על ידי דברי גאון הזוהר, רבי שמעון בר יוחאי. תלמידיו שאלו אותו "מפני מה אמרה תורה 'נדה לשבעה' [ימים]? וענה: מפני שרגיל בה וקץ בה, אמרה תורה תהא טמאה שבעה ימים כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה" (נדה לא ע"ב). לפי הגיונו של רשב"י, יוצא לנו שהיולדת נקבה זוכה למנה כפולה של אהבה מבעלה. כי אחרי שבעל כורחו הוצרך הבעל להתרחק מאשתו זמן ארוך משך שבועיים, ודאי כי חיבתו לה היא כפולה מחיבת האיש האחר שאשתו ילדה זכר. והרי יש כאן גם מתן פרס אליה על אותם הימים שסבלה ריחוק וטומאה. ושמא לשם כך האריכה התורה ימי טומאתה כדי להביא לאהבה נלהבת. [ורמז יש כאן גם על מצבו של עם ישראל, שמורחקים ע"י כל האומות, כאילו טמאים היו. וככל שיארך זמן נידויינו, כך תרבה השמחה והכבוד שנקבל כאשר יחזרו בתשובה ויתהו על מעשיהם הקודמים ויחסם העויין. "שמחנו כימות עיניתנו, שנות ראינו רעה" (תהלים צ, טו)].

ובעצם, גם אצל לידת זכר היתה ראויה האם היולדת לזכות ליחס כזה מבעלה, להאריך ימי טומאתה מולו משך כשבועיים כדי להרבות גם לה השגת אהבתו! ולמה יש שינוי? עונה גם על כך רשב"י לשאלת תלמידיו (שם) "מפני מה אמרה תורה מילה לשמונה (ימים)? וענה: "שלא יהיו כולם שמחים, ואביו אמו עצבים". מפרש רש"י: "שלא יהיו הכל שמחים, שאוכלים ושותים בסעודה [של ברית מילה], ואביו ואמו עצבים" (מפני טומאת האשה). אפשר להסביר דבריו שאמנם יש הכרח שהמילה תתקיים ביום השמיני, שהוא המספר מעל לטבע (כדברי מהר"ל, וכן כתב ר' שמשון רפאל הירש). אבל כדי לא לחדד עוגמת נפשם של האב והאם על ריחוקם זה מזה, התורה התירה קירוב האשה מיד בגמר השבעה. כי ודאי תחושת הצער היא גדולה יותר מחמת הבחנת הניגוד וההשוואה, כשרואים אחרים סביבם העולזים ושמחים. כלומר אפשר כי גם אצל לידת זכר היו צריכים ימי טומאת היולדת להיות שבועיים, אבל כדי למנוע צער עצום, קירבה התורה מעשה טהרתה ליום מילת הוולד. [כמובן זה רק אחד משבעים פנים לתורה, ויש למצוות ה' טעמים נוספים הנשגבים יותר מדברי רשב"י בגמרא, ויותר ממה שהצענו כאן].

כמה אנשים סבורים שיש סטיגמה בלידת בת ולא בן, אבל טועים הם. בכמה מקומות מצאנו כי חז"ל שבחו את הנשים יותר מהגברים. הנה בחטא העגל הנשים לא השתתפו, מה שאין כן הגברים (פרקי דר' אליעזר, פרק מ"ה). וכן בחטא המרגלים הגברים הוכו פחד מהאויב וסרבו לעלות ארצה. לא כן הנשים שהיו מאמינות בדבר ה'. ולכן במיתת הדור ההוא כתוב "ובאלה לא היה איש" (במדבר כו, סד) ומפרש רש"י: "על הנשים לא נגזרה גזירת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ". ואמרו בספרי (פנחס, פסקא קלג) "ר' נתן אומר יפה כח הנשים מכח האנשים. אנשים אומרים 'ניתנה ראש ונשובה מצרימה' (במדבר יד) ונשים אומרות 'תנו לנו אחוזה בתוך אחי אבינו'. עכ"ל

גם זכות הנשים היא שהועילה להצילנו ממצרים. "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים" (סוטה יא:). וזה פלא, שהרי היו באותו הדור משה ואהרן הצדיקים, נחשון בן עמינדב ועוד, ולא בזכותם נגאלנו. וכן ניצלנו מסיסרא ע"י אשה צדקנית בשם יעל. ניצלנו מהמן ומריעיו על ידי אסתר המלכה. ניצלנו מהוליפרנס, צורר היהודים בימי החשמונאים, ע"י יהודית בת כהן הגדול. ועוד רשימה ארוכה של נשים דגולות.

