ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מכת הארון – והיתר המכירה ;">

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה ארץ ישראל ומצוותיה מצוות התלויות בארץ שמיטה היתר המכירה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ג' ניסן תשסח

מכת הארון – והיתר המכירה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הוגט בת טורקיה

חלק א: התלבטות רבי סימון
בסוגיית הירושלמי בסנהדרין (פ"א ה"ב) מובא מעשה שמספר רבי לעזר בשם רבי חנינה, המעשה מתאר אירוע שהתרחש בעיר לוד, וגם את תגובת ר' סימון לאירוע. וזו לשונו בתרגום חופשי:
"מעשה בעשרים וארבע קריות (קרונות) של בית רבי שנכנסו לעבר שנה בלוד, ונכנסה בהן עין רע ומתו כולם בפרק אחד, מאותה שעה עקרוה מיהודה וקבעוה בגליל.
רצו לעקור מיהודה גם את המעמד שאומרים בו - 'הרי השנה מקודשת...'. אמר להם רבי סימון: אין אנו מניחין ביהודה אפילו זכר?! והרי מצינו שקידשו את השנה במקום שנקרא 'בַּעֲלָת'! וידוע שהמקום שנקרא 'בַּעֲלָת' פעמים שנמנה עם המקומות שנפלו לנחלת שבט יהודה, ופעמים שנמנה עם המקומות שנפלו לנחלת שבט דן. 'אֶלְתְּקֵה וְגִבְּתוֹן וּבַעֲלָת' (יהושע יט, מד) הרי הם מיהודה ובכל זאת הם נמנים בין המקומות שנפלו לנחלת שבט דן; 'בַּעֲלָה וְעִיִּים וָעָצֶם' (יהושע טו, כט) הרי הם מדן ובכל זאת הם נמנים בין המקומות שנפלו לנחלת שבט יהודה. בכל אופן, הרי מצאנו שקידשו את השנה במקום שנקרא 'בַּעֲלָת' ששייך ליהודה?! צריך לומר שהבתים מיהודה ואילו השדות מדן."


סוגיית הירושלמי מעוררת קשיים רבים.
שנה מעוברת היא שנה שמוסיפים בה חודש, ויש בה שני חודשי אדר - אדר ראשון ואדר שני. במשנה בתחילת מסכת סנהדרין מבואר שבעיבור השנה יש לכל היותר שבעה דיינים. וכן פסק הרמב"ם בהלכות קידוש החודש (ד, ט-י). הרמב"ם הוסיף שם שהדיינים האלו הם חברי הסנהדרין, והם צריכים להתמנות לכך במיוחד על ידי ראש בית דין הגדול. לפיכך המעשה שמסופר בירושלמי תמוה ביותר. "קריות" הם "קרונות" שבהם נוסעים סוחרים עם מרכולתם; ותמוה מאוד כיצד נשלחו ללוד עשרים וארבע קרונות של סוחרים לעבר את השנה?! המספר הזה הוא מעל ומעבר למספר הדיינים הנצרך לעיבור השנה; ובנוסף לכך לעיבור השנה נכנסים דיינים חברי הסנהדרין, ולא סוחרים עם מרכולתם.

הקושי הנוסף הוא מבנה הסוגיה. בשלב הראשון מובא המעשה ב"עיבור השנה בלוד" שהסתיים באופן רע, ולכן עקרו אותו לגליל. בשלב השני מובא שרצו לעקור מיהודה גם את "קידוש השנה", אלא שרבי סימון הקשה ממסורת שהיתה בידו שקידשו את השנה ב'בַּעֲלָת' שביהודה. בשלב השלישי מובא התירוץ "צריך לומר שהבתים מיהודה ואילו השדות מדן". אולם התירוץ הזה אינו מובן, וגם לא מובן לשם מה צריך אותו. אם המסורת שקידשו את השנה ב'בַּעֲלָת' מספיקה כדי שלא לעקור את קידוש השנה מיהודה, מדוע צריך לומר - שהבתים של העיר 'בַּעֲלָת' היו שייכים לאנשי יהודה.

גם הסתירה בין המקראות שמובאים שם היא עמומה ביותר, מפני שלפי פשטות הכתובים 'בַּעֲלָת' ו'בַּעֲלָה' הם שתי מקומות שונים, ואין שום סתירה בכתוב; וכבר העיר על כך הרד"ק (יהושע, יט, מד):
"... וּבַעֲלָת - אינו 'בַּעֲלָה' הנזכר למעלה בנחלת בני יהודה כי אותו שמו 'בַּעֲלָה' בה"א וזה 'בַּעֲלָת' בתי"ו. ורבותינו ז"ל אמרו כי שניהם אחד והקשו הפסוקים ותרצו בתים של יהודה ושדות של דן."

צריך להבין, מדוע הירושלמי מקשה קושיה שלפי פשטות הפסוקים אינה קיימת כלל וכלל?! ומדוע הוא מתרץ תרוץ שאינו מובן כלל-וכלל?!

