- שבת ומועדים
- מהלך הסדר
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
נפתלי בן גילה
א. מצות עשה של סיפור יציאת מצרים.
ב. מצות עשה של אכילת מצה.
בזמן המקדש ישנן עוד שתי מצוות שחיובן מן התורה:
מצוות אכילת קרבן פסח.
מצוות אכילת מרור. (בזמננו, שאין לנו קרבן פסח, גם חיובו של מרור הוא מדרבנן).
ההכנות לקראת הסדר
מצה
לליל הסדר צריכים מצה שמורה. ישנה מחלוקת ראשונים, מהי מצה שמורה.
שיטת רש"י : 'מצה שמורה' היא מצה שנאפית לשמה, כמו כתיבת מזוזה, למשל, שצריכה להיות לשמה, כך הדין גם באפיית המצה. 1
שיטת הרמב"ם: מה שכתוב שמצה צריכה להיות 'שמורה' הכוונה שמורה מחימוץ. לדעת הרמב"ם, אין במצה דין של 'לשמה', ולשיטתו, אין הבדל בין המצות של ליל הסדר לבין המצות הנאכלות במשך כל ימי החג.
ה'שלחן ערוך' פסק כשיטת רש"י והתוספות, שלליל הסדר צריכים מצה שמורה לשם מצווה, כיוון שרק בליל הסדר ישנה מצוות אכילת מצה, ובשאר הימים רק צריך להישמר שלא לאכול חמץ.
כמובן, החיוב במצה שמורה בליל הסדר הוא רק באכילת המצה שיש בה חיוב (ב'מוציא-מצה, כורך והאפיקומן) אך מותר לאכול מצות נוספות שאינן 'שמורות'.
שאלה: האם יש צורך לאכול דווקא מצת יד בליל הסדר?
תשובה: אין חיוב לאכול דווקא מצה 'עבודת יד'. די בכך שכשהאדם לוחץ על הכפתור הוא אומר שזה יהיה לשמה. גם בטווית חוטי הציצית במפעלים, מפעילים את המכונה ואומרים שזה יהיה לשמה. אמנם לגבי שחיטה אין הדין כן. בשחיטה יש דין מיוחד שה'גברא' צריך לעשות; אבל בשאר עניינים, גם אם צריך שזה ייעשה לשמה אין הכרח שהאדם יעשה ממש בעצמו. אולי אתה רוצה להחמיר? אכן, יש כאלה הסוברים שבשביל 'לשמה' צריך דווקא מצות 'עבודת יד', אבל יש אומרים שאפשר לצאת ידי חובה גם במצות מכונה, היות ואדם מפעיל את המכונה לשם מצת מצווה. יש בזה תשובה ארוכה של הרב פרנק. 2
שאלה: האם יש מקום לחומרא הזאת?
תשובה: לדעתי, כדי לקבל מצות עבודת יד כשרות ללא חשש, צריכים שני תנאים: האחד, שאלו שאופים יהיו יראי שמים ; דבר שני, שיהיו גם מיומנים , הזריזות פה קובעת מאוד. יכול להיות מצב שאדם יחמיר לאכול מצה עבודת יד, ועם כל זאת, המצה בקושי נאפתה, והוא יכנס לחשש של חימוץ. במצות מכונה יודעים, שתוך 18 דקות מזמן הלישה, הבצק יוצא אפוי מהתנור. הבצק מקבל מכת חום כך וזה נאפה מהר מאוד. אולי כדאי לבקר פעם במאפיית מצות. אני ביקרתי בקוממיות, יש שם מאפייה גדולה. מקפידים ומדקדקים על המצות שיהיו מהודרות. יש מישהו שבודק שאין מצה כפולה. הכל נעשה לשמה, וגם אין חשש חמץ.
יין
במה יוצאים ידי חובה בשתיית ארבע כוסות?
בספר מקראי קודש מובאת דעה של אחד מגדולי האחרונים, שצריכים דווקא יין, ואין יוצאים ידי חובת שתיית ארבע כוסות במיץ ענבים. לעניות דעתי, בליל הסדר אפשר לצאת ידי חובה גם במיץ ענבים. לגבי שמחת פורים וודאי שצריך דווקא יין, ואין יוצאים ידי חובה במיץ ענבים. כמו שאומר בטעם הדבר בעל ה'חיי אדם': למה תיקנו דווקא יין? כיוון שזה זכר לנס, כל הנס היה על ידי משתאות יין, שתו בסעודתו של אחשוורוש; בקיצור, כל העסק היה סביב סעודות ומשתאות יין. בליל הסדר שזה עניין של שמחה, גם כאן הייתי אומר, לכאורה, שאפשר רק על יין; אבל סוף כל סוף לגבי כל הדברים אנחנו יודעים, שתקנת חז"ל לברך על הכוס בהבדלה ובקידוש כוללת גם מיץ ענבים. הרי מפורש בגמרא 3 "אמר רבא: סוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קידוש היום", הרי משמע שמיץ ענבים כשר לכתחילה לקידוש. והרי מתוך ארבע הכוסות אחד מהם הוא כוס של קידוש, רואים שכאן זה לא עניין כל כך של השמחה כמו בפורים. צריך להדגיש, אומרים שירה על היין, מי שרוצה להיות חסיד, ויכול לשתות יין וזה לא יפריע לו - אז שישתה בליל הסדר יין. אבל יש כאלה אנשים שרגישים ליין, ואם ישתו ארבע כוסות, אחר כך זה יפריע להם באמירת ההגדה ושאר הדברים. מצד אחד רוצים להחמיר ולהדר בשתיית יין דווקא, ובמקום אחר זה גורם הפסד. אני גם כן מוזג קצת יין כי קשה לי. ברור שאין בעייה לצאת ידי חובה ביין, אדרבה, אדם שרוצה להיות חסיד וזה לא מפריע לו - יש בזה עניין.
שאלה: האם צריך לשתות דווקא יין אדום?
תשובה: כן, יין אדום מראה על יותר חשיבות.
סידור קערת הסדר
הקערה
הקערות שהיו בזמן השולחן ערוך היו גדולות דיים, כך שבתוך הקערות היה מקום להניח את המצות ואת כל שאר הדברים לליל הסדר. היום יש כל מיני קערות לליל הסדר שהם טובות בשביל גן ילדים; אולי אפשר לשים שם פירור כזית, אבל אין בהם מקום לשלש המצות ולכל שאר הדברים. יש להשתמש בקערה שהיא גדולה דיה להכיל את כל המצרכים.
שאלה: יש קערות עם מדפים.
תשובה: מדפים אפשר.
אדם שלא הספיק להתארגן ויש לו רק קערה קטנה, יניח את המצות ליד הקערה.
שאלה: יש עניין לשים דווקא במגש אחד, או שאפשר לשים גם בצלחות נפרדות?
תשובה: לדעתי, אפשר לסדר את המצות ושאר הדברים גם בצלחות נפרדות.
את קערת הסדר מניחים רק לפני עורך הסדר, ולא לפני כל אחד מן המסובים.
מספר המצות
ישנה מחלוקת ראשונים לגבי מספר המצות שבקערה. האם שמים שלוש מצות או שתיים?
לדעת הרמב"ם 4 לוקחים שתי כיכרות - שתי מצות, ופורסים אחת מהן, וכך יוצא שלא מברכים ברכת המוציא על שתי מצות שלמות, אלא על מצה ופרוסה; ולא מקיימים כאן את העניין של בציעה על שתי ככרות שלמות, משום שנאמר: "לחם עוני" - מה דרכו של עני בפרוסה, אף כאן בפרוסה. 5
הרא"ש 6 חולק וסובר שלוקחים שלוש מצות. שתי מצות מדין לחם משנה כמו כל שבת וחג, והמצה השלישית - אותה פורסים, משום 'לחם עוני' - מה עני דרכו בפרוסה וכו'.
יש עדות שנוהגות כמו הרמב"ם, והם לוקחים שתי מצות; אמנם ברוב קהילות ישראל נוהגים כשיטת חכמי אשכנז, וכך מכריע גם המחבר, שלוקחים שלוש מצות שלמות.
חרוסת וכרפס
בתוספת למצות מניחים בקערה גם חרוסת וכרפס. הכרפס הוא מין ירק, שהיום מזהים אותו כסלרי, אך ניתן לאכול כל דבר שברכתו בורא פרי האדמה לאו דווקא כרפס. בימינו אפשר לקנות סלרי בארץ, בחו"ל כשלא היה להם סלרי - היו לוקחים בצל, גזר, תפוח אדמה וכד'.
זרוע (צלי)
זכר לקרבן פסח נוהגים בדרך כלל לעשות צלי. לוקחים זרוע של עוף, צולים אותו, ומניחים אותו בקערה. את הזרוע שמים במקום הכי רחוק בקערה, שהרי לא אוכלים את זה בליל הסדר, כי בליל הסדר אנחנו נמנעים מלאכול צלי, כדי שלא יאמרו שזה קרבן פסח.
שאלה: את הצלי צריך לשים ממש על אש גלויה?
תשובה: גם בתוך תנור זה נחשב צלי.
שאלה: יש מקומות שנהגו לאכול את הזרוע הצלויה?
תשובה: אנחנו מקפידים שלא לאכול צלי בליל הסדר. אמנם יש כאלה שנהגו שלא לאכול דווקא גדי שלם, אבל חתיכה כן. אצלנו מקובל שלא לאכול צלי כלל 7 . אם אדם רוצה לאכול צלי - יכול לאכול למחרת בבוקר, אין שום בעיה. מה, הוא לא אוכל בשר מבושל? דווקא בליל הסדר הוא צריך לאכול צלי? נכון, יש שיטה אחת שדווקא גדי שלם לא אוכלים, וזו שיטה עיקרית. אבל יש כאלה הנוהגים שלא לאכול אפילו חתיכה קטנה של צלי.
שאלה: אילו שנוהגים לאכול צלי ימשיכו עם המנהג הזה?
תשובה: זה לא מצווה מדאורייתא, שצריך להמשיך לנהוג כך.
יש מושג שנקרא ' צלי קידר ' - זה חתיכת בשר שבישלו אותה בקדרה עם המוהל היוצא מהחתיכה עצמה (ללא הוספת נוזלים אחרים). גם היום יש כאלה שהולכים לפי שיטה טבעונית, והם מאדים ירקות, הירקות מתבשלים בנוזל היוצא מהם (בכל ירק יש אחוז מסוים של מים). לא מוסיפים מים, אלא מניחים את הבשר כמות שהוא בסיר, ועל ידי הבישול מתמצה המוהל; בקיצור, זה נקרא "צלי קידר".
אנחנו נוהגים שלא לאכול מאכל זה בליל הסדר, מהטעם שהזכרנו בצלי. למרות שלעניין קרבן פסח אי אפשר לעשות אותו 'צלי קידר', כי צריך שיהיה "צלי אש", ולא צלי מחמת דבר אחר, ובצלי קידר זה מחמת דבר אחר, המתכת שהתחממה היא עוזרת לצלייה.
אמנם, אם הוסיפו קצת מים זה נקרא מבושל, וניתן לאוכלו בליל הסדר.
ביצה
מניחים בקערה גם ביצה שלמה, זכר לקרבן חגיגה שהיה קרב עם קרבן הפסח כדי שיהא הפסח נאכל על השובע. אם כן, כל הדברים שישתמש בהם בסדר ישים לפניו.
נהגו לקחת ביצה לזכר קרבן חגיגה, כותב הרמ"א את הטעם, שהיא עגולה זכר לאבילות, שהרי ט' באב יחול באותו יום בשבוע בו חל ליל הסדר.
מרור
המשנה 8 מונה חמישה סוגי ירקות בהם אפשר להשתמש למרור. הדבר שהיום אנו קוראים לו מרור, נקרא בלשון המשנה 'חזרת' וזה הוא החסה. ומה שבמשנה נקרא 'תמכא' זה מה שקוראים היום באידיש 'חריין'. זהו שורש חריף מאוד, ומוכרים את זה בדרך כלל ביחד עם סלק אדום. בחו"ל לא היה להם חסה, אז אכלו חריין.
אם כן מרור זה חסה, (וכן בכל מקום שכתוב חזרת זה חסה).
לא נרחיב כאן על ניקיונה של החסה, אך כל אדם צריך לשים לב! חסה צריכה להיות ירק ללא תולעים! היא צריכה להיות נקייה! לכן כל אחד יקנה חסה איפה שזה מוחזק ככשר ונקי מתולעים. [לפני שהפושעים הרסו את גוש קטיף היה שפע, שמה הם גידלו אותה, היום יש עוד מקומות כאלה שמגדלים בצורה כזאת.]
