ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- שבת ומועדים
- חמץ, מצה וכשרות לפסח
- הלכות חמץ ומצה
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
נפתלי בן גילה
נחלקו רש"י ותוס' ביסוד דין ביטול חמץ, על מה הוא מושתת? האם זה דין מיוחד בפסח - 'תשביתו', או שזה מדין הפקר שקיים בכל התורה כולה.
רש"י (ד"ה בביטול בעלמא) הבין את מקור הלימוד לדין ביטול, משינוי לשון הכתוב, שלא כתב תבערו, אלא 'תשביתו', והשבתה דלב הויא השבתה.
התוספות (שם, ד"ה מדאורייתא בביטול בעלמא סגי) מקשים על שיטת רש"י שתי קושיות:
א. ר' עקיבא, בברייתא לקמן העוסקת בעניין זמן השבתת החמץ, מוכיח שהתורה באומרה: 'אך ביום הראשון', אין כוונתה ליו"ט ראשון, מכך שההבערה של ביעור החמץ היא אב מלאכה ואסורה ביו"ט, ועל כרחך ההשבתה היא בערב פסח. אלמא שלמד ר"ע ש'תשביתו' היינו הבערה, ולא ביטול בלב, כדברי רש"י.
ב. תוס' למד שמצוות תשביתו היא אחר זמן הגעת האיסור, וממילא אי אפשר לפרש שמדובר בביטול, שהרי כבר החמץ אינו ברשותו כדי שיוכל לבטלו, כדברי הגמ' לקמן (ו:) 'שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו ברשותו, ואלו הן: בור ברה"ר וחמץ משש שעות ולמעלה'.
לכך פירשו התוס' , דביטול חמץ מועיל מדין הפקר. 'שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה'. ואף הפקר, כיון שיצא מרשותו – מותר, ואינו עובר עליו בבל יראה ובבל ימצא. וזה שצריך שיהא הפקר בפני שלושה, מתרץ תוס': היינו מדרבנן, אבל מדאורייתא לא בעינן. אלו הם דברי התוספות.
הרמב"ן בחידושיו, בריש מס' פסחים מיישב את שיטת רש"י מקושיות התוס'. לגבי הקושייה הראשונה, אומר הרמב"ן, דרש"י סבירא ליה שבמשמעות המילה 'תשביתו' ישנן שתי הוראות, גם תבערו (באש), וגם השבתה (בלב); וזה מדויק ברש"י, שאין כוונתו כהבנת התוס' בדבריו, שהפירוש הבלעדי של תשביתו היינו בלב, אלא רש"י כתב 'דהשבתה דלב הויא השבתה'. מדיוק לשון התורה, ששינתה ולא כתבה 'תבערו' אלא 'תשביתו', באה התורה לחדש, שאין הכוונה רק לביעור באש, שבוודאי מונח בלשון הכתוב, אלא גם להשבתה בלב. ולכן שפיר הוכיח מכאן ר"ע שא"א לבער ביו"ט, כי הבערה זו היא אב מלאכה; ובוודאי גם זו דרך שהתורה מורה לבער בה את החמץ. ואם ביו"ט א"א בדרך זו, והתורה לא חילקה בכך, משמע שלא מדובר ביו"ט. (מה גם שמשש שעות ומעלה, כולל יו"ט גופא - הדרך היחידה היא לבער את החמץ מן העולם כפשוטו, ולא בביטול, שהרי כבר אינו ברשותו אחר הגעת זמן האיסור, וכנ"ל).
ולגבי הקושייה השנייה: הלוא זו מחלוקת עקרונית נוספת, ורש"י ותוס' לשיטתם (לקמן יב: תוד"ה 'אימתי שלא בזמן ביעורו'), האם העשה של 'תשביתו' חל רק אחר חצות יום י"ד, כדעת התוס', דומיא דנותר; ולכן התוס' לא יכולים לפרש את הביטול מדין 'תשביתו', אלא מוכרחים לפרש מדין הפקר. [הערה: אם "בל יראה" הוא לאו הניתק לעשה לדעת תוס' (פסחים כט:)- ע' בחידושי הרב ירוחם פרלה על ספר המצוות לרס"ג] או שהוא מצוות עשה קודם הגעת זמן האיסור, וזו שיטת רש"י, וממילא שייך לפרשו נמי על השבתה בלב לפני זמן איסורו. וא"כ שיטת רש"י מיושבת.
אולם על שיטת התוס', שביטול חמץ הוא מדין הפקר, מקשה הרמב"ן 7 קושיות חמורות. ונביאן בתמצות אחת לאחת:
א. מסתימת לשון הגמ', שנוקטת תמיד במונח 'ביטול' ביחס לחמץ ולא השתמשו כלל בלשון 'הפקר'; ואם היה מדין הפקר, מדוע לא נקטו כך חכמים בלשונם!
ב. הרמב"ן מוכיח מסוגיות שונות בש"ס, שאף בהן יש מושג של 'ביטול', כגון ביטול ע"ז, וביטול רשות, במי שלא ערב עירוב חצירות בשבת; והתם ודאי שאין כוונת לשון חז"ל בביטול להפקר, ומהתם נלמד, שגם ביטול חמץ הוא כפשוטו, ולא מדין הפקר!