ומצאנו אצל חז"ל (ב"מ נט.) הדרכה קבועה שעל האדם לשמוע בעצת אשתו (אלא אם כן הדבר נוגע לעניני תורה ומצוות). ומפורש אמר רב חסדא שאצלו עדיף שתלד אשתו בנות, ולא בנים (ב"ב קמא.) ומפרש שם גליון מהר"י עמדין שבנותיו היו חכמות ופקחות.

יש חקירה עתיקה, מפני מה נצטוו הנשים בפחות מצוות מאשר הגברים? עונה על כך רבי שמשון רפאל הירש שהמצוות הוטלו עלינו לתקן את מדותינו הרעות, כמו שאמרו חז"ל "מפני מה ניתנה תורה לישראל? מפני שהם עזים" (ביצה כה ע"ב). כלומר לרכך את טבענו, לעדן את אופיינו. ממשיך הרב: "התורה לא חייבה את הנשים במצוות אלה, מפני שאין הן זקוקות להן. וכו' התורה מניחה שיש לאשה דבקות יתירה ונאמנות של התלהבות לייעודה. [לעומתן] האיש טעון זירוז חוזר ונשנה לנאמנות בקיום ייעודו, ויש צורך לחזור ולהזהיר אותו מפני כל רפיון במילוי תפקידו" (ביאור על ויקרא כג, מג, עמ' תלג). וכן כתב לענין אזהרות נגד התאוותנות: "האשה היא צנועה מעצם טבעה הפנימי, והרי היא זקוקה פחות לאותה אזהרה" (ויקרא יט, כז, עמ' שלד).

מעניין מאד שגם הרב אברהם קוק מסביר בכיוון זה. כך מבאר ברכת הנשים בכל בקר "שעשני כרצונו": "עם כל היתרון של האיש הפועל והרושם השפעתו [באופן אקטיבי] בחיים ובעולם, הנה יש לעומת זאת ג"כ יתרון לאשה הנפעלת וכו' מהתכונה הישרה [שיש בה] ישר ומכוון לרצונו העליון [של ה'] הפשוט והישר. ועל כן מברכת האשה בהודאה על חלקה הטוב 'שעשני כרצונו' (סידור עולת ראיה, עמ' עא-עב).

ושני הרבנים לא ציינו שמהר"ל הקדים אותם באותו הרעיון של שבח האשה, שיש בה מדות ישרות וטובות יותר ממה שמצוי אצל האיש, ולכן הוא שצריך לתיקון ע"י עמל התורה וטורח המצוות. על השאלה מדוע במתן תורה הקדים ה' את כבוד הנשים לפני האנשים, ואמר "כה תאמר לבית יעקב [הנשים] ותגיד לבני ישראל"? כותב מהר"ל: "אדרבה, שכר הנשים הרבה מאד יותר משל אנשים, ולכך מקדים הנשים תחילה, כדאיתא בברכות (יז.) גדולה הבטחה שהבטיח ה' לנשים יותר מן האנשים. וכו' וכו'. כי האיש במה שהוא גבר איננו בעל שאנן והשקט, מצד התגברותו והתפעלו. לכן אינם מוכנים [בטבע] לעולם הבא שהוא המנוחה עצמו. אבל הנשים ראויות ומוכנות לכך מצד עצמן וכו' ובמעט סיוע שמסייעות ל[לימוד הבעל] תורה, שכרן גדול מאד" (דרוש על התורה, מצורף בסוף "באר הגולה", עמ' כז-כח). כלומר יש לאשה תכונה טובה של גמישות ואדיבות.