ואם לא, צריכים להשקיע בזה עבודה . לבדוק כל עלה שאין בו תולעים, ולשטוף היטב, כמו שהיו עושים בדורות הקודמים, שהיו שוטפים עם ליפא. לליפא יש את הגמישות להיכנס בכל הקפלים ולהוציא משם את התולעים.
עריכת השולחן
ראוי שבכל בית יכינו את השולחן ואת כל הדברים הנצרכים ל'סדר' מבעוד יום, לפני שחוזרים מבית הכנסת, כך שכשחוזרים יתחילו מיד בקידוש. במיוחד בבתים עם ילדים קטנים, יש להזדרז להגיע למצוות ו"הגדת לבנך" כמה שיותר מוקדם, על מנת שהאבא יוכל לקיים את החיוב המוטל עליו, לספר את יסודות האמונה לילדיו, לפני שיהיו עייפים ולא יהיה עם מי לדבר, למרות שעל הקטן עצמו אין חיוב.
המחבר (או"ח תע"ב,ב) כותב, שאדם צריך לסדר את שולחנו בכלים נאים וכסתות; ומי שאין לו כרים לפחות יישב על ספסל ולא על הרצפה. ומובא במשנ"ב (שם ס"ב ו'): שיהודי שהיו לו משכונות מגוי כלי כסף וזהב, היה שם אותם בליל הסדר על השולחן, להראות מעמד של נסיכות.
ילבש בגדים נאים כדי לפאר עד כמה שניתן את החג הזה; להראות את החירות ואת התרוממות הרוח.
הוספה מחול על הקודש
ידוע הדבר, שבכל חג ובכל שבת ישנה מצווה להוסיף מהחול על הקודש. לדעת רוב הראשונים, דין תוספת שבת היא מדאורייתא. הרמב"ם בהלכות שבת, לא מביא את העניין הזה של תוספת, אבל הגר"א 9 אומר שגם לשיטתו יש דין תוספת שבת.
בליל חג הפסח ודאי שיש עניין להוסיף מחול על הקודש לעניין איסור מלאכה , אך להתחיל את מצוות החג אי אפשר. אמנם לגבי שבת, נוהגים בהרבה בתים, בייחוד כאלה שיש להם ילדים קטנים, שבזמן הקיץ מקדימים להתפלל קבלת שבת. אך בליל הסדר אי אפשר לעשות את הדבר הזה, כיוון שכתוב "ואכלו את הבשר בלילה הזה"; ואיפה שכתוב ' לילה ' הכוונה דווקא לאחר צאת הכוכבים. ושאר המצוות של ליל הסדר הוקשו לקרבן פסח; וכמו שבקרבן פסח, אף אם אדם הוסיף מחול על קודש לעניין איסור מלאכה, קרבן פסח הוא לא יוכל לאכול עד שיגיע הלילה, כך גם ארבע כוסות אי אפשר להתחיל לשתות עד צאת הכוכבים.
דיני הסדר
כדרך שנהגו במקדש
בליל הסדר אנחנו עושים כמה דברים שהם מעין זכר לעבר, כמו המרור שהוא זכר ל"וימררו את חייהם". וכן נוהגים לעשות בעוד כמה עניינים, כמו שעשו אבותנו בזמן שהמקדש היה קיים, גם בדברים שלא שייך טעמם היום.
א. דוגמא קלאסית לכך היא: כשאנחנו מטבילים את הכרפס במי מלח, אנחנו נוהגים ליטול ידיים. במשך כל השנה אנו נוהגים כאותם אחרונים הסוברים, שבזמננו לא שייך ליטול ידיים לדבר שטיבולו במשקה, היות ובלאו הכי אנחנו טמאים. ובאמת המשנ"ב (או"ח סי' קנ"ח ס"ק כ') מביא דבר זה בשם הראשונים. אמנם הוא מכריע למעשה כמו גדולי האחרונים שמחמירים; אך הנוהג אצל גדולי ירושלים 10 היה, שדבר שטיבולו במשקה לא נוהגים ליטול ידיים. למשל: אדם שאוכל ביסקוויט ומטביל אותו בתוך התה שלו או בתוך החלב שלו לא ייטול ידיו. בליל הסדר אנחנו נוטלים ידיים, מכיוון שאנו נוהגים בלילה הזה כמו שהיו נוהגים בזמן שבית המקדש היה קיים.
ב. המנהג שאנו נוהגים להסב, עניינו הבעת צד חירות. בזמננו לא רגילים להביע חירות באופן זה, אלא היות ופעם היו נוהגים להביע את תחושת החירות על ידי זה שאכלו במיטות, אנחנו נוהגים כך בליל הסדר גם בימינו.
ג. מנהג לבישת הקיטל, כפי שכותב הרמ"א ללבוש בגד לבן, זה להבליט את הנושא של חשיבות הלבוש. בדורות הקודמים ללבוש דבר לבן זה היה מראה על חשיבות, מראה על דברים גדולים. 11 אין המטרה כאן להזכיר לו את יום המיתה, אלא להפך, להבליט את החירות בצורה גדולה. מוזכר ברמ"א, שהאָבֵל גם כן ילבש את הקיטל. אני לא אומר שיש חיוב בדבר, אבל היות וזה יו"ט ושמחה, יש עניין להבליט את הנושא של החירות גם האבל.
הסיבה
כאשר אנו מסבים - צריך להסב על צד שמאל. בהסבה על צד ימין יש חשש שמא יקדים קנה לוושט, לכן כל אדם, גם איטר יד ימין, יסב לצד שמאל, מטעם זה של שמא יקדים, כך מביא הרמ"א.
המחבר מביא, שגם אישה צריכה להסב; והרמ"א סובר, שעל אף שכל הנשים בזמננו הן חשובות, שלא יסבו.
למעשה לא נהגו הנשים להסב. הן סומכות על שיטת הראבי"ה, הסובר שבזמננו אין חיוב הסיבה, כיוון שגם בימות החול אנו לא מסבים אז אין כאן הבעה של צד חירות. אך הגברים צריכים להסב. ואם אדם שתה ללא הסבה צריך לחזור ולשתות. בזמן הסעודה אין צורך להסב; שעניין ההסיבה להביע תחושה של חירות, ואדם שלא מורגל בזה בשבילו זה עבדות, שהוא עלול להתלכלך ותהיה לו תחושה לא נעימה. לכן מה שאנחנו עושים בהסבה זה המינימום, אכילת מצה ושתיית ארבע כוסות.
שאלה: האם יש מידת חסידות לאכול הכול בהסיבה?
תשובה: אין בזה מידת חסידות, כיוון שזה גורם לצער.
בן אצל אביו צריך הסיבה, שמן הסתם הוא מוחל לו.
תלמיד בפני רבו אינו צריך הסיבה, אלא אם כן ייתן לו רשות. ואם סמוך על שולחנו של המופלג בדור, אף על פי שאינו תלמידו, גם כן אינו מסב, עד שייתן לו רשות. כל זה מדובר אם אוכלים על אותו שולחן, אך אם המצב הוא כמו שנוהגים היום, שעורכים כמה שולחנות, ולכל אחד יש שולחן בפני עצמו - יכול להסב גם ללא קבלת רשות.
ארבע כוסות
חז"ל תיקנו לשתות בליל הסדר ארבע כוסות, כנגד ארבע לשונות של גאולה.
מדוע תיקנו חז"ל דווקא שתיית ארבע כוסות של יין? 12 מדוע לא תיקנו אכילת ארבע מצות? ראיתי הסבר כזה: יין הוא המשקה היחידי, שאם אדם נמצא בעצבות יש בכוחו לשנות את מצב רוחו של האדם "ויין ישמח לבב אנוש". לעומת זאת, כל משקה אחר, אפילו אם ישתה בקבוק שלם של קוקה קולה זה יגרום לו לתחושה של מלאות, אבל לא יהווה שום שינוי להרגשה ומצב הרוח שלו. לכן תיקנו דווקא לשתות ארבעה כוסות של יין, כנגד ארבעה לשונות של גאולה.
שאלה: האם זה כדי להדגיש את השמחה על הגאולה?
תשובה: כן, להדגיש שעם כל אחת מארבע הלשונות הייתה שמחה, והרגישו יותר ויותר את החרות.
ארבע הלשונות של גאולה: "והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי", "ולקחתי", הם היו ארבעה שלבים של התקדמות בתהליך הגאולה. כשעם ישראל היו במצרים, הם לא היו רק עבדים, אלא עבדים שעובדים עבודת פרך. הנצי"ב בפירושו לתורה מוכיח מתוך המקראות, שבזמן מכת ערוב פרעה הפחית את עול השעבוד מעל בני ישראל, אבל עדיין נשאר שעבוד. במכת ברד הוא הפסיק לגמרי את השעבוד. פרעה אמר: "ה' הצדיק, ואני ועמי הרשעים"; אבל הם עדיין נשארו במצרים. במכת בכורות הוא אמר: "קומו צאו מתוך עמי"; הוא שיחרר אותם לגמרי. אם כן נמצא שהיו פה ארבעה שלבים:
1. הפחתת עול השעבוד - עבודת פרך.
2. הפסקת השעבוד לגמרי.
3. היציאה לגמרי ממרות של מלכות מצרים.
4. "ולקחתי אתכם לי לעם" - זה היה במעמד הר סיני. בפסוק דומה שנאמר שם "ואביא אתכם אלי" מתרגם אונקלוס: "וקריבית יתכון לפולחני" - קרבתי אתכם לעבודתי.
למעשה, הרמה הגבוהה והמוחלטת בשחרור עם ישראל משעבוד מצרים, היה במעמד הר סיני; שהיה שילוב של הגאולה החומרית הלוקאלית והגאולה הרוחנית. בני אדם היום, אינם משועבדים למישהו אחר. אבל הם חיים חיי בהמות. אדם שאין לו תורה - אז הוא עבד! הוא אומר שהוא חופשי; מה פתאום חופשי? הוא עבד עבדים ליצרים הבהמיים שלו. אין לך בן חורין - כמו שאומרים חז"ל - אלא מי שקשור לתורה. בעולם הרחב יש עבדים ויש עבדי עבדים. הם עבדים לכל מיני דברי הבל: הוא לא יכול בלי סמים, הוא לא יכול בלי השתייה, הוא לא יכול בלי שיראה את המכשיר הצבעוני, שמאכיל אותו כל מיני גילויים של דברי הבל, ה' ישמרנו.
בן חורין אמיתי זה רק בן תורה אמיתי, שיש בו יראת שמים, והוא משוחרר מכל ההשתעבדויות.
סימני הסדר
קדש
סדר שתיית ארבע כוסות ושיעורן
את ארבע הכוסות צריך לשתות על הסדר, כלומר תוך כדי קריאת ההגדה. ואם אדם ישתה אותן ברציפות, אחת אחרי השנייה, הוא לא יצא ידי חובה.
שאלה: אדם שלא יכול לקרוא את כל ההגדה, האם לא צריך לפחות לשתות ארבע כוסות ולאכול מצה, אף על פי שלא קורא את ההגדה?
תשובה: לפחות יגיד קצת, כדי שיהיה ניכר ששתיית הכוסות אינם בזה אחר זה.
ישנה מחלוקת ראשונים: האם תקנת חז"ל לשתות ארבע כוסות זה דין בארבע כוסות, ואם יש לאדם כוס גדולה צריך לשתות את כולה; או שזה דין בשיעור כוס, ואז אם יש לאדם כוס גדולה המכילה ארבע רביעיות - יוכל לצאת ידי חובת ארבע כוסות בשתיית רביעית ארבע פעמים מאותה הכוס, ללא צורך למלא יין בכוס אחרי כל שתייה?
לדעת רוב הראשונים, די בשתיית שיעור כוס, דהיינו רביעית יין בכל פעם.
לעומתם סובר הרמב"ן, שזה דין בכוס, וצריך לשתות את הכוס או רובה. לכן, כדי לחוש גם לשיטת הרמב"ן ישתה לפחות רוב כוס; ואם אדם לא מסוגל לשתות כמות גדולה, ייקח כוס המכילה כמאה סמ"ק 13 וישתה את כולה. ואם אינו מסוגל לשתות גם כמות כזו - ישתה את רובה, אבל שלא ישתה בכוס גדולה. כך אפשר לצאת גם ידי שיטת הרמב"ן, אך גם לכתחילה, אם שתה רביעית, אפילו מתוך כוס גדולה - יצא.