עיבור השנה כסמל

סוגיות רבות בתלמוד משתמשות ב"עבור השנה" בתור סמל.
עונות השנה משמשות כסמל לתהליך של גאולת ישראל. בשלב הראשון - שלב החורף של הגאולה – עם ישראל פועל באופן גשמי בתור חייליו של משיח בן יוסף; ובשלב האחרון - שלב האביב של הגאולה – עם ישראל פועל באופן רוחני בתור חייליו של משיח בן דויד. חודש "אדר" של הגאולה הוא שלב ביניים שבו נראים עדיין סימני ה"חורף" של הגאולה אך החלו להראות כבר סימני ה"אביב" של הגאולה.
ב"חודש אדר של הגאולה" חייליו של משיח בן יוסף צריכים להמעיט בפעילותם הגשמית. הדבר צריך להתבטא באמצעות הגדלת שעות העמל התורני על חשבון הפחתת שעות הפעילות הכלכלית; והדבר צריך להתבטא במיוחד בשביתה ממלאכות הקרקע בשנה השביעית (שמיטה) – שזו מצווה מן התורה.

במאמר הקודם "הקרונות שעיברו את השנה בלוד". התבאר, שבעיר לוד החליטו שעדיין לא הגיע שלב הביניים בגאולה, עדין לא הגיע "חודש 'אדר' של הגאולה". ולפיכך, צריך למצוא דרך שתאפשר למשיח בן יוסף להמשיך בפעולותיו במלוא המרץ – מפני שזו הדרך שתביא "רפואה" לעם ישראל.
רבי יהושע בן לוי רבה של העיר לוד היה סבור שכדי שהקרקע תישאר לטווח ארוך בידי יהודים – מותר למכור אותה לזמן קצר לידי גויים; ומותר ליהודי לעבוד בקרקע שנמכרה לגוי למשך שנת השמיטה – בתור שכירו של הגוי. וכמו כן הוא היה סבור שההצלחה הכלכלית של הישוב היהודי בארץ ישראל היא המפתח להיאחזות בארץ. לכן סוחרי לוד - שהיו מרבים בסחורה וממעטים בתורה - נמנים בין האבנים היקרות של הגאולה.

המעשה בעשרים וארבע קריות (קרונות) של בית רבי שנכנסו "לעבר שנה בלוד" הוא מעשה סמלי שמטרתו לומר, שגם רבי יהודה הנשיא מסכים עם השקפת עולמו של רבי יהושע בן לוי שעדין לא הגיעה "חודש אדר של הגאולה"; ולכן צריך למצוא דרך מותרת לעבוד בקרקע בשנת השמיטה 1 . כמו כן צריך להרבות במסחר. ורבי עצמו שלח "עשרים וארבע קרונות" של סוחרים כדי "לעבר את השנה". אלא שסיומו של המעשה מגלה, שחכמי ישראל האחרים הביטו ב"עין רעה" על המהלך הזה; והם התייחסו אל מי שפועל לפי השיטה הזו כאל "אנשים מתים".

ההתלבטות של רבי סימון
רבי סימון שמביא את המהלך התמוה על "קידוש השנה" בעיר 'בַּעֲלָת' היה אחד מאותם החכמים. רבי סימון עצמו התלבט בשאלה, האם מותר ליהודי להשכיר לגוי קרקע לזמן קצר - כדי שהקרקע תישאר בידי היהודי בטווח הארוך. והוא הפנה את שאלתו לשני חכמים, וכן מבואר בירושלמי במסכת דמאי (פ"ו ה"א), וזו לשונו בתרגום חופשי:
"רבי סימון היו לו שדות בהר המלך (הרי יהודה) באזור שהיהודים כבר לא היו מצויים שם, שאל לרבי יוחנן (מה יעשה בהן), אמר לו – יובירו (ישארו שדות בור) ואל תשכירם לגוי; שאל לרבי יהושע בן לוי והתיר לו (ורבי יהושע בן לוי התיר לו להשכירם לגוי באופן זמני כדי שבסופו של דבר יישארו בידו לטווח הארוך)".

הדיון בשדות של רבי סימון ב"הר המלך", מהווה דיון כללי בהשקפת עולם.
לשיטת רבי יהושע בן לוי, הגאולה עדין לא הגיעה, ועדין יש מאבק בין היהודים לבין הגויים על ההיאחזות בארץ ישראל. כאשר בשנת השמיטה הצבור היהודי קונה ירקות דווקא מן החקלאים הגויים המקומיים ולא מאחיהם היהודים, הדבר מביא לכך שהגוי מתעשר ואילו החקלאי היהודי הופך לעני, - והעני חשוב כמת. בסופו של דבר החקלאי היהודי שהפך לעני - נאלץ למכור את קרקעו לגוי לגמרי - ולא רק לשנה אחת. לכן, לשיטת רבי יהושע בן לוי, ראוי שהצבור הרחב ינהיג את "היתר המכירה" בשנת השמיטה; וכפי שהתבאר במאמר הקודם"הקרונות שעיברו את השנה בלוד".
אולם לשיטת רבי יוחנן – למרות המאבק שמתנהל בין היהודים לבין הגויים על השליטה בקרקעות ארץ ישראל - אסור למכור את הקרקע לגוי אפילו לזמן הקצר של שנת השמיטה.

הירושלמי במסכת דמאי אינו מגלה כיצד רבי סימון הכריע, האם כרבי יוחנן או כרבי יהושע בן לוי. אולם הירושלמי בסנהדרין מרמז לכך. הירושלמי משתמש בשפה של סמלים שמקורה בתנ"ך, ובאמצעות הבאת המסורת של רבי סימון, שקידשו את השנה ב'בַּעֲלָת ', הוא מרמז לדרך שרבי סימון הכריע.