אבל בכל זאת אין להכחיש שיש מאמרי חז"ל אחרים המשבחים את האיש, יותר מן האשה? (כמו מנחות מג:). מדוע הנהיגו צמצומים, הרחקות ומיגבלות? אלא האשה חוננה בחן ויופי אצילי. חז"ל מנעו אותה מלעלות בין שבעה הקרואים לתורה (בכל שבת) מחמת כבוד הציבור. אין זה מהראוי שהיא תעמוד בפני כל הקהל, כל הגברים יביטו בה עת שהיא מוציאה אותם ידי חובתם. מניעה זו היא מפני בעיית הגברים, ולא משום עצם פחיתות האשה. כן התורה מנעה את האשה מלהופיעה בבית דין כדי למסור עדות. לא חלילה מפני שאינה נאמנת בהגדתה, כי איסור זה חל גם על מרים הנביאה ושרה אמנו ואין פקפוק בנאמנותן. אלא "כל כבודה בת מלך פנימה". חינוך התורה הוא שלא יהא לה עסק בסכסוכי ממון של עולם השוק, תחרות ותיגר שיש בין הגברים. כמו כן התורה מלמדת שאין לאשה להתייפות בפני גברים זרים. ולכן הטילה עליה דיני כיסוי ראש וכו'. "לא ניתנו תכשיטין לאשה אלא שתהא מתקשטת בהן בתוך ביתה" (תנחומא, וישלח פסקא ה). אין זה פגם בה, אלא נסיון להציל אחרים ממכשול. זה היא דוקא קומפלימנט לאשה שהיא נאה וחיננית.

וכיצד נפתור את הדילמה שהצבנו בכותרת, מי מעולה ממי, האיש או האשה? המענה על כך אינו חד משמעי. פתרון הדבר הוא שיש תפקיד שונה לכל מין ומין. יש תחומים בהם האשה עדיפה, ויש תחומים שהאיש עדיף. אין עליונות מוחלטת, אלא כל ענין נידון לגופו. כאשר נשוה מעמדו של רופא מנתח מול מהנדס מומחה, מי מעולה ממי? שאלה זו אינה שאלה. זה במקצוע שלו וזה במקצוע שלו. כך האשה מעולה יותר מהאיש שיש בה כח ההריון והלידה. והאיש מעולה יותר לכח לוחמה באויב, לעמל מלאכה פיזית וכדומה. אין מענה פשוט כי אין להשוות בין שני הנידונים. אותן נשים הטוענות בלהט על יתרונות האשה, מעלימות עין ממה שבכל זאת יש היבטים אחרים בהם האיש מעולה יותר.

כך מבאר הנצי"ב ("העמק דבר", בראשית כג, א). הנה מצאנו ששרה אמנו היתה עדיפה מאברהם אבינו. אברהם שהיה עסוק בצרכי הרבים והדרכתם, לא שרתה עליו רוח הקודש כל כך. ודוקא אשתו זכתה לזה מחמת צניעותה באוהל. חז"ל עצמם ציינו זאת (ב"ר מא, ב). כאשר שרה היתה בשבי אצל פרעה, טענה לפני ה' "אברהם יצא בהבטחה, ואני באמונה" [בלבד]. מפרש הנצי"ב כי ה' כבר דיבר לאברהם מראש "ואברכך". אבל שרה עצמה לא שמעה שום הבטחה כזאת אלא סמכה על רחמי ה', בבטחון גמור. מפרש שם מהרז"ו (פירוש הנדפס בגליון המדרש): "ואם היה אברהם ג"כ בתוך הצרה היתה שרה בוטחת ומאמינה על הבטחת ה' לאברהם והיתה גם היא נצלת ע"י הבטחתו. לא כן עתה שאברהם חוץ לצרה וכו'. וגדול שכר המאמין משכר המובטח". מסכם הנצי"ב: "ולכן לא נתעצבה כל ימיה והיתה שקועה ברוח הקודש". הרי שהאשה היתה גדולה יותר מבעלה.

ובכן למדנו מפרשתנו שאין חד צדדיות. אמנם מצד אחד היולדת נקבה טמאה יותר מהיולדת זכר. אבל גם תקופת טהרתה היא כפולה מזו של היולדת זכר. זאת אומרת יש פנים לכאן ויש פנים לכאן. יש להיות מאוזן ולא להחפז למסקנות חד צדדיות.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il