שאלה: האם כולם צריכים לחוש לשיטת הרמב"ן, או רק המדקדקים?
תשובה: רק המדקדקים.
שאלה: לשיטת הרמב"ן, אם יקח אדם כוס המכילה פחות מרביעית, האם יצא ידי חובה?
תשובה: בפחות מרביעית, לכולי עלמא, אין כלל שיעור כוס; שכל מקום שחכמים תיקנו כוס - הכוס צריכה להכיל לפחות 86 סמ"ק! גם בקידוש של הבוקר, לדעת רבים מהפוסקים, צריך שהכוס תהיה מכילה 86 סמ"ק. אומנם יש חוגים מסוימים, שהם מקדשים בשבת בבוקר על יי"ש והם לא שותים 86 סמ"ק. הט"ז אמר בזמנו, וגם החסידים נוהגים כמותו; שבגלל החשיבות של היי"ש, גם כמות קטנה מקבילה בחשיבותה לרביעית יין. 14 אבל בליל שבת שמקדשים על יין, וודאי שהכוס צריכה להכיל רביעית.
גם כשאדם עושה הבדלה, הוא צריך להקפיד לשתות לפחות רביעית. יש כאלה ששותים רק לגימה קטנה, כיוון שהם חושבים שזה כמו לטעום מקידוש, אך הם לא יוצאים ידי חובה. אם הוא לא יכול לשתות רביעית לפחות שישתה רוב רביעית (מלוא לוגמיו). אמנם עדיף לשתות רביעית שלמה כדי להתחייב בברכה אחרונה, אבל החשיבות של שתייה שכזאת זה לפחות רוב רביעית - מלוא לוגמיו; אם אדם לא שתה כך, לא יצא ידי חובת הבדלה. 15
יש אנשים שיודעים שצריך להבדיל, אך לא יודעים את גדרי המצווה. זה כמו לקחת אקליפטוס בחג הסוכות, הוא גדל על מים לפי הבוטניקה, אבל לא יוצאים ידי חובה! או אם לוקחים אתרוג מורכב, והוא מהודר, יש לו אפילו פיטמה, זה פסול! זה כמו במדע מדוייק, צריכים גם לדעת את גדרי ההלכה. אם אדם לא שתה שיעור רביעית, הוא לא יצא ידי חובה.
משך זמן שתיית הכוס
את הכוס צריך לשתות ברצף, כך שאת כל הרביעית ישתה בתוך זמן של ארבע שניות. ואין לאדם לעשות הפסק גדול באמצע השתייה, על מנת שיחשב כוס אחת, וודאי יש להקפיד שלא לדבר באמצע השתייה.
שאלה: אדם השותה כוס, מהו מספר הלגימות המותרת?
תשובה: שישתה מהר, לא ימשוך את הזמן, ולא ידבר באמצע. שישתה את הכמות תוך זמן קצר.
נשים חייבות בארבע כוסות (בכלל, בכל מצוות ליל הסדר גם נשים חייבות). אישה שקשה לה לשתות יין - תשתה מיץ ענבים; אך לא רק לגימה קטנה, זה לא כמו שנותנים לה משהו מכוס של קידוש, פה זה דין חיוב וצריכה לשתות כוס או רובה.
ילדים קטנים ישתו שיעור 'מלוא לוגמיו' שלהם. דין זה של 'מלוא לוגמיו' הוא דווקא לילד קטן, אבל אנשים (ונשים) מגיל בר מצווה ואילך, צריכים לשתות לפחות רוב רביעית (גם אם 'מלא-לוגמיו' שלהם הוא פחות מרוב רביעית).
מזיגת הכוס
לשון המשנה בפסחים לגבי מזיגת הכוס בליל הסדר: "מזגו לו כוס ראשון". אומרים המפרשים, שלא האדם ימזוג בעצמו אלא שימזגו לו אחרים, כדי להראות התנהגות של חירות. 16 הנהגה זו יכולה להוות פתרון טוב, במקרה שמזמינים לסדר יהודי שאינו שומר שבת. יהודי שאינו שומר שבת, אם הוא מוזג את היין, לפי שיטות מסוימות, יש בעיה של יין נסך. להגיד לו שהוא לא יכול למזוג, זה עלול לפגוע בו. לכן אפשר להגיד לו, שהמנהג הוא שאחד מבני הבית מוזג יין לכולם. כך בצורה כזו אפשר להחליק את זה, מבלי שיורגש שיש פה בעיה של יין נסך.
מנהג נטילת ידיים קודם קידוש
יש קהילות במערב אירופה שנהגו כמו המהר"ם מרוטנבורג, שנטלו ידיים ואח"כ קידשו. המחבר לא פוסק לנהוג כך. וגם המשנה ברורה כותב, שלכתחילה לא ראוי לנהוג כך בשבת או חג. אבל בליל הסדר לכולי עלמא אין ליטול ידיים קודם הקידוש, בגלל שעד שמגיעים לברכת המוציא מדברים על ההגדה וישנה הפסקה גדולה בין הנטילה לברכה. למעשה, אליבא דכולי עלמא קודם מקדשים ואחרי זה נוטלים ידיים לסעודה.
ורחץ
לאחר שתיית כוס ראשונה בהסבה, מביאים לשולחן קערה לנטילת ידיים, וכל המסובים נוטלים ידיהם ללא ברכה, ואחר כך אוכלים את הכרפס. למה נוטלים ידיים? משום דבר שטיבולו במשקה. 17 ולמה אוכלים פחות מכזית? בשביל שלא להתחייב בברכה אחרונה. 18 ומטבילים את זה, כי בזמנם, כל המאכלים שלהם היה דרכם להטביל. לכן גם האכילה נקראת 'טיבול' - "מטבילים" או "אין מטבילים", שכך היה דרך אכילתם ע"י טיבול. 19
שאלה: ראיתי מקומות שנהגו, שרק עורך הסדר נוטל ידיים.
תשובה: מאיפה לקחו דבר כזה? הרי הטעם שנוטלים ידיים הוא משום דבר שטיבולו במשקה, ובליל הסדר אנחנו נוהגים כמו בתקופת המקדש, מדין דבר שטיבולו במשקה. אז מה הדבר הזה שרק עורך הסדר נוטל? ודאי שכולם צריכים ליטול, אלא שלא מברכים על אותה נטילה; גם נשים צריכות ליטול. ולגבי מה שאמרת שיש מקומות שנהגו כך; צריך לבדוק האם זה נעשה על ידי גדולי הדור, או שזה הונהג על ידי עמי הארצות.
כרפס
מה שאנחנו אוכלים בשביל כרפס, אין לזה משמעות עצמית (כמצה ומרור). אמנם יש לזה גם גימטרייא: כרפס= ס ' ריבוא עבדו בפרך .
את הכרפס אוכלים לפני ברכת המוציא, כדי לעורר את ההתעניינות של הילדים הקטנים לשאול מפני מה עושים את השינויים הללו? הרי הם יודעים שבכל פעם שמקדשים, מיד אחר כך נוטלים ידיים ומתחילים לאכול את סעודת החג; ופה נוטלים ידיים ואוכלים איזה שהוא ירק? זה כמו שמוזכר בהלכה, שמחלקים לקטנים קליות ואגוזים; עושים כל מיני דברים על מנת לעורר את הקטנים לשאול שאלות. אני חושב שמה שמקובל היה שהקטנים יחביאו את האפיקומן, גם זה כדי למשוך אותם; מבטיחים לקטן שאם הוא יישאר ער עד סוף הסדר, הוא יקבל איזה שהוא שי. אני לא אומר שהוא 'גנב' את האפיקומן, זה לא יפה להגיד כך! הוא 'החביא' את האפיקומן! ואחרי זה מבטיח לו כל הורה מה שיכול לפי מצבו הכלכלי, וכך הקטן לא יירדם באמצע; בשביל זה עושים דברים כאלה.
הכרפס זה מין ירק (מה שנקרא היום סלרי). ניתן לאכול כל דבר שברכתו בורא פרי האדמה, לאו דווקא כרפס.
ומדוע אוכלים דווקא דבר שברכתו בורא פרי האדמה? על פי ה'סדר', את המרור אוכלים לאחר ברכת המוציא (מצה קודמת למרור). וישנו ספק הלכתי, האם ברכת המוציא פוטרת את המרור או לא? הרי אם אדם אוכל סלט בתוך הסעודה, ודאי שברכת המוציא פוטרת הכול; אך כאן כשהאדם אוכל את המרור, הוא לא אוכל את המרור מפני שזה חלק אינטגראלי מהסעודה, אלא בגלל עניין המצווה, אז מה שייך שברכת המוציא תפטור אותו? לכן מברכים בורא פרי האדמה על הכרפס קודם 'המוציא', ומכוונים גם על המרור שיאכלו לאחר מכן.
שיעור אכילת הכרפס
יאכל פחות מכזית, על מנת שלא יתחייב בברכה אחרונה לפני נטילת ידיים, ולכן לא לאכול כזית גדול. לא להחמיר כמו החזון איש, ואז הוא יתחייב ברכה אחרונה לשיטות אחרות. אלא יקח חלק קטן לאכול בשביל הכרפס. לפעמים אנשים רעבים בהתחלה, וזו באמת בעיה, זה ניסיון לא קל. אז צריכים לעמוד בזה ולאכול רק חתיכה קטנה. הרי ברכות הנהנין בהתחלה מברכים אפילו על משהו, ולהתחייב בברכה אחרונה צריך שיעור של כזית. בקיצור, יש לאכול רק חתיכה קטנה של כרפס (פחות מכזית).
לסיכום, את הכרפס מטבילים במי מלח, ונוטלים ידיים לפני אכילתו; כמו שהזכרנו בהתחלה, היות ובליל הסדר אנחנו נוהגים כמו שנהגו בזמן המקדש, שדבר שטיבולו במשקה טעון נטילה. אוכלים את הכרפס, ומברכים עליו בורא פרי האדמה, ומכוונים לפטור את המרור, לחוש לאותה שיטה שברכת המוציא לא פוטרת את המרור, כי זה לא שייך לסעודה, וזה לא כמו סלט שאוכלים ללפת בו את הפת. ויש לאכול פחות מכזית כדי שלא להתחייב בברכה אחרונה.
בגמרא 20 יש מחלוקת רב חסדא ורב הונא, אם אדם אין לו ירק אחר, ויש לו רק מרור, מה יעשה? הגמרא פוסקת כרב חסדא שיברך 'בורא פרי האדמה' וגם 'על אכילת מרור'; וכיוון שעיקר זמן אכילת מרור זה לאחר אכילת המצה, יברך כאן "על אכילת מרור" אך יכוון לצאת אחר כך. [גם לגבי המצה נראה בהמשך את אותו העקרון.]
שאלה: אדם שאכל שיעור כזית מהכרפס, האם צריך לברך ברכה אחרונה או לא?
תשובה: צריך לברך ברכה אחרונה, וברכת המזון אינה פוטרת הברכה האחרונה על אכילת הכרפס, כיוון שזה לא חלק מהסעודה. אך לא יברך עוד פעם בורא פרי האדמה על המרור; יחוש לאותה שיטה שברכת המוציא פוטרת את זה. 21
בקערת הסדר, מניח תחילה את הכרפס ואת מי המלח שבהם מטבילים סמוך לו; ואחריהם את המרור והחרוסת, ויותר רחוק מניח את שני התבשילים, אחד זכר לקרבן פסח ואחד זכר לקרבן חגיגה.
יחץ
לוקחים את המצה האמצעית ובוצעים אותה, זה כדי שיהיה לחם עוני, והחצי השני שומרים לאפיקומן, כי זו מצה שמורה. יש דעה שיוצאים ידי חובת אכילת מצה דווקא באפיקומן ולא בהתחלה, ואם כן צריך דווקא מצה שמורה.
כאמור, בוצעים את המצה, ואת החצי השני מטמינים לאפיקומן. הקטנים שומרים את זה עד הסוף, ואז מבטיחים לקטן איזה שהוא שי, כל אחד בהתאם ליכולתו.
מוזכר בהערות המובאות בהגדה, להגביה את המצות; והטעם בכדי להראות במה אנחנו מתעסקים.