רבי סימון חזר לרבי יוחנן, ורבי יוחנן אמר לו כדברי קהלת (א, י): "יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא - כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ". רבי יוחנן הסביר לו, שהקשיים שדורם ניצב בפניהם - אינם שונים מהקשיים שהדורות הראשונים ניצבו בפניהם. המאבקים בין היהודים לבין הגויים על השליטה בקרקעות ארץ ישראל היו קיימים גם בזמן הכיבוש הראשון של ארץ ישראל. השאלה האם מותר למכור (או להשכיר) קרקע ב"הר המלך" באופן זמני לגוי - כדי שהיא תישאר לטווח הארוך בידי היהודים – כבר נשאלה. וכבר נחלקו חכמי ישראל ביחס לכך. וכפי שיתבאר לקמן.

חלק ב: כבר היה לעולמים אשר היה מלפנינו
המקום בַּעֲלָה מוזכר לראשונה בתיאור הגבול של נחלת שבט יהודה, והוא נקרא גם בשם קִרְיַת יְעָרִים (יהושע טו, ט-י):
"... וְתָאַר הַגְּבוּל בַּעֲלָה הִיא קִרְיַת יְעָרִים : וְנָסַב הַגְּבוּל מִבַּעֲלָה יָמָּה אֶל הַר שֵׂעִיר וְעָבַר אֶל כֶּתֶף הַר יְעָרִים מִצָּפוֹנָה הִיא כְסָלוֹן וְיָרַד בֵּית שֶׁמֶשׁ וְעָבַר תִּמְנָה.. זֹאת נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי יְהוּדָה לְמִשְׁפְּחֹתָם: וַיִּהְיוּ הֶעָרִים מִקְצֵה לְמַטֵּה בְנֵי יְהוּדָה ... בַּשְּׁפֵלָה אֶשְׁתָּאוֹל וְצָרְעָה וְאַשְׁנָה:"


העיר בֵּית שֶׁמֶשׁ = עִיר שָׁמֶשׁ וכן הערים אֶשְׁתָּאוֹל וְצָרְעָה נמנות כאן כשייכת לנחלת יהודה, אך מצד שני הן נמנות גם בנחלת שבט דן (יהושע יט, מ-מא): "לְמַטֵּה בְנֵי דָן ... וַיְהִי גְּבוּל נַחֲלָתָם צָרְעָה וְאֶשְׁתָּאוֹל וְעִיר שָׁמֶשׁ ". צריך לומר שבני יהודה ובני דן חילקו בינם את אזורי הערים האלו. רבי סימון מגלה שחלוקה דומה היתה גם ביחס לעיר "בַּעֲלָה הִיא קִרְיַת יְעָרִים ". ורבי סימון מוסיף לגלות, שהבתים של בַּעֲלָה היו שייכים לשבט יהודה, ואילו השדות של בַּעֲלָה היו שייכים לשבט דן.
הרד"ק העיר, שהסתירה שרבי סימון מקשה מהכתובים שמתייחסים לעיר 'בַּעֲלָת ' - אינה פשוטו של הכתוב. אולם לתירוצו של רבי סימון יש סיוע ממקומות אחרים בתנ"ך (כמבואר בהערת השוליים 2 ). רבי סימון בחר לבסס את דבריו על דרך קצרה 3 – דרך של סתירה בין כתובים - בגלל הכתובים הסותרים שמצאנו ביחס לערים בֵּית שֶׁמֶשׁ אֶשְׁתָּאוֹל וְצָרְעָה; וכדי שנדע שמה שנאמר ביחס לעיר בַּעֲלָה מיישב גם את הסתירה שמצויה בכתובים ביחס לערים בֵּית שֶׁמֶשׁ אֶשְׁתָּאוֹל וְצָרְעָה .
רבי סימון מביא הסבר כללי שמיישב את כל הסתירות והקשיים האלו, והוא מבאר שבני יהודה קבלו את הבתים שבערים, ואילו בני דן קבלו את השדות של הערים. אמנם, נותר לברר מה הקשר בין העיר בַּעֲלָה ובין המחלוקת ביחס ל"היתר המכירה".

ארון-הברית ו"בַּעֲלָה=קִרְיַת יְעָרִים"
לעיר "בַּעֲלָה" יש חשיבות בספור השבת ארון הברית מארץ פלישתים לנחלת ישראל (שמואל א ה-ו):
"וּפְלִשְׁתִּים לָקְחוּ אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים... וַתִּכְבַּד יַד ה' אֶל הָאַשְׁדּוֹדִים וַיְשִׁמֵּם... וַיֹּאמְרוּ גַּת יִסֹּב... כִּי הָיְתָה מְהוּמַת מָוֶת בְּכָל הָעִיר... וַיִּשְׁלְחוּ וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וַיֹּאמְרוּ שַׁלְּחוּ אֶת אֲרוֹן אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֹׁב לִמְקֹמוֹ וְלֹא יָמִית אֹתִי וְאֶת עַמִּי... וַיְהִי אֲרוֹן ה' בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים שִׁבְעָה חֳדָשִׁים:... וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ עַל דֶּרֶךְ בֵּית שֶׁמֶשׁ... וּבֵית שֶׁמֶשׁ קֹצְרִים קְצִיר חִטִּים בָּעֵמֶק וַיִּשְׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרוֹן וַיִּשְׂמְחוּ לִרְאוֹת: וְהָעֲגָלָה בָּאָה אֶל שְׂדֵה יְהוֹשֻׁעַ בֵּית הַשִּׁמְשִׁי... וַיַּךְ בְּאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן ה' וַיַּךְ בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם כִּי הִכָּה ה' בָּעָם מַכָּה גְדוֹלָה: וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ מִי יוּכַל לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' הָאֱ-לֹהִים הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה וְאֶל מִי יַעֲלֶה מֵעָלֵינוּ: וַיִּשְׁלְחוּ מַלְאָכִים אֶל יוֹשְׁבֵי קִרְיַת יְעָרִים לֵאמֹר הֵשִׁבוּ פְלִשְׁתִּים אֶת אֲרוֹן ה' רְדוּ הַעֲלוּ אֹתוֹ אֲלֵיכֶם:"