ג. לדעת ר' יוסי דהפקר כמתנה, צריך שיגיע ההפקר לרשות זוכה, וא"כ בהפקיר חמץ ואכתי לא זכה בו אחר, לא נפיק מרשותיה ולא נכלל ב'של אחרים', וא"כ אכתי עובר עליו. ולא יתכן לומר שביטול חמץ תלוי בפלוגתא דתנאי, שהרי סתמא דגמ' שמדאורייתא בביטול בעלמא סגי, ולית מאן דפליג!
ד. יש דעה במסכת נדרים שהפקר בפני שניים, והכא מבטלו בלבו ודיו!
ה. התירו לבטל חמץ בשבת, כדתניא בדף ו. אך הפקר נראה שאסור בשבת, כפי שאין מקדישין, גזירה משום מקח וממכר!
ו. תמיד הזכירו חז"ל מבטלו בלבו, והפקר עכ"פ בפה!
ז. לשון ביטול כעפר, מספקא ליה לרמב"ן אי מהני להפקר!
ניתן ליישב חלק מהקושיות בתירוצים פרטיים, אך אכתי צ"ע טובא על שיטת התוס'.
על מנת לישב את שיטת התוס' יש להקדים דין דומה מנושא אחר לגמרי, שעל פיו נוכל בע"ה לבאר את יסוד ביטול חמץ מדין הפקר לשיטת התוס'.
במסכת שבת דף יח. קי"ל לדעת בית שמאי, שאדם מצווה על שביתת כליו שלא יעשו מלאכה בשבת. (כעין שמצווה על שביתת בהמתו גם לדעת ב"ה). ושואלת שם הגמרא על שיטת ב"ש, גיגית נר קדירה ושיפוד, מאי טעמא שרו ב"ש? ומפרש רש"י: כיצד מותר להדליק נר שבת או להשהות קדירה ע"ג כירה, לב"ש, הרי הכלי (הנר) דולק ועושה מלאכה בשבת! מתרצת הגמ': 'דמפקר להו אפקורי' ופרש"י: 'לכלים, ושוב אינו מצווה על שביתתן'.
מקשה שם תוס', וכן במסכת בבא מציעא דף ל: ד"ה 'אפקורה', לגבי המעשה ברבי ישמעאל שהפקיר בדרך את משאוי העצים, והלוא אין הפקר אלא בפני שלושה! ומתרץ תוס' (בתירוץ השני שם, כפי שמתרץ אצלנו בפסחים) דמדאורייתא לא צריך שלושה. אבל אכתי מקשה תוס' מהגמ' בשבת (נר גיגית וקדירה) אליבא דב"ש, דמשמע שכך הסדר לכתחילה שלא בפני שלושה, על אף שמדרבנן צריך! על כך מתרץ תוס' בב"מ יסוד חשוב: 'התם (בנר גיגית וקדירה) אנן סהדי דמפקר להו בלבו , שלא יעשה איסור שביתת כלים'.
כלומר: התוספות מחדשים יסוד, שיש 'אנן סהדי' שעל מנת שלא לעבור על איסור - בוודאי אדם מפקיר בלבו, ובכה"ג לא צריך לפרש בפיו ולא צריך שלושה. על פי זה, בוודאי וכל שכן הוא לגבי חמץ בערב פסח, דאמרינן 'אנן סהדי', שאדם מישראל לא רוצה לעבור על איסור "בל יראה ובל ימצא" ובוודאי מפקיר להו בלבו; ולא צריך כאן את כל גדרי הפקר הרגילים שאינם באים אלא לגמירות דעת, כי כאן אנן סהדי בוודאות שרצונו המוחלט לבטל את החמץ, ולכן לא בעינן שיוציא בפיו ולא בפני שניים או שלושה, ומבטל אפי' בשבת. (יתכן שהרמב"ן יבאר את דין נר גיגית וקדירה, לב"ש, כהסבר הרשב"א שם, משום שלב בי"ד מתנה עליהם, משא"כ בחמץ בפסח לשיטתו, ולא מדין 'אנן סהדי' כהתוס'.)
וזה שנקטו תמיד חז"ל לשון ביטול ולא לשון הפקר, מבאר המאירי בחידושיו לפסחים דף ז. "שכיון שדעתו שלא לזכות בו שום ישראל, שא"כ אף הזוכה חייב בזכייתו" נמצא שהפקר זה, למעשה, הינו ביטול. לכן גם מועיל בהפקר זה לשון 'כעפרא דארעא' שהרי מן הדין אין החמץ שלו, שהרי התורה הפקיעתו משש שעות ולמעלה, לכן כל שמגלה דעתו שאינו מחזיק בו בתורת חזקה ושהוא כעפר - הרי הוא הפקר. וכן אין להקשות מביטול רשות וביטול ע"ז, שהרי אף כאן משמעות ההפקר כביטול.
ואף לשיטת ר' יוסי שהפקר כמתנה, ועד דאתי לרשות זוכה לא נפיק מרשותיה, הני מילי בדרך כלל שיכול להגיע לרשות זוכה, אבל בחמץ, שאין ישראל אחר שיזכה בו (ובגויים לא יתחשב) - ברור שדעתו להוציאו מרשותו לגמרי אף אם אחר לא זוכה בו; לכן כאן, אף ר' יוסי מודה דלא אמרינן הפקר כמתנה, שהרי א"א לתיתו במתנה.
לכן, מכיוון שזהו אופיו המיוחד של הפקר זה, הרי שאף שיסודו ההלכתי הוא מדין הפקר, מ"מ כביטול הוא!
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