לאחר "יחץ" מוזגים כוס שני. למה מוזגים כוס שני? בכדי שהקטנים ישאלו, הרי עוד לא התחלנו את הסעודה וכבר מוזגים כוס שני? מה הולך פה? הרי בכל שבת וחג לאחר הקידוש אנו נוטלים ידיים ומברכים המוציא? כל זה לעורר שאלות אצל הקטנים, ואז מתחילים את קריאת ההגדה עם הקושיות.
יש מחלוקת ראשונים אם מברכים הגפן על כוס שני. המחבר מכריע, שעל כוס שני לא מברכים בורא פרי הגפן, ומנהג יהודי אשכנז לברך על כל כוס וכוס בפני עצמה. 22 וכל אחד ואחד ינהג לפי מנהגי עדתו.
מגיד
בנושא של מצוות עשה של סיפור יציאת מצרים, צריך תמיד לשים לב ליסודות האמונה; לדעת להתבונן בהשגחת ה' מה קורה בעולם. בשביל זה יש את כל הנושא של סיפור יציאת מצרים. במיוחד כשיש אורחים הרחוקים מכל הדברים האלו. מי שאין לו אמונה חושב, שכל מה שמתרחש מסביבנו זה דברים מקריים, זה מקרה וזה מקרה. כמו שאומר ישעיהו הנביא: "והיה להם דבר ה' צו לצו קו לקו". זאת אומרת שאין אחדות, אין ראיה כוללת ומקיפה, הכל זה "עלמא דפרודא". כמו היום במצב המדיני, הם חושבים שהם יפתרו את הבעיה של שיבת ישראל לארצו, הם חושבים שיש עם מי לדבר. הם לא מודעים בכלל למה שהולך, הם לא מבינים שאין שום פתרון לבעיה הזאת. עם ישראל צריך להתנתק מהגויים, ולהשתית את המדינה, כמדינה יהודית, על אדני התורה. לא להרוס את הדת ולהילחם נגדה. שום פתרון לא יהיה עם הרשעים. יש לנקות את הארץ, והמציאות תכריח את זה, השאלה היא רק, כמה ייסורים נצטרך לעבור עד אז.
היום יש כל כך הרבה הגדות. אין עוד דבר בספרות שלנו, שיש עליו כל כך הרבה פירושים כמו על ההגדה. כל אחד יקח לו הגדה. יש הגדה שכתוב עליה 250 פירושים; הביאו גם את פירוש הרשב"ם, ויש גם פירושים שהם רק על חלק מההגדה, כמו ליקוט דברים.
אני ממליץ לבחור אחד מהמפרשים, ללא זה אנשים מתבלבלים. אני למשל אוהב את הנצי"ב, מי שאוהב את המלבי"ם שייקח את המלבי"ם, מהר"ל וכן הלאה. קחו לכם מפרש אחד, שיפרש את כל ההגדה באופן עקבי; אחר כך אפשר להסתכל בעוד מפרשים. כך תהיה לאדם שיטה עקבית שבה למד את כל ההגדה; כל קושיא וכל תירוץ, שיבין במה מדובר. אחרת, אדם יכול להגיד את ההגדה שמונים שנה, וכל שנה הוא חוזר עליה מבלי לדעת מה הוא אומר בכלל. למה המצה נקראת "הא לחמא עניא"? ומה הכוונה? למה בארמית? בקיצור, את כל הפרטים האלה. למה הבן שואל דווקא את הקושיות הללו, ולא קושיות אחרות? הרי יש עוד הרבה שאלות שניתן לשאול, חוץ מהנושאים האלו.
מי שיכול להיות ער כל הלילה זה מצוין.
שאלה: מי שנשאר ללמוד כל הלילה, האם מקיים מצוות עשה דאורייתא של סיפור יציאת מצרים?
תשובה: כן. בפירוש הנצי"ב על ההגדה, ביחס למאמר: "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח"; הוא שואל: מה שייך לשון 'המרבה'? או שהוא מקיים את המצווה, או שהוא לא מקיים את המצווה? ועונה, שזאת הסיבה שסמכו את מאמרו של רבי אלעזר בן עזריה. שרבי אלעזר בן עזריה סובר, שמצוות ליל הסדר חיובם עד חצות. ו'מרבה' זה לאחר שהשלים את המצווה. וכאן, אין גבול כמה לספר, הוא יכול לקצר בסיפור, רק עד חצות, או להאריך עד הבוקר. הכל זה חלק מהמצווה, אבל זמן חיובה של המצווה כבר הסתיים, וכל מה שממשיכים אחר כך - זה נקרא 'המרבה'. כיוון שיש ביציאת מצרים דבר גדול, וכל יסודות האמונה באו לכלל גילוי, לכן יש עניין להרבות בכל הדברים האלה.
שאלה: מי כתב את ההגדה?
תשובה: ההגדה במקורה נמצאת כבר בתלמוד. הרמב"ם (סוף הלכות חמץ ומצה) מביא את הנוסח של ההגדה מספרות חז"ל. יש שם דברי תנאים, רבי ישמעאל ורבן גמליאל. זה ממש נכתב, הרי יש בגמרא מחלוקת של רב ושמואל, מהו עיקר ההגדה.
יש גם פירוש על ההגדה של בעל 'ערוך השולחן'; יש המון מפרשים. כל 'רב' בדורות הקודמים הוציא פירוש על ההגדה. אני ממליץ לכל אחד שיעבור לפחות על פירוש אחד, שתהיה לו שיטה מסודרת, אחרי זה יעבור על עוד פירושים.
שאלה: יש כאלה שעושים כל מיני הצגות, על מנת לעורר את הילדים לשאול שאלות, האם יש בזה עניין?
תשובה: כן, זה טוב. יש כאלו ששמים את הילדים על הכתף, ואומרים להם שככה יצאו ממצרים. כל אבא יעשה כפי מה שמושך את הקטנים שלו להישאר ערים. חשוב מאוד להשכיב את הקטנים לישון בערב החג, אחרת הם עלולים להירדם באמצע ההגדה, ולא יהיה למי לספר.
קוראים את ההגדה, וכמובן צריכים להסביר לבני הבית, כל אחד בהתאם לרמתו, שיבינו את מה שקוראים.
כאשר מגיעים לעשר המכות, אנחנו נוהגים להוריד טיפת יין, להראות שאנחנו לא שמחים על עצם מפלתם של הרשעים. יין עיקרו: "יין ישמח לבב אנוש", אלא שהיה אילוץ להטביע את המצרים בים. הרב זצ"ל כותב, 23 שביין של שביעית לא לעשות את זה, משום שנאמר בפירות שביעית "והיתה שבת הארץ לכם לאוכלה" - ולא להפסד.
רחצה, מוציא-מצה
כשמסיימים את קריאת ההגדה, נוטלים ידיים ומברכים על נטילת ידיים. וכאשר בא לברך על המצות הוא מגביה את שתי המצות השלמות ואת המצה החצויה, ויברך "המוציא" כאשר אוחז את המצות בידו, 24 וישמוט מידו את המצה התחתונה, ויברך "על אכילת מצה". יש דעות 25 ש'המוציא' זה על שתי המצות השלמות ו'על אכילת מצה' זה על החצויה; ויש אומרים להפך, אז אנחנו נוהגים שאדם יאכל גם מהחצויה וגם מהשלמה.
במצות מכונה הסטנדרטיות, שהמצה היא כמו קרקר 26 , אין כמות מספקת שאפשר לחלק לכל בני ביתו, בייחוד אם יש לו בני בית רבים. אולי בדורות הקודמים שעשו מצות יד היה אפשר לחלק, אבל היום אי אפשר; לכן צריך לתת לפני כל אחד מהמסובים שתי מצות שמורות, והם יוצאים ידי חובה בברכתו של העורך, ועורך הסדר יתכוון בברכתו להוציא את כל המסובים.
צריך להקפיד, שהמצה שבה הוא יוצא ידי חובת מצווה, תהיה מצה שלו. 27
לכן אדם המזמין אורח, צריך להתכוון להקנות לאורח את המצה, שבשעה שהאורח מגביה את המצה הוא יקנה אותה, בכדי שהאורח יצא ידי חובה במצה שלו. 28 ואפילו אם האורח לא יודע, היות ויש כאן כוונת הַקְנָיָה של בעל הבית, והאורח עושה את פעולת הקניין, מצרפים את כוונתו של בעל הבית עם פעולתו של האורח, ואז כשהוא אוכל, נמצא שהוא מקיים את מצוות האכילה במצה שלו.
שאלה: האם אבא צריך להקנות לילדיו (הסמוכים או שאינם סמוכים על שולחנו) את המצה?
תשובה: ילדים שאינם סמוכים על שולחנו דינם כדין אורח, וצריך להקנות.
ומה עושים אם המארח הוא עם הארץ? (יש גם מקרים כאלו) פה צריכים להשתמש בסברא שראיתי אצל הרא"ש 29 , שאם אדם מזמין אורח מן הסתם הוא מזמין אותו על דעת הכי שהוא רוצה שייצא ידי חובה, ולכן גם אם הוא לא התכוון בפועל להקנות, האורח יוצא ידי חובה.
שאלה: מה הדין בבית מלון?
תשובה: בבית מלון, כיוון שהאדם משלם על האוכל שהוא יאכל, אין בעיה.
שיעור אכילת מצה
המחבר אומר, 30 שלכתחילה צריך לאכול כזית מהמצה השלמה וכזית מהמצה החצויה. הביאור הלכה נשאר בקושיה, מהיכן המחבר לקח את הדין הזה שצריך לאכול שני כזיתים? בכל אופן, המהדרין נוהגים כך לחוש לשיטת המחבר, ולאכול כזית מהמצה השלמה וכזית מהמצה החצויה.
שאלה: האם יש עניין לתת לכל אחד מהמסובים חתיכה קטנה מהמצות שהעורך ברך עליהן?
תשובה: אני חושב שיש עניין לחלק לכל אחד גם חתיכה קטנה מהמצה של עורך הסדר.
את המצה אוכלים בהסיבה.
מרור
יש כאלה הרוצים להדר ולהרגיש את המרירות, לכן הם מצרפים את ה'חריין' יחד עם החסה, על מנת להגיע לשיעור כזית מרור. טוב, מי שחסיד כזה יכול לעשות גם כך, כי כל המינים מצטרפים יחד.
שאלה: האם יש עניין לאכול פרי שהוא ב-100% מרירות?
תשובה: המשנה מונה חמישה מיני ירקות שנחשבים מרור, אני לא יודע אם אנחנו מכירים את כולם - חזרת, עולשין, תמכא, חרחבינא; אני לא יודע מה זה חרחבינא. היום בארץ יש לנו חסה, וזהו החזרת לפי דעת המפרשים. הרי חסה אינה בהכרח דבר מר. יכול להיות שאם החסה נשארת הרבה זמן היא נעשית מרירה; לא שבשעה שאוכלים אותו צריך טעמו להיות מר, אלא מין שיש בו מרירות. תמכא זה חריף מאוד. מי שרוצה לאכול תמכא, מגרדים את זה על פומפייה וצריכים לתת לזה קצת להתאוורר, להפיג את חריפותו באוויר, אחרת זה ממש קרוב לסכנת נפשות לאכול את זה; ורק אנשים חזקים מסוגלים לאכול את זה וזה לא יזיק להם, אבל רוב האנשים הם חלושים, איך הם יאכלו דבר כזה?
יש מכתב שהנצי"ב כותב לבנו, הרב חיים ברלין, שהיה הבכור, ולא היה משתתף בסיום מסכת שהיו עושים בערב החג, אלא היה מתענה תענית בכורות; ולכן את המרור (חריין) היה אוכל על קיבה ריקה, והיה קרוב לבוא לידי סכנה. וכך הנצי"ב כותב לו: שמעתי על מה שכבוד בני מקפיד לקחת דווקא "תמכא" - "חריין". למה אתה לא לוקח חתיכת "חזרת" - מרור, הרי היא נמנית במשנה הראשונה ? חוץ מזה, מדוע כבוד בני אוכל כמות כזאת גדולה? שימו לב, הוא כותב כך: וזה ברור, דשיעור כזית המבואר בשו"ע הוא שיעור קטן מאוד, ולמה לנו להחמיר? זה הביטוי של הנצי"ב "קטן מאוד", ובנו אכל כנראה כזית לפי שיעור של החזון איש, על קיבה ריקה, והוא סיכן את עצמו. 31
אם כן, היום בשביל מרור משתמשים בדרך כלל בחסה. כל מקום שכתוב חזרת זה חסה. האם אוכלים את העלה או את הקלח? גם אם אוכלים את הקלח יוצאים ידי חובה. [לא מה שנשאר באדמה, אלא שבתחתית העלה יש חלק לבן כזה שלא מתפשט הצידה, גם בזה יוצאים ידי חובה, אבל לא ראיתי שמוכרים אותו.]