המכה שאנשי בֵּית שֶׁמֶשׁ הוכו - טעונה ברור. מה פשר המכה של "שִׁבְעִים אִישׁ חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ", האם הוכו "שִׁבְעִים אִישׁ"? או האם הוכו "חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ"?
והאם יתכן בכלל שהעיר בֵּית שֶׁמֶשׁ היתה מסוגל להכיל בקרבה באותו הזמן "חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ"?! והרי הדבר נראה לא-מציאותי, וכן מבואר בירושלמי (תענית פ"ד ה"ה) וזו לשונו בתרגום חופשי:
"אמר רבי יוחנן מגבת ועד אנטיפריס ששים ריבוא עיירות היו, הקטנה שבהן היא היתה בֵּית שֶׁמֶשׁ שכתוב בה 'וַיַּךְ בְּאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן ה'... [חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ]'; ואֵלּוּ מרוח אחת היו (ה'חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ' האלו היו רק מצד אחד של העיר, הצד שהארון הגיע אליו). ואילו היום אם אתה מתבונן בעיר בֵּית שֶׁמֶשׁ אפילו חמישים אלף קָנִים היא אינה מסוגלת להכיל. אמר רבי חנינה קפצה (התכווצה) לה ארץ ישראל".

רבי יוחנן מתפלא כיצד "בֵּית שֶׁמֶשׁ" של אותה התקופה היתה מסוגלת להכיל כמות כה גדולה של אנשים. רבי חנינא יישב את התמיהה הזו ואמר: "קפצה (התכווצה) לה ארץ ישראל". אולם מדוע רבי יוחנן לא אמר זאת בעצמו? האם רבי יוחנן סבור שאפשר ליישב את הפליאה לגבי ה"חמישים אלף" באופן שלא יצריך לומר שארץ ישראל התכווצה?

בנוסף לקושי של ה"חמישים אלף", קיים קושי נוסף שגם הוא טעון ברור. והוא - מה היתה מחשבתם של אנשי בֵּית שֶׁמֶשׁ?
כאשר הארון היה בארץ פלישתים הוא לא הבדיל בין הערים השונות שבארץ פלישתים – והיכה בכל אחת מהן. מדוע אנשי בֵּית שֶׁמֶשׁ החליטו שצריך להעלותו ל"קִרְיַת יְעָרִים" ולא לשולחו ל"צָרְעָה וְאֶשְׁתָּאוֹל? מנין היה להם הבטחון שארון הברית לא יפגע דווקא ב"יוֹשְׁבֵי קִרְיַת יְעָרִים"?
האם יש רמז בכתוב שמגלה מדוע הגיעו אנשי בֵּית שֶׁמֶשׁ למסקנה הזו?

"חמישים" ו"קידוש השנה"
במאמרים הקודמים התבאר שהמספרים שמוזכרים בתנ"ך הם גם בעלי משמעות סמלית, ולכן תיתכן סתירה מכוונת בין מספרים שמוזכרים במקומות שונים בתנ"ך. המיוחד שבסתירה שבכתוב הזה היא שהסתירה נמצאת בכתוב עצמו; והכתוב עצמו אומר "דרשני".
רבי יוחנן ורבי סימון מיישבים את הסתירה הזו באמצעות הבאת המסורת שקידשו את השנה ב"בַּעֲלָה". לשיטתם, אנשי בֵּית שֶׁמֶשׁ התייחסו אל "בַּעֲלָה=קִרְיַת יְעָרִים" כאל מקום שמתאים להשכנת הארון; מפני שהם הבינו, שבבית שמש - טעו ולא קדשו את השנה, ואלו בקִרְיַת יְעָרִים קדשו את השנה; ו"קידוש השנה" קשור למספר "חמישים".

בתורה נאמר (ויקרא כה, ג-יא)
"שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר :... וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה:... וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה... יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ:"

שנת היובל מגיעה לאחר שבע מחזורים בני שבע שנים, שבהם כל שנה שביעית היא שַׁבָּת לַה'. ושנת ה"שבת" מתייחדת ומתקדשת בשביתה ממלאכות הקרקע. השנה שקודמת לשנת היובל, היא השנה ה"ארבעים ותשע" מתוך המחזור, והיא שנת שמיטה שלא זרעו וקצרו בה. למרות זאת בני ישראל נצטוו שלא לזרוע ושלא לקצור גם בשנה שבאה אחריה - בשנת היובל "שנת החמישים". השנה ה"החמישים" מפגינה בטחון מוחלט בקב"ה שיספק את צרכיהם של עם ישראל, שנת ה"יובל" מסמלת את ה"חרות" מהשעבוד לעול טרדות הפרנסה.
אולם לא רק השנה ה"חמישים" מסמלת את הבטחון הזה. התהליך הארוך של "חמישים שנה" שבהן כל שבע שנים נשמרת השמיטה - מסמל כל-כולו את האמונה בבורא העולם; ואת ה"חרות" הזו.

