לאיחוד הציבור הדתי | הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | בית המדרש

משפחה חברה ומדינה
אחדות ומחלוקות

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' יצחק דוד ב"ר שלמה זלמן

3087

3 דק' קריאה

זמן רב אנו עוסקים בשאלה איך אפשר לאחד את הציבור הדתי כולו. האיחוד דרוש מצד עצמו. יש לאיחוד ערך עצמי, אפילו בלי תוצאות נוספות. אבל בלי ספק לאיחוד יהיו גם תוצאות רבות ערך. ביחד נוכל להתמודד ביתר הצלחה מול כל האתגרים העומדים בפני הציבור הדתי כולו.
[ואני חושב בלבי, עד שאתה עסוק באיחוד כל הציבור הדתי תתבונן מה קורה בחוג הקרוב אליך האם בתוכו שורה אחדות אידיאלית, א"כ קשוט עצמך תחילה].

הרצון לאחדות, אין משמעותו להגיע לאחוד הדעות, שכולם יסכימו לדבר אחד, לשיטה אחת. אין זו כוונתי, כי מחלוקות לשם-שמים הן מחלוקות חיוביות. הן צריכות להתקיים. וכמו שאומרת המשנה באבות: "כל מחלוקת שהיא לשם-שמים סופה להתקיים וכל מחלוקת שאינה לשם-שמים אין סופה להתקיים".
מחלוקת שהיא לשם-שמים מביאה לבירור האמת והיא אינה מפלגת אלא מוסיפה אחדות. מחלוקת לשם-שמים היא מחלוקת עניינית. אין בה כל צד אישי. שני החולקים אוהבים זה את זה אף-על-פי שיש להם דעות שונות לחלוטין.

כזו היתה המחלוקת בין בית הלל ובית שמאי, מחלוקת לשם-שמים. הגמרא במסכת יבמות דף יד, ב, מביאה תוספתא האומרת: "תא שמע: אף-על-פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות ובאחיות ובגט ישן ובספק אשת-איש ובמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי וכו', לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא נמנעו בית הלל מלישא נשים מבית שמאי, ללמדך שחיבה ורעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר "האמת והשלום אהבו".
אף שהמחלוקת בין בית שמאי ובית הלל היו בשאלות חמורות מאד, באיסורי עריות - מה שאלו חשבו שמותר אלו חשבו שיש בזה אסורי כרת והילד ממזר. בכל זאת, חיבה ורעות נהגו זה בזה. לא האשימו אחד את השני שהוא הורס את התורה, אלא כבדו זה את דעתו של זה. אלו היו שני בתי-מדרש ולכל אחד דרך משלו, ונהגו חיבה ורעות זה בזה. המחלוקת היתה ענינית, לשם-שמים, לא היתה מחלוקת אישית. מחלוקת כזו היא מבורכת, היא עוזרת לבירור האמת.

לעומתה, מחלוקת שיש בה גם קנאה ותחרות ומתערבים בה שיקולים אישיים, זו מחלוקת שאינה לשם-שמים, זו מחלוקת קרח ועדתו. צריך לזכור שקורח ועדתו היו מגדולי הדור, היו קרובי משפחה של משה ואהרן. הם היו נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם. אלא שהכוונה הפנימית של המחלוקת של קרח ועדתו לא היתה לשם-שמים, אלא לכבוד עצמם, ומחלוקת כזו היא אסון.
מִדְברים אלו אנו לומדים לזמננו. אין צריך לשאוף שלא יהיו דעות שונות בציבור הדתי. יש מקום לדעות שונות אבל צריך לשאוף שתהא אהבה שורה בתוך חלקי הציבור הדתי, שהמחלוקות תטהרנה מחשבונות אישיים ויהיו כולן לשם-שמים, יוסיפו לבירור האמת, שאהבה, חיבה ורעות ינהגו זה בזה, לקיים מה שנאמר "האמת והשלום אהבו".

במחלוקת כזו, כמו המחלוקת שהיתה בין בית שמאי ובית הלל, שהיה בדיון ביניהם פנים לכאן ולכאן ולא היה אפשר להכריע ביניהם כמי ההלכה, בסופו של דבר נקבעה ההלכה, כמו שאומרת הגמרא במסכת עירובין דף יג: "אמר רבי אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלקים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלקים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותם? מפני שנוחים ועלובין היו, ושונין דבריהם ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם וכו', ללמדך שכל המשפיל את עצמו הקב"ה מגביהו".

הלקח לזמננו הוא שיש בהחלט חילוקי דעות אמיתיים ועניניים בין חלקי הציבור הדתי ובתוך כל חוג וחוג בציבור הדתי. צריך לשאוף לנקות את חילוקי הדעות מכל שיקולים לא ענייניים, לזכך את המחלוקת שתהיינה אך לשם-שמים על-ידי שמרבים אהבה וחיבה ורעות זה לזה, מכבדים זה את זה. כאשר תטהרנה המחלוקת ויהיו לשם-שמים בלבד. אז יתכן שיתברר כמי האמת, והצד השני ישמח לבטל את דעתו, כי הרי כל הצדדים מחפשים את האמת.

אם בכל זאת יישארו חילוקי הדעות מפני שבאמת יש צדדים לכאן ולכאן, אז ההלכה תהיה כמו אלו שיהיו יותר נוחין ועלובים, אלו שיקדימו דברי החולקים עליהם לדבריהם, שכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו. ועל זה אנו מתפללים בכל יום: שים שלום.

אחדות ומחלוקות