שיעור אכילת מרור
צריך לאכול מרור בשיעור נפח של כזית. אם מקפלים עלה בינוני של חסה, יש בו שיעור כזית. כל שיעורי חז"ל הם בנפח ולא במשקל. לאחר שנברר את הנפח של אותו חומר, ניתן לתרגם את זה למשקל. 32
חרוסת
החרוסת היא זכר לטיט שעם ישראל השתעבדו בו. בחרוסת מטבילים את המרור קודם אכילתו, כדי להפיג את המרירות; החרוסת היא לא חיוב כמו המרור, אבל יש מצווה להטביל בה את המרור. 33
כורך
מיד אחר אכילת המרור - 'כורך'; אוכלים כזית מהמצה השלישית, וכורכים אותה יחד עם המרור, כמו שעשה הלל. יש מחלוקת תנאים, אם את המצה והמרור צריך לאכול ביחד, או שאוכלים כל אחד מהם בפני עצמו, והיות שלא הוכרעה הלכה בין הלל לחכמים, אנחנו אוכלים אחר כך מצה עם מרור, כדי לצאת גם ידי שיטת הלל.
צפון
ישנה מחלוקת בראשונים, אימתי אדם יוצא ידי חובת אכילת מצה, האם בתחילת הסדר, כשהוא מברך "על אכילת מצה"; או שמא באכילת כזית מצה בסוף הסעודה, באכילת ה'אפיקומן'?
שיטת התוספות 34 היא, שעיקר אכילת מצה שבה אנחנו מקיימים את המצווה, זה באכילת האפיקומן. אלא שאנו מברכים קודם, והרי זה כאילו שהמצווה מתחילה עכשיו, ויוצאים ידי חובה בשלב יותר מאוחר. דבר כעין זה יש לנו בתקיעת שופר בראש השנה. מברכים "לשמוע קול שופר" לפני תפילת מוסף, ושומעים שלושים קולות, מה שנקרא 'תקיעות דמיושב'. אבל עיקר מצוות שמיעת קול שופר זה לשמוע על סדר הברכות, מלכויות זכרונות ושופרות; אז מברכים לפני כן, ותוקעים מקצת תקיעות, כדי שיהיה חלוּת על משהו, אבל עיקר המצווה זה אחר כך. והוא הדין בענייננו, עיקר מצוות אכילת מצה, לדעת התוספות, היא בסוף; כמו בזמן המקדש, שעיקר מצוות אכילת מצה היה עם אכילת קרבן הפסח, בסוף הסעודה.
לעומתם, סובר הרמב"ם , שכשמברכים "על אכילת מצה" בתחילת הסעודה - יוצאים ידי חובת אכילת מצה; והמצה הנוספת שאוכלים בסוף הסעודה היא רק זכר לקרבן פסח, שנֶאֱכָל על השובע; וגם בשביל שיישאר טעם מצה בסוף הסעודה.
ונפקא מינה, לאדם הנמצא במקום שיש לו רק כזית מצה ולא יותר, מה יעשה? לדעת התוספות , יאכל את שאר הדברים שיש לו לאכול לכבוד החג. וכשיגמור סעודתו, ייטול את ידיו, ויברך 'המוציא' ו"על אכילת מצה" ויאכל את כזית המצה שלו; וזאת כדי שיישאר בפיו טעם מצה לאחר הסעודה. כמו שהמשנה אומרת לגבי קרבן פסח: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". אחרי אכילת הפסח לא אוכלים כל מיני מעדנים, כדי שיישאר בפה טעם בשר קרבן הפסח. חתיכת המצה שאוכלים כיום בסוף הסעודה, שאנו קוראים לה 'אפיקומן', זה כתחליף לקרבן פסח, ולכן צריך שיישאר לו טעם המצה.
ואילו לדעת הרמב"ם , שעיקר מצוות אכילת המצה היא בתחילת הסעודה, יאכל את כזית המצה שלו כרגיל (בתחילת הסעודה קודם המרור), ולא ישאיר מצה לסוף הסעודה (לאפיקומן).
אלו הם שתי השיטות שיש בעניין אכילת האפיקומן.
אכילת מצת מצווה לאחר חצות.
ישנה מחלוקת בין התנאים, 35 אם אדם יכול לצאת ידי חובת אכילת מצה, לאחר חצות הלילה.
רבי אלעזר בן עזריה סובר, שמצוות אכילת קרבן פסח היא עד חצות, ושאר מצוות הלילה הזה הוקשו לקרבן פסח. לפי דבריו, אחרי חצות הלילה אי אפשר לצאת ידי חובת אכילת אפיקומן.
רבי עקיבא סובר, שמצוות אכילת קרבן הפסח היא כל הלילה, ולכן גם באכילת מצה יהיה הדין כך.
ודנו הראשונים לגבי פסיקת ההלכה.
התוספות 36 מסתפקים כמו מי לפסוק; מצד אחד יש 'סתמא דמתניתין' בפסחים כמו רבי אלעזר בן עזריה, אך מצד שני, במקום אחר יש סתם משנה שלא כמותו.
הרמב"ם 37 פוסק כמו רבי עקיבא.
יש ראשונים 38 שפוסקים כמו רבי אלעזר בן עזריה.
לכן, אם אדם לא אכל מצה עד חצות, מאיזו סיבה שהיא, הוא צריך לאכול לאחר חצות; אך לא יברך "על אכילת מצה", לחוש לאותם הראשונים שכבר אי אפשר לצאת ידי חובה.
במסכת ברכות כתוב, שדברים שמצוותם כל הלילה, באו חכמים והגבילו את זמן עשייתם עד חצות, שאדם לא יגיע לידי ביטול המצווה. גם לעניין קרבן פסח הזכרנו, שהרמב"ם פוסק כרבי עקיבא, שמן התורה מצוות אכילת פסחים היא כל הלילה, ואף על פי כן חכמים הגבילו ואמרו, שיש לאכול עד חצות. אבל לאחר חצות כבר אסור מדרבנן לאכול מקרבן הפסח. למה אסרו זאת חכמים? כדי להרחיק את האדם מן העבירה. שאם נשאר מבשר קרבן עד לאחר זמן אכילתו, הוא נעשה 'נותר', והאוכלו לאחר זמנו, עובר באיסור כרת. ואף בקרבן פסח, שזמן אכילתו הוא עד הבוקר, האדם עלול לאכול ממנו לאחר שכבר האיר השחר, ויש לזה דין נותר. לכן הרחיקו חכמים ואמרו שאסור לאכול ממנו אחר חצות הלילה.
האם יש להשוות את אכילת מצה לגמרי לקרבן פסח (שגם את המצה יש לאכול קודם חצות), או לא?
לפוסקים כדעת רבי אלעזר בן עזריה, אין מקום כלל לשאלה, כי זמנו של קרבן פסח מן התורה עד חצות, והוא הדין למצה. אולם לפוסקים כרבי עקיבא, מבאר הנצי"ב 39 שיש לחלק. להבנתו בדעת התוספות יוצא, שאף אם נפסוק כדעת ר"ע, שמן התורה הפסח נאכל כל הלילה, מכל מקום תיקנו חכמים לכתחילה לאכול את הפסח עד חצות, כדי להרחיק את האדם מן העבירה; אך ברור שבדיעבד, אם לא אכל מן הפסח קודם חצות יאכל לאחר חצות. וכמו שבקריאת שמע, אם לא קרא ק"ש עד חצות יקרא לאחר חצות - אף באכילת מצה הדין כן, לכתחילה צריך לאכול עד חצות, ובדיעבד - יאכל לאחר חצות. אם כן, לשיטתם ניתן להשוות בין אכילת מצה לקרבן פסח.
אולם לשיטת הרמב"ם בדעת רבי עקיבא, שאמנם מן התורה קרבן פסח נאכל כל הלילה, אך מדרבנן אסור לאוכלו לאחר חצות, שמא יבוא לאכול כשיאור היום ויעבור על איסור אכילת נותר שהוא בכרת, (וחמור דין קרבן פסח מקריאת שמע); נוקט הנצי"ב, שלגבי אכילת מצה אין כלל תקנת חכמים להרחיק מן העבירה, כמו שתיקנו בפסח, כי אם נאסור בדיעבד לאכול מצה אחר חצות נעקרת המצווה לגמרי, והרי במצה אין את החשש שיש בקרבן פסח. לכן במצה לא תיקנו שום תקנה, ואף לכתחילה ניתן לאכול מצה אחר חצות, וקילא מקריאת שמע.
למעשה , כיוון שיש בזה שתי שיטות, יש להקפיד לאכול גם את האפיקומן לפני חצות.
אם לא אכל מצה כלל קודם חצות, יאכל אחרי חצות ולא יברך "על אכילת מצה", וכנ"ל.
כוונה באכילת מצה
הרמב"ם 40 פוסק, שאם אדם אכל מצה בלא כוונה לצאת ידי חובה, לדוגמה, שגויים הכריחו אותו לאכול; אם ידע שזה ליל פסח ושהוא חייב באכילת מצה - יצא. אבל אם היה סבור שזה יום חול, או שלא ידע שזה מצה - לא יצא ידי חובתו.
יש כאן בעיה גדולה בהבנת דברי הרמב"ם, האם הדין הזה קשור לדיון, אם מצוות צריכות כוונה 41 או לא צריכות כוונה?
הרב המגיד רוצה לומר, שכאן פוסק הרמב"ם, שבדברי אכילה לא צריך כוונה. בהלכות שופר ומגילה פסק הרמב"ם שצריכים להתכוון, גם המוציא וגם השומע. ולעומת זאת, כאן באכילת מצה אומר הרמב"ם, שאם הכריחו אותו לאכול מצה - הוא יוצא ידי חובה. לכן אומר הרב המגיד, שהאכילה בעצמה נחשבת ככוונה. הוא סובר, שהרמב"ם פוסק שמצוות צריכות כוונה. הטור 42 כותב, שהוא מסתפק בדעת הרמב"ם.
ראיתי נצי"ב בפירושו על השאילתות 43 [אני חסיד ללמוד בספרי הנצי"ב], שלומד ברמב"ם פשט מעניין. הנצי"ב כותב, שלדעת הרמב"ם מצוות לא צריכות כוונה; אך יש להבחין בין אם אדם עושה מצווה לעצמו או שהוא מוציא אדם אחר. יש לנו כלל בעניין כוונת המצוות 44 : אדם העושה מצווה, מן הסתם כוונתו לשם מצווה 45 ; אלא אם כן הוא אומר אחרת, או שיש לנו סיבה לומר שהוא לא התכוון לשם מצווה; ובמקרה כזה, למרות שהוא עושה את המעשה כמו שצריך, אינו יוצא. אם כן, מה שפסק הרמב"ם בהלכות שופר ומגילה, שאי אפשר להוציא אחרים ידי חובה ללא כוונה, יש להסביר באופן זה: כאשר ראובן עושה את המצווה מבלי לכוון להוציא את שמעון, כיוון שידוע לנו הכלל של: "מצווה בו יותר מבשלוחו", אנו נאמר שראובן לא רוצה להיות שליח ומכוון שלא להוציא את שמעון, כיוון ששמעון יכול לקיים את המצווה בצורה יותר טובה. לכן אומר הרמב"ם, שעל מנת להוציא אדם ידי חובה (כאן שיש הו"א לכוונה נגדית) צריך כוונה מפורשת להוציא את חברו ידי חובת המצווה. 46
ומה שהמחבר 47 מביא בשם הרמב"ם, אפשר להסביר את זה, בין אם נאמר שלדעת הרמב"ם מצוות צריכות כוונה, ובאכילה זה דין מיוחד; ובין אם נפרש את שיטתו כמו הנצי"ב, שבדרך כלל מצוות לא צריכות כוונה, אלא שכאן יוצא ידי חובה, כיוון שהוא עושה זאת בעצמו.