לפי הבנת רבי יוחנן ורבי סימון, הסיבה לעונש שבא על אנשי בֵּית שֶׁמֶשׁ מרומזת בכתוב: " וּבֵית שֶׁמֶשׁ קֹצְרִים קְצִיר חִטִּים בָּעֵמֶק וַיִּשְׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרוֹן וַיִּשְׂמְחוּ לִרְאוֹת". במסכת סוטה (דף לה, א) מובא שהארון היכה באנשי בֵּית שֶׁמֶשׁ, מפני ש"קוצרים ומשתחווים היו"; וביאר שם רש"י - שלא ביטלו ממלאכתם כדי לכבד את הארון. הדבר תמוה, מדוע אנשי בֵּית שֶׁמֶשׁ לא הפסיקו ממלאכתם כדי לחלוק כבוד לארון?!
מתבקש, שאנשי בֵּית שֶׁמֶשׁ היו סבורים שהקצירה שלהם היא מצווה - והיא שקולה כ"השתחוויה" לארון; ולכן אין זה מן הראוי להפסיק אותה. אנשי בֵּית שֶׁמֶשׁ היו סבורים שכדי שהארון ישכון לבטח בתוך עם ישראל, ממלכת ישראל צריכה להיות מבוססת בארצה; והיא גם צריכה להיות בעוצמה כלכלית שתאפשר להם לעמוד בפני העוצמה של הפלשתים. לשיטתם, אין זה הגיוני להפסיק את פעולת הקצירה לכבוד הארון, שהרי פעולת הקצירה מבססת את כלכלת עם ישראל, והיא זו שתבטיח את היציבות של הימצאות הארון בשטח ישראל. לשיטתם - הקצירה עצמה מהווה אופן של השתחוויה לארון 4 .
להשקפת העולם שלהם יש סימוכין גם באמרת חז"ל המפורסמת "אם הייתה נטיעה בתוך ידך, ויאמרו לך הרי לך המשיח, בוא ונטע את הנטיעה ואח"כ צא והקבילו", (אבות דרבי נתן נוסחא ב, לא). הנטיעה, וכן שאר המלאכות מקרבות את ביאתו של המשיח ומבססות את מלכותו, ולכן אין זה ראוי להפסיק באמצע עשייתן, ואפילו כדי להקביל את פניו.

רבי יוחנן ורבי סימון סבורים שהמספר הסותר והתמוה " חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ ", הוא מספר סמלי שמרמז להשקפת עולמם; שהתירה להם להמשיך ולקצור ולא להתבטל ממלאכתם לכבוד הגעת הארון.
לשיטת רבי יוחנן ורבי סימון, חכמי העיר בֵּית שֶׁמֶשׁ היו מחליטים כל השנים שעדיין לא הגיע שלב הביניים בגאולה - עדין לא הגיע "חודש 'אדר' של הגאולה". וכדי להביא "רפואה" לעם ישראל, הם החליטו שצריך "לעבר את השנה" ולמצוא דרך שתאפשר למשיח בן יוסף להמשיך בפעולותיו במלוא המרץ. אנשי העיר בֵּית שֶׁמֶשׁ הקדימו את אנשי לוד דורות רבים. וגם הם היו מוכרים את שדותיהם לגויים למשך שנות השמיטה והיובל; וגם היו קוצרים את שדותיהם בתור השכירים של הגויים.

לפי שיטתם, כשם שזו מצווה שלא להתבטל מן הקצירה - עבור שמירת השמיטות והיובלות; כך זו מצווה שלא להתבטל מן הקצירה - לכבוד הגעתו של הארון; שהרי הקצירה שלהם מהווה השתחוויה. אך המכה שהארון היכה בם, גילתה להם שדרכם לא היתה רצויה.

רבי יוחנן אמר שמפליא לומר שהיו אז בבית שמש " חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ "; והוא מרמז שצריך להבין את ה" חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ " במשמעות סמלית. בירושלמי (סנהדרין פ"ב ה"ד) נאמר " 'וַיַּךְ בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ' – זו סנהדרין". ורבי יוחנן מרמז שה"שִׁבְעִים אִישׁ" שהוכו מילאו את תפקיד ה"סנהדרין" של העיר בֵּית שֶׁמֶשׁ. והם אלו שמצאו דרך שתאפשר לחקלאי העיר לקצור את שדותיהם גם בשנות השמיטה. כאשר חכמי העיר הוכו, אנשי בֵּית שֶׁמֶשׁ הבינו שהם טעו בדרכם. המכה של ה" שִׁבְעִים אִישׁ " היכתה בהשקפת עולמם לגבי הדרך אל החרות שמסומלת ב" חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ ". – "וַיַּךְ בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ - חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ - וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם...".

הכתוב הפלאי " חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ" הוא המענה לשאלה שנשאלת מתוך הפרשיה – במה עדיפים יושבי קרית יערים על יושבי בֵּית שֶׁמֶשׁ. יושבי קרית יערים הפנימו וממשו את המשמעות שמסתתרת מאחורי ספירת ה'חֲמִשִּׁים' , ואילו אנשי בֵּית שֶׁמֶשׁ טעו בהבנה הזו.

מה שארע בבית שמש - חזר אחרי דורות רבים בלוד. חכמי ישראל האחרים התייחסו אל אנשי לוד שלא הפנימו את הרעיון של ה'חֲמִשִּׁים' , והיו סומכים על היתר המכירה (עיבור השנה) של רבי יהושע בן לוי - כאל אנשים מתים. "מעשה בעשרים וארבע קריות (קרונות) של בית רבי שנכנסו לעבר שנה בלוד, ונכנסה בהן עין רע ומתו כולם בפרק אחד".

