ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

תשלום שכר לאפוטרופוס כשלא נקבע מראש ;">

דף הבית בית מדרש מדורים חמדת ימים הלכה פסוקה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ב ניסן תשס"ח

תשלום שכר לאפוטרופוס כשלא נקבע מראש

ע"פ פסקם של בית הדין האזורי תל אביב



מתוך העלון חמדת ימים
www.eretzhemdah.org


מוקדש להצלחת
שמעון בן מזל

תיאור המקרה:
אדם נפטר, והוריש את רכושו לארבעת ילדיו. בצוואתו הוריש חלק מהרכוש לכל הילדים בשווה, ולגבי החנות שבבעלותו ישנה אי הסכמה בין היורשים בפרשנות הצוואה. התובע טוען שהנפטר הוריש את החנות לו בלבד, ואילו הנתבע טוען, שגם את החנות הוריש האב בשווה לכל האחים.
כאפוטרופוס מינה האב את אחד האחים, שהוא הנתבע. מתוקף סמכותו, מכר הנתבע את החנות לאדם אחר, בלא הסכמת התובע, וחילק את דמי המכירה בשווה בין האחים.

התביעה : התובע טוען שכל הרווח ממכירת החנות צריך להגיע אליו, היות שהוא היורש היחיד של החנות.
תשובת הנתבע: הנתבע טוען שהחנות היתה שייכת לכל האחים, וממילא כולם צריכים לקבל חלק בשווה בדמי המכירה. כמו כן, הוא טוען שמגיע לו שכר על עבודתו כאפוטרופוס, ולכן לא זו בלבד שהוא אינו צריך להעביר סכום כסף נוסף לתובע, אלא שהתובע צריך לשלם לו בעבור העבודה.


פסק הדין : בית הדין קבע שהחנות שייכת לתובע בלבד, ולכן דמי המכירה שלו. לגבי שאלת התשלום לנתבע, קבע בית הדין שהוא מחל על שכרו.
הנימוקים: לאחר בירור בין הצדדים וקריאת נוסח שטר הצוואה, קבע בית הדין שהתובע צודק בפרשנותו, והחנות שייכת לו בלבד. על כן, כל הרווח ממכירת החנות אמור להישאר בידו בלבד.
המשנה בשבועות (מה.) אומרת, שניתן להשביע את האפוטרופוס במקום שחושדים בו שהוא גונב כספים מהממון המופקד אצלו. אלא שהמשנה בגיטין (נב.) מסייגת את הדברים: "אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים - ישבע, מינוהו ב"ד - לא ישבע; אבא שאול אומר: חילוף הדברים".
דהיינו, שיש להבדיל בין שני סוגים של אפוטרופוס: אפוטרופוס שמינהו אבי היתומים קודם פטירתו, ואפוטרופוס שמינוהו בית דין. כאשר, אחד מהם נפטר משבועת האפוטרופוסים, והשני לא. בעיקרון, טעם הפטור הוא, שעל מנת שאנשים ירצו להיות אפוטרופסים, ויתרו להם על חובת השבועה. ובגמרא (שם:) מבואר, שטעמו של אבא שאול, הסובר שדווקא במינהו אבי היתומים ניתן הפטור, הוא שכאשר מינהו בית דין, יש בזה משום הכרה של בית הדין בכך שאותו אדם הוא מהימן, ולכן אנשים מוכנים להיות אפוטרופוס במינוי של בית הדין, גם אם עדיין יוכלו להטיל עליהם שבועה.
הנודע ביהודה (מהדורה תניינא חושן משפט סימן לד) מסיק מכך, שאפוטרופוס שמינהו בית הדין, אינו זכאי לשכר על עבודתו.
בנדון דידן, האפוטרופוס התמנה על ידי האב, ולכן היה מקום לומר, שהוא זכאי לשכר על עבודתו. אלא, שבית הדין ציין, שמדברי המאירי (גיטין נב.) משמע שאין לחלק בין שני סוגי האפוטרופסים. וזו לשון המאירי: "ומחכמי האחרונים, שכל אפוטרופוס שהתנה ליטול חלק בריוח, אף במינוהו אבי יתומים נשבע, כיון דאית ליה הנאה לא אתי לאימנועי. ומכל מקום, כל שלא התנה אינו נוטל כלום בריוח, שאם כן, היאך אמרו בכאן דלית ליה הנאה ואתי לאימנועי?!".
דהיינו, שאילו האפוטרופוס היה נוטל שכר, לא היה טעם לחשוש שאנשים לא ירצו להיות אפוטרופסים.
אמנם, בית הדין קבע, שכל דברי המאירי נאמרו דווקא באפוטרופוס של יתומים קטנים. שכן היות שיש בזה משום מצוה, מוכן לעשות בחינם. אבל אפוטרופוס של יתומים גדולים, כפי שהוא בנדון דידן, מסתבר שאינו מוכן לעבוד סתם, שלא על מנת לקבל שכר.
וכן משמע גם מדברי רש"י (בבא מציעא לט.): "אפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן - אין בית דין טורחין לבקש אפוטרופוס לאנשים גדולים שנתמלא זקנם, לפי שלא ימצאוהו, דבשלמא ליתמי - איכא דשמע להו והוי אפוטרופוס לדבר מצוה, אבל לדיקנני לא שמעי להו".
למרות כל האמור לעיל, קבע בית הדין שבנדון דידן, אין לשלם שכר לנתבע כי הוא מחל על שכרו. שכן, בתחילה חילק הנתבע את הרווחים מהחנות בשווה בין היורשים, ולא ציין שעליו ליטול שכר. רק לאחר שהתעוררו התביעה והסכסוך, התחיל לדרוש שכר.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il