ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- שבת ומועדים
- חמץ, מצה וכשרות לפסח
- הלכות חמץ ומצה
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
נפתלי בן גילה
נחלקו רש"י ותוס' ביסוד דין ביטול חמץ, על מה הוא מושתת? האם זה דין מיוחד בפסח - 'תשביתו', או שזה מדין הפקר שקיים בכל התורה כולה.
רש"י (ד"ה בביטול בעלמא) הבין את מקור הלימוד לדין ביטול, משינוי לשון הכתוב, שלא כתב תבערו, אלא 'תשביתו', והשבתה דלב הויא השבתה.
התוספות (שם, ד"ה מדאורייתא בביטול בעלמא סגי) מקשים על שיטת רש"י שתי קושיות:
א. ר' עקיבא, בברייתא לקמן העוסקת בעניין זמן השבתת החמץ, מוכיח שהתורה באומרה: 'אך ביום הראשון', אין כוונתה ליו"ט ראשון, מכך שההבערה של ביעור החמץ היא אב מלאכה ואסורה ביו"ט, ועל כרחך ההשבתה היא בערב פסח. אלמא שלמד ר"ע ש'תשביתו' היינו הבערה, ולא ביטול בלב, כדברי רש"י.
ב. תוס' למד שמצוות תשביתו היא אחר זמן הגעת האיסור, וממילא אי אפשר לפרש שמדובר בביטול, שהרי כבר החמץ אינו ברשותו כדי שיוכל לבטלו, כדברי הגמ' לקמן (ו:) 'שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו ברשותו, ואלו הן: בור ברה"ר וחמץ משש שעות ולמעלה'.
לכך פירשו התוס' , דביטול חמץ מועיל מדין הפקר. 'שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה'. ואף הפקר, כיון שיצא מרשותו – מותר, ואינו עובר עליו בבל יראה ובבל ימצא. וזה שצריך שיהא הפקר בפני שלושה, מתרץ תוס': היינו מדרבנן, אבל מדאורייתא לא בעינן. אלו הם דברי התוספות.
הרמב"ן בחידושיו, בריש מס' פסחים מיישב את שיטת רש"י מקושיות התוס'. לגבי הקושייה הראשונה, אומר הרמב"ן, דרש"י סבירא ליה שבמשמעות המילה 'תשביתו' ישנן שתי הוראות, גם תבערו (באש), וגם השבתה (בלב); וזה מדויק ברש"י, שאין כוונתו כהבנת התוס' בדבריו, שהפירוש הבלעדי של תשביתו היינו בלב, אלא רש"י כתב 'דהשבתה דלב הויא השבתה'. מדיוק לשון התורה, ששינתה ולא כתבה 'תבערו' אלא 'תשביתו', באה התורה לחדש, שאין הכוונה רק לביעור באש, שבוודאי מונח בלשון הכתוב, אלא גם להשבתה בלב. ולכן שפיר הוכיח מכאן ר"ע שא"א לבער ביו"ט, כי הבערה זו היא אב מלאכה; ובוודאי גם זו דרך שהתורה מורה לבער בה את החמץ. ואם ביו"ט א"א בדרך זו, והתורה לא חילקה בכך, משמע שלא מדובר ביו"ט. (מה גם שמשש שעות ומעלה, כולל יו"ט גופא - הדרך היחידה היא לבער את החמץ מן העולם כפשוטו, ולא בביטול, שהרי כבר אינו ברשותו אחר הגעת זמן האיסור, וכנ"ל).
ולגבי הקושייה השנייה: הלוא זו מחלוקת עקרונית נוספת, ורש"י ותוס' לשיטתם (לקמן יב: תוד"ה 'אימתי שלא בזמן ביעורו'), האם העשה של 'תשביתו' חל רק אחר חצות יום י"ד, כדעת התוס', דומיא דנותר; ולכן התוס' לא יכולים לפרש את הביטול מדין 'תשביתו', אלא מוכרחים לפרש מדין הפקר. [הערה: אם "בל יראה" הוא לאו הניתק לעשה לדעת תוס' (פסחים כט:)- ע' בחידושי הרב ירוחם פרלה על ספר המצוות לרס"ג] או שהוא מצוות עשה קודם הגעת זמן האיסור, וזו שיטת רש"י, וממילא שייך לפרשו נמי על השבתה בלב לפני זמן איסורו. וא"כ שיטת רש"י מיושבת.
אולם על שיטת התוס', שביטול חמץ הוא מדין הפקר, מקשה הרמב"ן 7 קושיות חמורות. ונביאן בתמצות אחת לאחת:
א. מסתימת לשון הגמ', שנוקטת תמיד במונח 'ביטול' ביחס לחמץ ולא השתמשו כלל בלשון 'הפקר'; ואם היה מדין הפקר, מדוע לא נקטו כך חכמים בלשונם!
ב. הרמב"ן מוכיח מסוגיות שונות בש"ס, שאף בהן יש מושג של 'ביטול', כגון ביטול ע"ז, וביטול רשות, במי שלא ערב עירוב חצירות בשבת; והתם ודאי שאין כוונת לשון חז"ל בביטול להפקר, ומהתם נלמד, שגם ביטול חמץ הוא כפשוטו, ולא מדין הפקר!
ג. לדעת ר' יוסי דהפקר כמתנה, צריך שיגיע ההפקר לרשות זוכה, וא"כ בהפקיר חמץ ואכתי לא זכה בו אחר, לא נפיק מרשותיה ולא נכלל ב'של אחרים', וא"כ אכתי עובר עליו. ולא יתכן לומר שביטול חמץ תלוי בפלוגתא דתנאי, שהרי סתמא דגמ' שמדאורייתא בביטול בעלמא סגי, ולית מאן דפליג!