חלק ג: התכונות השונות שקיימות בעם ישראל
רבי סימון אומר במסקנת דבריו – "צריך לומר שהבתים מיהודה ואילו השדות מדן"; והוא מדגיש צד נוסף בשיטתו של רבי יוחנן. לפי שיטה זו יש אנשים בעלי אופי שונה.
בתנ"ך יש חלוקה בין אנשי "שדה" – לבין אנשי "יער" ו"חורש". ה"שדה" הוא מקום "עובדי האדמה" שעובדים קשה למחייתם. לעומת זאת, ה"חורש" וה"יער" הם מקום "רועי הצאן", שיש להם זמן רב להתבודד שם ולהתפתח בחיי אמונה. התנ"ך מרמז ששאול ויונתן וירבעם משתייכים לקבוצת משיח בן יוסף, והם קשורים ל"שדה"; ואלו דויד שייך לקבוצת משיח בן דויד, והוא קשור ל"יער" ול"חורש".
כאשר דויד ויהונתן כורתים ברית. יהונתן בוחר ב"שדה" כמקום מתאים (שמואל א כ): "וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל דָּוִד לְכָה וְנֵצֵא הַשָּׂדֶה וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם הַשָּׂדֶה..." . לעומת זאת, המקום שמתאים לדויד הוא ה"חורש" (שמואל א כג): "וַיָּקָם יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל וַיֵּלֶךְ אֶל דָּוִד חֹרְשָׁה ... וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית לִפְנֵי ה' ". דויד הוא "בן החורש" ו"בן היער"; וכך הוא מכונה בהמשך (שמואל ב כא, יט): "וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן יַעְרֵי אֹרְגִים בֵּית הַלַּחְמִי אֵת גָּלְיָת הַגִּתִּי". חז"ל מוסרים שאלחנן הוא דויד; שמכונה גם "בֶּן יַעְרֵי אֹרְגִים", ובדברי הימים (א כ, ה) הוא מכונה "בֶּן (יעור) יָעִיר".

לשיטת רבי יוחנן ורבי סימון, שבט יהודה הם "אנשי היער" שנוטים מטבעם להתעסק בקודש – "הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ". שבט דן נחשבים לנחותים מהם 5 , והם נטלו עליהם להיות "אנשי השדה" עבור שבט יהודה. רבי סימון מגלה שהבדלי האופי האלו מסבירים את הכתובים.
בתחילת המאמר התבאר שהערים בֵּית שֶׁמֶשׁ צרעה אשתאול ובַּעֲלָה נמנות הן בנחלת יהודה והן בנחלת דן. רבי סימון מגלה שהדבר נובע מהתכונות הנפשיות השונות של אנשי יהודה ושל אנשי דן. אנשי יהודה נוטים מטבעם להתרחק מעבודות השדה ולהיות יושבי בתים; ואילו אנשי דן נוטים מטבעם להיות "אִישׁ שָׂדֶה". מסתבר שבני יהודה ובני דן חילקו בינם את השטח של שני הערים האלו, בדרך שתתאים לתכונות האופי השונה שלהם. ולפיכך, ה"בתים" של הערים האלו היו שייכים ליהודה, ואילו השדות של הערים האלו היו שייכים לדן, ובני דן היו ה"עם שבשדות" של הערים האלו.

הפרשיה מדגישה את המילה "שדה". והיא מרמזת שלא היה הבדל בין הפלישתים לבין אנשי בֵּית שֶׁמֶשׁ. הפרשיה קוראת לארץ פלישתים - " שְׂדֵה פְלִשְׁתִּים", והיא מדגישה שהארון עבר מאזור של "שדה" לאזור אחר של "שדה" – "וְהָעֲגָלָה בָּאָה אֶל שְׂדֵה יְהוֹשֻׁעַ בֵּית הַשִּׁמְשִׁי". הן ב" שְׂדֵה פְלִשְׁתִּים" והן ב" שְׂדֵה יְהוֹשֻׁעַ בֵּית הַשִּׁמְשִׁי" – היו קוצרים כרגיל גם בשנות השמיטה.

בני דן ה"עם שבשדות" היו באים בכל ערב שמיטה אל חכמי הערים שלהם (שהיו מיהודה) - כדי ש"יעברו להם את השנה"; כלומר שימצאו עבורם דרך שתתיר להם לקצור את שדותיהם גם בשמיטה. החכמים (בני יהודה) שהיו בבית שמש "עיברו את השנה". כלומר, הם התירו לבני דן שבבית שמש למכור את שדותיהם לגויים כדי שיוכלו לזרוע ולקצור בשמיטות וביובלות; ומסתבר שכך ארע גם בערים צרעה ואשתאול 6 . אך לעומת זאת, החכמים בני יהודה שהיו ב"בַּעֲלָה" - לא התירו זאת. בני דן "העם שבשדות" של "בַּעֲלָה" קבלו את הפסיקה הזו ו"קדשו את השנה".

רבי סימון מגלה, שהמחלוקת שבין רבי יוחנן לבין רבי יהושע בן לוי, האם יש למצוא דרך שתתיר את העבודה גם בזמנים שראוי לעמול בם בתורה, היא מחלוקת קדומה. חכמי העיר בֵּית שֶׁמֶשׁ נכנעו ל"עם שבשדות" שלהם והחליטו לעבר את השנה (כלומר, למצוא דרך להתיר את העבודה בשמיטה); ואילו חכמי העיר "בעלה=קִרְיַת יְעָרִים" החליטו לקדש את השנה (כלומר להקפיד על שמירת השמיטה); ו"העם שבשדות" של בעלה נכנע לחכמי העיר שלהם.