אכילת דברים אחרים לאחר חצות
מוזכר בהלכה, שלאחר שאכלו את הכזית מצה של האפיקומן, אין לאכול או לשתות דברים שמפיגים את טעם המצה (סתם מים מותר לשתות). 48
ראיתי באבני נזר, 49 שהוא רוצה לומר, שהדין הזה נאמר דווקא עד חצות שזה זמן אכילת מצה. 50 אם כן, לשיטות הסוברות שמצוות אכילת מצה היא עד חצות, ולאחר מכן אין יוצאים ידי חובה, יהיה מותר לאכול דברים אחרים לאחר חצות.
ובאמת הייתה לי שאלה כזאת, על מישהו שיוצא לשמירה; (הרי גם בליל שימורים צריכים לשמור, השאירו פה פראים, אז מוכרחים לשמור שלא יבואו להפריע.) ואחרי השמירה הוא רוצה לאכול. הוא גמר את הסעודה לפני חצות, נאמר שחצות זה בערך ב-12:30 והוא רוצה ב- 3:00 לאכול או לשתות. (מדובר במשקאות קצת חריפים שאותם הוא מעוניין לשתות.) עד מתי יהיה האיסור של אכילה לאחר האפיקומן? לאחר חצות הסתיים האיסור. היות שזה לא זמן אכילת מצה, לא שייך האיסור של אכילה ושתייה לאחר האפיקומן, ויהיה מותר לאכול.
שאלה: איך אפשר לסמוך להקל כפי שיטות אלו?
תשובה: כיוון שאין כאן איסור דאורייתא אפשר להקל, הרי לא מדובר על אכילת קרבן פסח אחרי חצות, זה ודאי שלא.
שאלה: אדם הנשאר ללמוד כל הלילה, האם גם לו יש את ההיתר הזה?
תשובה: כן, יהיה מותר לו לטעום ולשתות.
שיעורו של ה"כזית"
בבירור שיעורו של הכזית ישנה מבוכה גדולה.
לבירור זה, יש השלכה על כל דיני אכילה. מה שהתורה אמרה כן לאכול, ומה שאמרה לא לאכול; מהו גודל השיעור?
ישנה חוברת שמובא בה מחקר גדול בנושא שיעורו של הכזית. 51
א. בפתיחת המאמר הוא מביא בשם הגאונים, שמה שהתורה אמרה לשער בכזית, לא הייתה כוונתה שנלך לפי שיעור כזית שהיה בזמן משה רבנו, אלא בכל דור ודור משערים בכזית שבתקופתו.
ב. כל שיעורי חז"ל הם בנפח: כזית, כגרוגרת, ככותבת הגסה, כביצה וכו'. חז"ל אף פעם לא שיערו במשקל (חז"ל לא שיערו כך, כי לכל חומר יש משקל סגולי שונה, בשביל זה לא צריכים להיות פרופסורים, כל בר דעת יודע דבר זה, ופשוט).
ג. שם הוא מביא מחקר של שניים ממשרד החקלאות, קוראים להם רפפורט וגור, עוד לפני למעלה מחמישים שנה הם הוציאו מטעם משרד החקלאות מחקר על גידולי הפירות שהיו בארץ, ובמחקר הם אומרים שבארץ היו שלושה זנים של זיתים:
1. הזן הנבאלי . 52
2. הזן הסורי - הזן הכי נפוץ בארץ.
3. הזן המליסי - הזיתים הקטנים.
אלו הם שלושת הזנים שהיו בארץ. כך יוצא ממשרד החקלאות שדברו על פירות הארץ.
היום בארץ יש זני זיתים מיובאים, כמו המנזלינו, שהביאו אותו מספרד. ישנם עוד סוגי זיתים שמיובאים מאיטליה, זיתים גדולים, שוקלים 10 גרם, קוראים להם נובו דפינוצה, סנטה קטלינה, שמן אין בהם. ברור שחז"ל שיערו בזיתים שיש בהם שמן. כמו שמהשנה אומרת 53 : "כזית שאמרו, לא גדול ולא קטן אלא בינוני, זה אגורי". זית אגורי כתוב במשניות - זית שיש בו שמן (ששמנו אגור בתוכו). וודאי שלא שיעורו בזית שאין בו שמן.
עתה נפרט את גודלם של הזיתים שנמצאו בארץ:
הנבאלי - הגדול מבין השלושה. במילימטרים הוא יכול להגיע עד 28 מ"מ בגובה, והקוטר יכול להגיע מקסימום עד 20 מ"מ. המשקל שלו בגרמים יכול להגיע עד 6 גרם.
לפי היחס בין הגרעין לציפה המדענים יכולים לדעת מה היה גודלו של הפרי. למשל במצדה, מצאו שם גרעינים, ובגלל האקלים היבש זה נשתמר כאלפיים שנה, ולפי הגודל של הגרעין הם יכולים לדעת מה היה הגודל של הזית בזמנו.
החוקרים יודעים גם את אחוז השמן בזנים אלו. הם אומרים, שבזן הנבאלי אחוז השמן יכול להגיע עד שלושים ושלשה אחוז כל הנפח.
הסורי - הוא יותר קטן, נקרא על שם סוריה. הגובה שלו יכול להגיע מקסימום עד 24 מ"מ. הקוטר שלו יכול להגיע עד 18 מ"מ, המשקל של כל זית יכול להגיע עד 3.5 גרם. היחס בין הגרעין לציפה יכול להגיע ל- 1/6.
המליסי - זה זיתים קטנים (הכפריים קוראים לו מליסי). זן המליסי הוא ודאי לא השיעור של 'כזית', חז"ל דיברו בזית בינוני.
יש מחלוקת ראשונים, בבירור היחס של כמות הזיתים שיש בביצה ובגרוגרת, וממילא מהו גודלו של הכזית.
ב' משמרת הבית ' כתוב מפורשות שביצה זה ארבעה זיתים 54 .
הרמב"ם בהלכות עירובין 55 מביא את הדין, שכשרוצים לשים ערובי תחומין לציבור גדול, מספיק לשים אוכל בכמות של י"ח גרוגרות. מוסיף שם הרמב"ם, שי"ח גרוגרות שיעורם הוא שש ביצים בינוניות. [הרי שביצה אחת שיעורה שלש גרוגרות.]
ומי שלמד מסכת יומא יודע, שגרוגרת היא יותר גדולה מכזית, ופחותה מככותבת, זה ביני וביני.
מכאן נראה בדעת הרמב"ם מפורשות, שבביצה יש יותר משלושה זיתים, זאת אומרת שזית הוא יותר קטן משליש ביצה.
יוצא שהרמב"ם אינו סובר בדיוק כמו הרשב"א, שאומר ארבע, אבל הוא קרוב לזה.
שיטת התוספות היא: כזית הוא חצי ביצה. 56 וסברא זו יצאה להם מתוך סתירה שיש בגמרא בין שתי סוגיות. במסכת יומא (פ.) אומרת הגמרא, שאין בית בליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת. ובמסכת כריתות (יד.) מוזכר, שאין בית בליעה מחזיק יותר משני זיתים. וכך הבינו התוספות, ששתי כזיתות שווים בשיעורם לביצה. 57
כיצד מיישבים סתירה זאת המובאת בתוספות, אותם ראשונים שסוברים כרשב"א? המרדכי כותב, 58 שבית הבליעה יכול להכיל כביצת תרנגולת דווקא אוכל מרוסק, אבל לא כשהוא שלם; ומה שאומרים שבית הבליעה יכול להחזיק שני זיתים שם מדובר כשהם שלמים. 59 ככה מתרץ המרדכי, שלא יהיה קושיא מהגמרות הנ"ל לשיטות האחרות.
המחבר 60 מביא את השיטה, שכזית שיעורו חצי ביצה.
אצל יהודי אשכנז הייתה בעיה, בגלל שלא היו להם זיתים היכן שגרו, וכל מה שדיברו זה מסברא. וכך כותב אחד מגדולי הפוסקים, שחכמי ספרד שדנו בשיעורו של ה'כזית' היו להם זיתים, אבל בצרפת מפרובנץ והלאה לא היו זיתים; והתוספות, בגלל הקושיא שהיתה להם מגמרא לגמרא, יצא להם המסקנה הזו. גם באיטליה, חוץ מהעמק של נהר פו אין יותר זיתים. כיוון שלא היו להם זיתים, הם דיברו מתוך סברא. אבל הרמב"ם והגאונים דברו מתוך מה שראו בארץ. 61
שאלה: איך מרן המחבר פסק כתוספות, הרי הוא היה בארץ?
תשובה: על מרן המחבר, הוא 62 כותב כך: דרכו של מרן המחבר היא כזו, במקום שנתפרשה דעה מסוימת בראשונים, הוא מצטט אותה בשמם, על אף שמנהג המקובל במקומו לא היה כך; משום שלא מצא (במפורש) דעה נגדית, שמחזקת את המנהג. דוגמא כזו יש לגבי צורת האותיות 63 . גם בענייננו, מרן לא מצא במפורש בראשונים, לגבי שיעור כזית, כשיטת הגאונים; למרות שמסתבר שהרי"ף והרמב"ם סוברים כך, ומסתבר שכך נהגו בארץ ישראל בכל הדורות. וכן כתב החיד"א: 64 "ואולם גם מרן ידע מנהג העולם דלא כרבנו תם לעניין ספק בין השמשות, ולרוב קדושתו בהיות הדבר נוגע לגופי תורה, לא רצה ללכת לפי נוהג דעלמא, ופסק כרבנו תם". כלומר, המחבר לא בא לשלול את המנהג הקיים, אלא העתיק את הדעה המפורשת בראשונים ללא חולק בשם יש אומרים, כפי שמעתיק לפעמים דעה שניה בלשון 'יש אומרים'.
האם הביצה שחז"ל שיערו בה, היא הביצה שאנו מכירים (ביצים של תנובה), או שמא מדובר על ביצה אחרת?
לעניין טומאת אוכלין נאמר בתורה: "מכל האוכל אשר יאכל", ולמדו מכאן חכמים, שהשיעור לטמא טומאת אוכלין הוא 'אוכל שאתה אוכלו בבת אחת', ושיערו חכמים בכביצה, שאין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת. 65 אם נאמר שחכמים שיערו בביצים הרגילות היום (של תנובה), האם בית הבליעה יכול להחזיק גודל כזה? אפילו הגרגרן הכי גדול, אם יבשל אותה, האם יוכל לבלוע הכול בבת אחת?
האם ראיתם פעם זית השווה בגדלו לחצי ביצה? ניקח את הביצה הכי קטנה של תנובה, אפילו הסוג מס' 3, זית לא יכול יגיע לשיעור כזה!
אלא שמהביצים שלנו אין להביא ראיה. חז"ל כשאמרו שיעור 'כביצה' - הם שיערו בגודל ביצה של תרנגולת בלאדית; "החפים מפשע" 66 כשהם מגדלים תרנגולות, התרנגולות אוכלות מכל הבא לידם, ומטילות ביצים בצורה חופשית. הביצה שלהם מגיעה בקושי לגודל הקטן של ביצי תנובה. התרנגולות של תנובה גרות בתנאים של בית מלון; יש להם חשמל, מים ואוכל מרוכז, לכן הביצה שלהם יוצאת גדולה ומנופחת. וודאי שחז"ל לא שיערו בביצים כאלה, אלא בביצה הגדלה באופן טבעי. 67
הפרי חדש כותב בהלכות פסח: "לדידן דסבירא לן כהרמב"ם, שיעור זית אינו אלא שליש ביצה בקירוב, ואיך יתכן שזית יהיה כחצי ביצה, וזה לא מסתבר כלל?" 68
למעשה הזית הוא קטן מאוד!
ואפילו אם נאמר שזית שדברו עליו חז"ל הוא מהזן הנבאלי, 69 אם ניקח כזה זית ונשער את הנפח שלו, ואחר כך ניקח מצה שלנו, נפורר אותה, ונכבוש את החללים של האוויר; מה הגודל מצה שאתם חושבים שנצטרך לקחת, כדי שיהיה הנפח מקביל לנפח של הזית הזה? מצה סטנדרטית שלנו, המרובעות, כמה היא שוקלת (לפני מדידת הנפח)? 30 גרם. אני מדבר על מצה סטנדרטית, לא על מצות יד או מסוג אחר; מצות סטנדרטיות מה שמוכרים בחבילות. תראו רבותי, אני עשיתי מדידה פעם. אם אדם יקח שליש של מצה סטנדרטית, יפורר אותה, וימדוד כפי האופן שאמרנו, ודאי שהנפח שלה יהיה יותר גדול אפילו מהזית הכי גדול שהוא זית הנבאלי, אז וודאי שבשליש מצה יש כזית.