ד. יש דעה במסכת נדרים שהפקר בפני שניים, והכא מבטלו בלבו ודיו!
ה. התירו לבטל חמץ בשבת, כדתניא בדף ו. אך הפקר נראה שאסור בשבת, כפי שאין מקדישין, גזירה משום מקח וממכר!
ו. תמיד הזכירו חז"ל מבטלו בלבו, והפקר עכ"פ בפה!
ז. לשון ביטול כעפר, מספקא ליה לרמב"ן אי מהני להפקר!
ניתן ליישב חלק מהקושיות בתירוצים פרטיים, אך אכתי צ"ע טובא על שיטת התוס'.
על מנת לישב את שיטת התוס' יש להקדים דין דומה מנושא אחר לגמרי, שעל פיו נוכל בע"ה לבאר את יסוד ביטול חמץ מדין הפקר לשיטת התוס'.
במסכת שבת דף יח. קי"ל לדעת בית שמאי, שאדם מצווה על שביתת כליו שלא יעשו מלאכה בשבת. (כעין שמצווה על שביתת בהמתו גם לדעת ב"ה). ושואלת שם הגמרא על שיטת ב"ש, גיגית נר קדירה ושיפוד, מאי טעמא שרו ב"ש? ומפרש רש"י: כיצד מותר להדליק נר שבת או להשהות קדירה ע"ג כירה, לב"ש, הרי הכלי (הנר) דולק ועושה מלאכה בשבת! מתרצת הגמ': 'דמפקר להו אפקורי' ופרש"י: 'לכלים, ושוב אינו מצווה על שביתתן'.
מקשה שם תוס', וכן במסכת בבא מציעא דף ל: ד"ה 'אפקורה', לגבי המעשה ברבי ישמעאל שהפקיר בדרך את משאוי העצים, והלוא אין הפקר אלא בפני שלושה! ומתרץ תוס' (בתירוץ השני שם, כפי שמתרץ אצלנו בפסחים) דמדאורייתא לא צריך שלושה. אבל אכתי מקשה תוס' מהגמ' בשבת (נר גיגית וקדירה) אליבא דב"ש, דמשמע שכך הסדר לכתחילה שלא בפני שלושה, על אף שמדרבנן צריך! על כך מתרץ תוס' בב"מ יסוד חשוב: 'התם (בנר גיגית וקדירה) אנן סהדי דמפקר להו בלבו , שלא יעשה איסור שביתת כלים'.
כלומר: התוספות מחדשים יסוד, שיש 'אנן סהדי' שעל מנת שלא לעבור על איסור - בוודאי אדם מפקיר בלבו, ובכה"ג לא צריך לפרש בפיו ולא צריך שלושה. על פי זה, בוודאי וכל שכן הוא לגבי חמץ בערב פסח, דאמרינן 'אנן סהדי', שאדם מישראל לא רוצה לעבור על איסור "בל יראה ובל ימצא" ובוודאי מפקיר להו בלבו; ולא צריך כאן את כל גדרי הפקר הרגילים שאינם באים אלא לגמירות דעת, כי כאן אנן סהדי בוודאות שרצונו המוחלט לבטל את החמץ, ולכן לא בעינן שיוציא בפיו ולא בפני שניים או שלושה, ומבטל אפי' בשבת. (יתכן שהרמב"ן יבאר את דין נר גיגית וקדירה, לב"ש, כהסבר הרשב"א שם, משום שלב בי"ד מתנה עליהם, משא"כ בחמץ בפסח לשיטתו, ולא מדין 'אנן סהדי' כהתוס'.)
וזה שנקטו תמיד חז"ל לשון ביטול ולא לשון הפקר, מבאר המאירי בחידושיו לפסחים דף ז. "שכיון שדעתו שלא לזכות בו שום ישראל, שא"כ אף הזוכה חייב בזכייתו" נמצא שהפקר זה, למעשה, הינו ביטול. לכן גם מועיל בהפקר זה לשון 'כעפרא דארעא' שהרי מן הדין אין החמץ שלו, שהרי התורה הפקיעתו משש שעות ולמעלה, לכן כל שמגלה דעתו שאינו מחזיק בו בתורת חזקה ושהוא כעפר - הרי הוא הפקר. וכן אין להקשות מביטול רשות וביטול ע"ז, שהרי אף כאן משמעות ההפקר כביטול.
ואף לשיטת ר' יוסי שהפקר כמתנה, ועד דאתי לרשות זוכה לא נפיק מרשותיה, הני מילי בדרך כלל שיכול להגיע לרשות זוכה, אבל בחמץ, שאין ישראל אחר שיזכה בו (ובגויים לא יתחשב) - ברור שדעתו להוציאו מרשותו לגמרי אף אם אחר לא זוכה בו; לכן כאן, אף ר' יוסי מודה דלא אמרינן הפקר כמתנה, שהרי א"א לתיתו במתנה.
לכן, מכיוון שזהו אופיו המיוחד של הפקר זה, הרי שאף שיסודו ההלכתי הוא מדין הפקר, מ"מ כביטול הוא!
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
אנחנו קודש למענך
מה אכפת לך?
איך מתגברים על מידות רעות?
איך מתחברים לקב"ה דרך התורה?
למה ללמוד גמרא?
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