חכמי העיר קִרְיַת יְעָרִים היו ידועים בחשיבותם בקרב חכמי יהודה, והם היו נחשבים ל"רב רבנן"; וכן מרומז בכתוב (שמואל ב ו, ב): "וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים". הרמב"ן (ויקרא כא, ד) ביאר שהלשון " בַּעֲלֵי יְהוּדָה " מגלה שהם היו הנכבדים שבכל יהודה. קִרְיַת יְעָרִים היתה נחשבת ל" עיר שבין הערים " – והיא נקראת בספר יהושע (יח, כח) בשם "קִרְיַת עָרִים". הכתוב (יהושע יח, יד): "קִרְיַת יְעָרִים עִיר בְּנֵי יְהוּדָה" – מגלה ששאר הערים שבנחלת יהודה היו נחשבים ל"שָׂדוֹת" ביחס לעיר "קִרְיַת יְעָרִים"="בַּעֲלָה".

רבי סימון מסכם ואומר - "צריך לומר שהבתים מיהודה ואילו השדות מדן". הוא מרמז שהחכמים שהתירו את העבודה בשדות בשנת השמיטה הם במהותם "אנשי שדות" – והם מדן; ואילו החכמים שאסרו את העבודה בשדות בשנת השמיטה הם במהותם "אנשי בתים" – והם מיהודה; וכידוע ההלכה נקבעת כיהודה שנאמר (בראשית מט, י): "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו".

ששים רבוא עיירות
דבריו של רבי סימון - "צריך לומר שהבתים מיהודה ואילו השדות מדן" – מסבירים גם את דבריו המופלאים של רבי יוחנן שהובאו לעיל. רבי יוחנן אמר "מגבת ועד אנטיפריס ששים ריבוא עיירות היו, הקטנה שבהן היא היתה בית שמש..."; והדברים מפליאים! האזור "מגבת ועד אנטיפריס" שנקרא בפי רבי יוחנן גם בשם "הר המלך" 7 - הוא אזור הרי יהודה 8 . כיצד יתכן שהיו שם "ששים ריבוא - עיירות"?! והרי יוצאי מצרים שהיו "ששים ריבוא – אנשים" קבלו את כל ארץ ישראל כדי שיוכלו להתיישב בה, ואם כך כיצד נדחקו "ששים רבוא – עיירות" בתוך חבל ארץ כה קטן?!

אלא שדברים אלו נאמרו במשמעות סמלית. "ששים רבוא" הוא מספר שמסמל את כלל ישראל 9 ; ורבי יוחנן מרמז להשקפת העולם שלפיה - כל אחד מ"ששים רבוא" מישראל ראוי להיות איש של "עיירות" כמו בני יהודה, ולא איש של "שדות" כמו בני דן.

בסיום המאמר חשוב להזכיר, שלמרות שרבי יוחנן התנגד להיתר המכירה שרבי יהושע בן לוי הנהיג בלוד, הוא לא התייחס לחכמים שתמכו ב"היתר המכירה" כאל "רשעים", והוא הכיר בתוקף של הפסיקה שלהם; וכפי שהתבאר במאמר"רועי הבקר והיתר המכירה".
גם דבריו של רבי יוחנן על "ששים רבוא עיירות " נועדו להדגיש צד מסויים שקיים באופן שורשי בכל אחד ואחד מעם ישראל, והם לא נועדו לבזות את ה"עם שבשדות"; וידועים דברי חכמי יבנה (ברכות דף יז, א):
"אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה, אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו, כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו, ושמא תאמר: אני מרבה והוא ממעיט - שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים".