בליל הסדר צריך לאכול סך הכל מצות כשיעור ארבעה זיתים; ולפי המדידה שאמרנו, זה יוצא גודל של מצה סטנדרטית ועוד שליש.
בתחילת הסדר ('מוציא-מצה'), לפי מרן המחבר, צריך לאכול שני כזיתות - יכול לאכול שליש מהמצה העליונה ועוד שליש מהמצה האמצעית החצויה.
אחר כך בכורך, מספיק לאכול שליש מצה, ועוד שליש מצה לאפיקומן.
ולפי זה, כשאוכלים את הכרפס - צריך לאכול פחות מגודל זה.
לגבי ברכה אחרונה על שיעור כזית . אחד אכל פעם פרוסה של עוגה, והוא שאל אותי אם יש שם כזית? אמרתי חתיכה כזו? איזו שאלה? אם אחד אכל קרוב לזה ודאי שהוא צריך לברך ברכה אחרונה. שיעור זה של 'כזית' יוצא גם לחומרא, לגבי ברכה אחרונה. אדם האוכל עוגה, יש להניח שבנגיסה בינונית של כל אחד, יש בה שיעור כזית שאנחנו מדברים עליו, לפי הרשב"א; והוא יתחייב בברכה אחרונה.
שאלה: הרב אומר, שאת המדידות שלנו היום, יש למדוד על פי הנפח?
תשובה: כן, על פי הנפח. אתה לוקח לדוגמה, את הזן הנבאלי, הזן הכי גדול, שהנפח שלו הוא לכל היותר 7.5 סמ"ק; תפורר מצה ותטחן אותה, זו היא הכמות שצריך לאכול בשביל להגיע לשיעור כזית.
לכן מה שעושים כזה עסק מאכילת המצה, זה פשוט בגלל שאנשים לא למדו את הנושא וכל אחד אומר סברות. כזית זה חצי ביצה? איפה יש היום כזית בגודל חצי ביצה? איך אפשר לשער 'כזית' בביצים הרגילות של היום? כיום הביצים הם מנופחות, התרנגולות מקבלות אוכל מרוכז. גם התרנגולים שמגדלים לאכילה, תוך שלושה חודשים הם גדלים מאפרוח שבקע מהביצה, עד לגודל שאפשר לאכול אותו, ואחרי זה יש לתרנגולות בעיות בצומת הגידים; הגוף גדול, והרגלים הקטנות לא יכולות לסבול את זה. זה לא מתאים לטבע, הכול מלאכותי, האוכל מלאכותי, התעשייה, הכול מלאכותי. לא חיים לפי הטבע.
שלא יעשו פולחן מאכילת המצה. אני זוכר שהייתי ב'סדר' אצל הרב צבי יהודה ז"ל, ואכלו נורמאלי. אני לא רוצה להישבע, אבל אני לא זוכר שעשו שום שיגעון מאכילת המצה, כל אחד קיבל חתיכת מצה, היו מצות סטנדרטיות מרובעות [הלכנו עם הרב צבי יהודה לאפות מצות בהלפרין. הלכנו לאפות, את המים שאבו בר"ח ניסן.] ואכלו חתיכה קטנה. לא זכור לי שעשו עסק גדול, זה היה באופן נורמאלי.
יש כאלה מקומות שראיתי שהם אומרים: מצה סטנדרטית זה כזית, וצריך לאכול שתי מצות ואכילת פרס זה שתי דקות. ודאי שזה סכנת נפשות! זה מן הנמנעות דבר כזה! יהודי אשכנזי מסכן את עצמו, אם הוא יאכל שתי מצות קרקרים תוך שתי דקות. הוא אכל שם שישה זיתים! הוא מחמיר על עצמו? שיחמיר על עצמו לא לצאת לחו"ל ולחגוג את חג החירות בטורקיה או בדנובה. גם אנחנו מחמירים, אנחנו מחמירים ולא יוצאים לחוצה לארץ!
סיכום שיעור כזית למעשה (מצוטט מתשובת הרב בנושא כזית)
בשיעור כזית אנו נוקטים כשיטת הרשב"א, שיש ארבעה זיתים בביצה (לא כביצת תנובה שגדלה בטיפוח, אלא ביצה בלאדית שהיא קטנה יותר). וכן כשיטת הרמב"ם, שכזית הוא קצת פחות משליש ביצה, ודלא כשיטת התוס', המובאת במחבר סי' תפ"ו.
הזית הגדול בזמננו הוא הזן הנבאלי שמשקלו עד 6 גרם ונפחו 7.5 סמ"ק. במצות מכונה סטנדרטיות, בשליש מצה ודאי שיש יותר משיעור כזית, וזה הן לקולא והן לחומרא. והשיעורים הם לפי מה שמדד הר"ח נאה, וכן הסכימו חכמי ירושלים הספרדים.
אני מאחל לכולם פסח שמח; כשר - אין לי ספק רבותי, שבכל הבתים יהיה בית כשר, העיקר שיהיה גם שמח. שהפושעים מסביב ותומכיהם מבפנים, לא יפריעו להעיב לנו את שמחת החג.
1וכמובן, צריך גם לשמר את המצה מחימוץ. ויש כמה שיטות ממתי צריך את השימור 'לשמה': יש אומרים מזמן הקצירה, ויש אומרים מזמן הטחינה, ולכל הפחות צריך שימור משעת הלישה. ובוודאי שכל המצות שלנו שמורות לפחות משעת הלישה, שהרי עושים את האפייה במיוחד לשם זה.
^ 2 הר צבי סי' י'.
^ 3 בבא בתרא צ"ז ע"ב.
^ 4 חמץ ומצה ח,ו.
^ 5 שאלה: האם לדעת הרמב"ם יש גריעותא לקחת שלוש מצות? תשובה: כן, צריכים לקחת דווקא שתיים. בדומה לכך, שאלו אותי פעם לגבי תכלת, מדוע אנו עושים לפי הרמב"ם חצי חוט תכלת, ולא כשיטת הראב"ד חוט שלם? האם לא עדיף לצאת גם ידי שיטת הראב"ד? ועניתי, כיוון שהרמב"ם מצריך דווקא חצי חוט ולא יותר, אם תשים חוט שלם לא תצא ידי חובת כל השיטות. בכל מקרה, לענייננו אנחנו פוסקים להלכה לקחת שלוש מצות.
^ 6 פרק ערבי פסחים, אות ל'.
^ 7 עיין ש"ע, סי' תע"ו,סע' א'.
^ 8 פסחים פ"ב מ"ו, עיין במפרשים על המקום.
^ 9 או"ח רס"א,ב, ובה"ל ד"ה: י"א שצריך.
^ 10 גדולי ירושלים בדורות הקודמים היו רבנים גדולים. הם לא היו רבנים שהעיתונים הכריזו שהם גדולי הדור, אלא רבנים ממש! וגדולי ישראל כך נהגו, כך שמעתי בשם הרב צבי יהודה שכך היה הנוהג לפסוק בירושלים. וכן עיין ערוך השולחן קנ"ח מה שכתב בעניין זה.
^ 11 עיין הנצי"ב בהקדמתו להגדה.
^ 12 שאלת המרדכי בתוספת על ערבי פסחים, קרוב להתחלה.
^ 13 שיעור רביעית לפי שיטת ר' חיים נאה זה 86 סמ"ק. שאלה: אז איך הם הגיעו לחישוב של 150 סמ"ק (שיטת החזון איש)? תשובה: הם עשו חישוב של רביעית מתוך מקוואות. יש בזה אריכות גדולה מאוד. תראו, יש בדברי הרב חיים נאה, שהיה אחד מתלמידי החכמים בירושלים, פיסקה בה הוא מביא, שכל חכמי ספרד ורבני ירושלים סמכו על כך, ששיעור רביעית הוא 86 סמ"ק!.
^ 14 וכן הסכים המהרש"ם.
^ 15 או"ח סי' רצ"ו, ב' ובמ"ב ס"ק ט'.
^ 16 ערבי פסחים משנה ב', בפרוש תפארת ישראל שם.
^ 17 עיין לעיל, בפיסקא 'כדרך שנהגו במקדש'.
^ 18 עיין להלן לגבי כרפס.
^ 19 ערבי פסחים קט"ז ע"א.
^ 20 פסחים קיד,ב-קט"ו,א.
^ 21 יש כאן מקרה של ספק ברכות. ולדעת הרמב"ם (הל' ברכות א,טו) איסור ברכה שאינה צריכה הוא מדאורייתא, לעומת האיסור ליהנות מן העולם הזה ללא ברכה שהוא רק מדרבנן. לכן עדיף במקרה שלנו, לאכול את המרור ללא ברכה, ולא להיכנס לחשש איסור דאורייתא של ברכה שאינה צריכה.
^ 22 אורח חיים תע"ד, מחבר ורמ"א.
^ 23 שבת הארץ, קונטרס אחרון ס' כ"ב.
^ 24 רא"ש פסחים פ"י ס' ל'. שו"ע תע"ה, א.
^ 25 בה"ל סי' תע"ה, א, ד"ה ויברך המוציא.
^ 26 למי שאינו הולך בשיטת יהודי תימן שהמצה רכה כמו פיתה, יהודי אשכנזי יאכל מצה קשה כמו קרקר בלבד.
^ 27 או"ח סי' תנ"ד, ס"ד, משנה ברורה ס"ק טו.
^ 28 שאלה: איך הוא קונה מהם בחג? תשובה: לצורך מצווה מותר. דוגמא לכך אנחנו מוצאים בארבעת המינים ביו"ט ראשון של סוכות, שביום הראשון הדין הוא שצריך להיות שלך, ומדאורייתא לא יוצאים ידי חובה בלולב שאול. אדם נותן לחברו מתנה על מנת להחזיר, וכשחברו מגביה את ארבעת המינים, באותו רגע הוא קונה אותם וזה נעשה שלו. כך זה גם בליל הסדר, בהגבהה הוא קונה את המצה וזה נחשב שלו, וכך הוא יוצא ידי חובה. מה שכתוב על קניין שאסור, מדובר על קניין של רשות, אבל פה זה לצורך מצווה. כמו שיהיה מותר לך להקנות לחבר שלך ארבעה מינים בחג.
^ 29 קידושין פ"א ס' כ', לעניין המשאיל טבעת ע"מ שיוכל לקדש אשה. ע"ש סברת הרא"ש בזה.
^ 30 סי' תע"ה, ס"א.
^ 31 מרומי שדה, פסחים ל"ט.
^ 32 ראה פיסקה בהמשך בעניין שיעור כזית.
^ 33 במשנה בערבי פסחים יש מחלוקת בין ת"ק לר' אלעזר בר' צדוק, האם חרוסת היא מצווה או לא? ומבאר הרמב"ם בפרוש המשניות, שמחלוקתם היא האם מברכים על אכילת החרוסת או לא. וודאי שלכולי עלמא יש מצווה לטבל. ועיין הנצי"ב בפירושו להגדה.
^ 34 פסחים דף ק"כ. ד"ה באחרונה.
^ 35 פסחים קכ:
^ 36 שם, ד"ה אמר רבא.
^ 37 הל' קרבן פסח ח,טו.
^ 38 ר"ח, סמ"ג בשם הר"י, מרדכי ועוד. הובאו בבה"ל סימן תע"ז. וכן התוס' במגילה כא. ד"ה לאתויי.
^ 39 בפתיחתו להגדה של פסח 'אמרי שפר'.
^ 40 הל' חמץ ומצה פ"ו ה"ג.
^ 41 כוונת לצאת ידי חובה מצוות עשה דאורייתא. ועיין שו"ע או"ח ס,ד; ומשנ"ב שם.
^ 42 בהלכות פסח סי' תע"ה.
^ 43 קנ"ד א"ק ב' באריכות.
^ 44 למ"ד מצוות אין צריכות כוונה.
^ 45 לכן אדם העושה ללא שום כוונה יוצא ידי חובה.
^ 46 זה שיטה אחת, ויש להאריך בנושא וע"ש.
^ 47 סי' תע"ה ס"ד.
^ 48 א"ח סי' תע"ח, א'.
^ 49 ס' שפ"א.
^ 50 והסברא היא, שדווקא כל זמן שחלה על האדם חובת אכילת מצה אין להפיג טעם המצה. ולאחר שפקע החיוב ממילא אין איסור באכילת שאר דברים.