^ 1."רבי בעא מישרי שמיטתא..." (ירושלמי דמאי פ"א ה"ג)
^ 2.חלוקת אזור בַּעֲלָה בין שבט יהודה לבין שבט דן - משתמעת גם מהפרשיה שמתארת את כבוש נחלת דן בצפון הארץ (שופטים יח, א-כז): "...וּבַיָּמִים הָהֵם שֵׁבֶט הַדָּנִי מְבַקֶּשׁ לוֹ נַחֲלָה לָשֶׁבֶת ...וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי דָן מִמִּשְׁפַּחְתָּם... בְּנֵי חַיִל מִצָּרְעָה וּמֵאֶשְׁתָּאֹל לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ... וַיָּבֹאוּ לָיְשָׁה... וַיֹּאמְרוּ קוּמָה וְנַעֲלֶה עֲלֵיהֶם... וַיִּסְעוּ מִשָּׁם מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי מִצָּרְעָה וּמֵאֶשְׁתָּאֹל שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ חָגוּר כְּלֵי מִלְחָמָה: וַיַּעֲלוּ וַיַּחֲנוּ בְּקִרְיַת יְעָרִים בִּיהוּדָה עַל כֵּן קָרְאוּ לַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנֵה דָן עַד הַיּוֹם הַזֶּה הִנֵּה אַחֲרֵי קִרְיַת יְעָרִים : וַיַּעַבְרוּ מִשָּׁם הַר אֶפְרָיִם וַיָּבֹאוּ עַד בֵּית מִיכָה:... וְהֵמָּה לָקְחוּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה מִיכָה וְאֶת הַכֹּהֵן אֲשֶׁר הָיָה לוֹ וַיָּבֹאוּ עַל לַיִשׁ עַל עַם שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ וַיַּכּוּ אוֹתָם לְפִי חָרֶב וְאֶת הָעִיר שָׂרְפוּ בָאֵשׁ:"
הדרך אל העיר ליש=דן שנמצאת בצפון הרחוק עוברת בנחלתם של כמה שבטים; אולם המקום היחיד שבו בני דן הקימו "מחנה" היה באזור קִרְיַת יְעָרִים. ניתן להסיק מכך, שהייתה להם בעלות מסוימת על השדות שבאותו אזור, והיא אפשרה להם להקים שם "מחנה", שנושא אופי של קביעות זמנית.
מסתבר שכנגד השטח בשדות של קרית יערים שהיה משויך לבני דן שבאו מצרעה ומאשתאול, היה לבני יהודה שבקרית יערים שטח שמשויך להם בתוככי הערים צרעה ואשתאול, וכן משמע גם בדברי הימים (א, ב, נ-נג): "אֵלֶּה הָיוּ בְּנֵי כָלֵב בֶּן חוּר בְּכוֹר אֶפְרָתָה שׁוֹבָל אֲבִי קִרְיַת יְעָרִים :... וַיִּהְיוּ בָנִים לְשׁוֹבָל אֲבִי קִרְיַת יְעָרִים ... וּמִשְׁפְּחוֹת קִרְיַת יְעָרִים הַיִּתְרִי וְהַפּוּתִי וְהַשֻּׁמָתִי וְהַמִּשְׁרָעִי מֵאֵלֶּה יָצְאוּ הַצָּרְעָתִי וְהָאֶשְׁתָּאֻלִי :"
הכתוב מונה שם את משפחות בני יהודה שבקרית יערים, והוא מספר שיצאו מהם כמה משפחות לצרעה ולאשתאול. יציאת המשפחות האלו צריכה להתאים עם הצווי שבתורה (במדבר לו, ט): "...כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". לפיכך צריך לומר שכאשר בני יהודה ובני דן חילקו בינם את השטח שהם כבשו בארץ ישראל, בני יהודה קבלו חלק גם באזור הערים צרעה ואשתאול, והמשפחות האלו עברו לגור בשטח שהיה שייך לבני יהודה.
^ 3."לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה" (פסחים דף ג, ב)
^ 4.במסכת סוכה (דף נג, א) מובא שהאמורא לוי החווה קידה (השתחווה) והפך לצולע, ויש אומרים שהוא "הטיח דברים כלפי מעלה" ולכן הפך לצולע. במאמר"הצליעה של לוי". התבאר שחז"ל מרמזים שלוי יצא להביא את הגאולה על ידי פעולות מעשיות - ויש שרואים בכך "השתחוויה" לרצון הבורא; אך יש שרואים בכך "צליעה", ויש שרואים בכך אפילו "הטחת דברים כלפי מעלה". הסוגיה במסכת סוטה (דף לה, א) משתמשת ביסודות האלו גם בהתייחסות לאנשי בית שמש, והיא מביאה שהם התייחסו אל ה"קצירה" שלהם כאל "השתחוויה" כלפי הארון, אבל אפשר להתייחס אל ה"השתחוויה" הזו כאל "הטחת דברים כלפי מעלה" ("... וחד אמר: מילי נמי אמור...").
^ 5.וכן מבואר ברש"י (שמות לה, לד): " ואהליאב - משבט דן, מן הירודין שבשבטים מבני השפחות, והשוהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן, והוא מגדולי השבטים (משבט יהודה), לקיים מה שנאמר (איוב לד יט) 'ולא נכר שוע לפני דל':"
^ 6.למעשה, אין צורך לומר שהיתה מכירה בפועל. בתשובות הגאונים (מהד' אסף תש"ב, סי' ס"ו) מובא: "אמר שמואל דינא דמלכותא דינא... כן הייתה מאמר שמואל, כי כאשר השליט הקב"ה את המלכויות בעולמו, כך השליטן על ממון בני אדם לשלוט בו כרצונם, ואפילו ישראל, ככתוב: 'ועל גוויותנו מושלים ובבהמתנו כרצונם' (נחמיה ט', לז)". השליט הבבלי שלט בארץ ישראל על כל הרכוש אפילו על בני האדם ועל בהמותיהם, ובוודאי שעל קרקעותיהם. היהודים נחשבו כמי שחכרו את הקרקע מאת המלך והיו צריכים לשלם לו ארנונה, וממילא לפי דיעה זו לא היה צריך למכור בפועל לגוי את הקרקע, מכיוון שהגוי היה נחשב לבעלים שלה. דברים דומים לדברי נחמיה נאמרו עוד בתקופת הפלישתים, וכפי שאמרו אנשי יהודה לשמשון (שופטים טו, יא): "הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי מֹשְׁלִים בָּנוּ פְּלִשְׁתִּים". וממילא לדעת המתירים, לא היה צריך למכור את הקרקע בפועל.

^ 7." 'בִּלַּע אֲ-דֹנָי לא וְלֹא חָמַל אֵת כָּל נְאוֹת יַעֲקֹב' - כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אלו ששים רבוא עיירות שהיו לו לינאי המלך בהר המלך". (גיטין דף נז, א)
^ 8."ר' שמעון אומ' לא אמרו שלש ארצות אלא ביהודה... אי זהו הר שלה זה הר המלך, שפלה שלה זה שפילות לוד, עומק שלה מעין גדי ועד יריחו". (תוספתא שביעית ז הלכה י).
^ 9."וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ..." (במדבר יא, כא)
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il