^ 51 כתב אותו ת"ח אמיתי מבני ברק, ר' חיים בניש, שחקר את נושא המידות ויש לו גם ספר גדול בנושא מידות ושיעורים בתורה. קובץ בית אהרון וישראל, שנה ט' גליון ב' עמ' קז. עיי"ש באריכות. עיין עוד שם במאמר, לגבי שיטת החזון איש, ועדויות על מנהגיו בשיעור כזית.
^ 52 על שם בית נבאלה (ליד שוהם).
^ 53 כלים פרק י"ז משנה ח'.
^ 54 ב"ד ש"א משמרת הבית.
^ 55 פרק א' הל' ט', ע"ש.
^ 56 הבנת הבית יוסף או"ח סי' תפ"ו, ע"פ תוס' חולין קג: ד"ה חלקו מבחוץ.
^ 57 אמנם הסבר זה אינו מפורש בדברי התוספות. עיין עוד בתוס' יומא פ. ד"ה ושיערו.
^ 58 סוף מסכת פסחים, סדר ליל פסח.
^ 59 חילוק זה בין שלם למרוסק מופיע גם בדברי התוס' יומא פ.
^ 60 סי' תפ"ו, בשם יש אומרים.
^ 61 ראיה לסברא זו יש בלשון אחד הראשונים בדורו של הרא"ש (פסקי רבותינו שבאשכנז, מוריה שנה ח' גליון ב-ג) ביחס לקושיית התוס' ותירוץ המרדכי: "ולי לא קשה, כי ראיתי בארץ ובירושלים, דאפילו ששה זיתים אינם גדולים כביצה".
^ 62 ר' חיים בניש.
^ 63 באו"ח סימן ל"ב, העתיק צורת האותיות מספר 'ברוך שאמר', על אף שהכתב הנהוג אצל הספרדים היה שונה.
^ 64 בספר מחזיק ברכה, קונטרס אחרון, או"ח סימן רס"א, לגבי פסק השו"ע בזמן בין השמשות כשיטת ר"ת.
^ 65 יומא פ.
^ 66 כך הם מכונים, כוונת הרב היא לישמעאלים הגרים מסביבנו.
^ 67 אולי אם ניקח ארבע זיתים גדולים של הזן הנבאלי, נגיע לשיעור גודל של הביצה הכי קטנה.
^ 68 סי' תפ"ו,א ע"ש.
^ 69 (בקיבוץ חפץ חיים יש מטע זיתים מטופחים, ויש שם זיתים שמסוגלים להגיע אפילו ל-7 גרם.)
^ 2 הר צבי סי' י'.
^ 3 בבא בתרא צ"ז ע"ב.
^ 4 חמץ ומצה ח,ו.
^ 5 שאלה: האם לדעת הרמב"ם יש גריעותא לקחת שלוש מצות? תשובה: כן, צריכים לקחת דווקא שתיים. בדומה לכך, שאלו אותי פעם לגבי תכלת, מדוע אנו עושים לפי הרמב"ם חצי חוט תכלת, ולא כשיטת הראב"ד חוט שלם? האם לא עדיף לצאת גם ידי שיטת הראב"ד? ועניתי, כיוון שהרמב"ם מצריך דווקא חצי חוט ולא יותר, אם תשים חוט שלם לא תצא ידי חובת כל השיטות. בכל מקרה, לענייננו אנחנו פוסקים להלכה לקחת שלוש מצות.
^ 6 פרק ערבי פסחים, אות ל'.
^ 7 עיין ש"ע, סי' תע"ו,סע' א'.
^ 8 פסחים פ"ב מ"ו, עיין במפרשים על המקום.
^ 9 או"ח רס"א,ב, ובה"ל ד"ה: י"א שצריך.
^ 10 גדולי ירושלים בדורות הקודמים היו רבנים גדולים. הם לא היו רבנים שהעיתונים הכריזו שהם גדולי הדור, אלא רבנים ממש! וגדולי ישראל כך נהגו, כך שמעתי בשם הרב צבי יהודה שכך היה הנוהג לפסוק בירושלים. וכן עיין ערוך השולחן קנ"ח מה שכתב בעניין זה.
^ 11 עיין הנצי"ב בהקדמתו להגדה.
^ 12 שאלת המרדכי בתוספת על ערבי פסחים, קרוב להתחלה.
^ 13 שיעור רביעית לפי שיטת ר' חיים נאה זה 86 סמ"ק. שאלה: אז איך הם הגיעו לחישוב של 150 סמ"ק (שיטת החזון איש)? תשובה: הם עשו חישוב של רביעית מתוך מקוואות. יש בזה אריכות גדולה מאוד. תראו, יש בדברי הרב חיים נאה, שהיה אחד מתלמידי החכמים בירושלים, פיסקה בה הוא מביא, שכל חכמי ספרד ורבני ירושלים סמכו על כך, ששיעור רביעית הוא 86 סמ"ק!.
^ 14 וכן הסכים המהרש"ם.
^ 15 או"ח סי' רצ"ו, ב' ובמ"ב ס"ק ט'.
^ 16 ערבי פסחים משנה ב', בפרוש תפארת ישראל שם.
^ 17 עיין לעיל, בפיסקא 'כדרך שנהגו במקדש'.
^ 18 עיין להלן לגבי כרפס.
^ 19 ערבי פסחים קט"ז ע"א.
^ 20 פסחים קיד,ב-קט"ו,א.
^ 21 יש כאן מקרה של ספק ברכות. ולדעת הרמב"ם (הל' ברכות א,טו) איסור ברכה שאינה צריכה הוא מדאורייתא, לעומת האיסור ליהנות מן העולם הזה ללא ברכה שהוא רק מדרבנן. לכן עדיף במקרה שלנו, לאכול את המרור ללא ברכה, ולא להיכנס לחשש איסור דאורייתא של ברכה שאינה צריכה.
^ 22 אורח חיים תע"ד, מחבר ורמ"א.
^ 23 שבת הארץ, קונטרס אחרון ס' כ"ב.
^ 24 רא"ש פסחים פ"י ס' ל'. שו"ע תע"ה, א.
^ 25 בה"ל סי' תע"ה, א, ד"ה ויברך המוציא.
^ 26 למי שאינו הולך בשיטת יהודי תימן שהמצה רכה כמו פיתה, יהודי אשכנזי יאכל מצה קשה כמו קרקר בלבד.
^ 27 או"ח סי' תנ"ד, ס"ד, משנה ברורה ס"ק טו.
^ 28 שאלה: איך הוא קונה מהם בחג? תשובה: לצורך מצווה מותר. דוגמא לכך אנחנו מוצאים בארבעת המינים ביו"ט ראשון של סוכות, שביום הראשון הדין הוא שצריך להיות שלך, ומדאורייתא לא יוצאים ידי חובה בלולב שאול. אדם נותן לחברו מתנה על מנת להחזיר, וכשחברו מגביה את ארבעת המינים, באותו רגע הוא קונה אותם וזה נעשה שלו. כך זה גם בליל הסדר, בהגבהה הוא קונה את המצה וזה נחשב שלו, וכך הוא יוצא ידי חובה. מה שכתוב על קניין שאסור, מדובר על קניין של רשות, אבל פה זה לצורך מצווה. כמו שיהיה מותר לך להקנות לחבר שלך ארבעה מינים בחג.
^ 29 קידושין פ"א ס' כ', לעניין המשאיל טבעת ע"מ שיוכל לקדש אשה. ע"ש סברת הרא"ש בזה.
^ 30 סי' תע"ה, ס"א.
^ 31 מרומי שדה, פסחים ל"ט.
^ 32 ראה פיסקה בהמשך בעניין שיעור כזית.
^ 33 במשנה בערבי פסחים יש מחלוקת בין ת"ק לר' אלעזר בר' צדוק, האם חרוסת היא מצווה או לא? ומבאר הרמב"ם בפרוש המשניות, שמחלוקתם היא האם מברכים על אכילת החרוסת או לא. וודאי שלכולי עלמא יש מצווה לטבל. ועיין הנצי"ב בפירושו להגדה.
^ 34 פסחים דף ק"כ. ד"ה באחרונה.
^ 35 פסחים קכ:
^ 36 שם, ד"ה אמר רבא.
^ 37 הל' קרבן פסח ח,טו.
^ 38 ר"ח, סמ"ג בשם הר"י, מרדכי ועוד. הובאו בבה"ל סימן תע"ז. וכן התוס' במגילה כא. ד"ה לאתויי.
^ 39 בפתיחתו להגדה של פסח 'אמרי שפר'.
^ 40 הל' חמץ ומצה פ"ו ה"ג.
^ 41 כוונת לצאת ידי חובה מצוות עשה דאורייתא. ועיין שו"ע או"ח ס,ד; ומשנ"ב שם.
^ 42 בהלכות פסח סי' תע"ה.
^ 43 קנ"ד א"ק ב' באריכות.
^ 44 למ"ד מצוות אין צריכות כוונה.
^ 45 לכן אדם העושה ללא שום כוונה יוצא ידי חובה.
^ 46 זה שיטה אחת, ויש להאריך בנושא וע"ש.
^ 47 סי' תע"ה ס"ד.
^ 48 א"ח סי' תע"ח, א'.
^ 49 ס' שפ"א.
^ 50 והסברא היא, שדווקא כל זמן שחלה על האדם חובת אכילת מצה אין להפיג טעם המצה. ולאחר שפקע החיוב ממילא אין איסור באכילת שאר דברים.
^ 51 כתב אותו ת"ח אמיתי מבני ברק, ר' חיים בניש, שחקר את נושא המידות ויש לו גם ספר גדול בנושא מידות ושיעורים בתורה. קובץ בית אהרון וישראל, שנה ט' גליון ב' עמ' קז. עיי"ש באריכות. עיין עוד שם במאמר, לגבי שיטת החזון איש, ועדויות על מנהגיו בשיעור כזית.
^ 52 על שם בית נבאלה (ליד שוהם).
^ 53 כלים פרק י"ז משנה ח'.
^ 54 ב"ד ש"א משמרת הבית.
^ 55 פרק א' הל' ט', ע"ש.
^ 56 הבנת הבית יוסף או"ח סי' תפ"ו, ע"פ תוס' חולין קג: ד"ה חלקו מבחוץ.
^ 57 אמנם הסבר זה אינו מפורש בדברי התוספות. עיין עוד בתוס' יומא פ. ד"ה ושיערו.
^ 58 סוף מסכת פסחים, סדר ליל פסח.
^ 59 חילוק זה בין שלם למרוסק מופיע גם בדברי התוס' יומא פ.
^ 60 סי' תפ"ו, בשם יש אומרים.
^ 61 ראיה לסברא זו יש בלשון אחד הראשונים בדורו של הרא"ש (פסקי רבותינו שבאשכנז, מוריה שנה ח' גליון ב-ג) ביחס לקושיית התוס' ותירוץ המרדכי: "ולי לא קשה, כי ראיתי בארץ ובירושלים, דאפילו ששה זיתים אינם גדולים כביצה".
^ 62 ר' חיים בניש.
^ 63 באו"ח סימן ל"ב, העתיק צורת האותיות מספר 'ברוך שאמר', על אף שהכתב הנהוג אצל הספרדים היה שונה.
^ 64 בספר מחזיק ברכה, קונטרס אחרון, או"ח סימן רס"א, לגבי פסק השו"ע בזמן בין השמשות כשיטת ר"ת.
^ 65 יומא פ.
^ 66 כך הם מכונים, כוונת הרב היא לישמעאלים הגרים מסביבנו.
^ 67 אולי אם ניקח ארבע זיתים גדולים של הזן הנבאלי, נגיע לשיעור גודל של הביצה הכי קטנה.
^ 68 סי' תפ"ו,א ע"ש.
^ 69 (בקיבוץ חפץ חיים יש מטע זיתים מטופחים, ויש שם זיתים שמסוגלים להגיע אפילו ל-7 גרם.)
האם מותר לקנות בבלאק פריידי?
משמעות המילים והדיבור שלנו
למה ללמוד גמרא?
אנחנו בצד של החזקים!
האם מותר לפנות למקובלים?
איך נדע שהלב שלנו במקום הנכון?
מה אומרים לנו הסימנים של ראש השנה?
מתנות בחינם
האם מותר להשתמש בתאריך לועזי?
למה לשמור על הקדושה?
אהבת ה' או אהבת האדם, מה גדול יותר?