דמוקרטיה יהודית

חוקי היסוד של מדינת ישראל קובעים שישראל תהיה מדינה יהודית ודמוקרטית. כמו בכל ביטוי יפה, גם כאן חסרה הגדרה מעשית אמיתית. מה המשמעות של "יהודית" בעצם? מי מגדיר מה זה "יהודי"? ומה זה "דמוקרטית"? איך נפסוק במקרה של התנגשות, לכאורה, בין שני הרעיונות האלה במצבים מסוימים? בקיצור, על איזה סוג של יהדות ואיזה סוג של דמוקרטיה מדובר בקביעה הזאת?
השאלה הזאת מטרידה את החברה הישראלית ואת מערכת המשפט כבר כמה עשורים. אנחנו, היהודים האורתודוכסים, מגדירים "יהודי" במונחים של חיים יהודיים מסורתיים, של מנהגים ומצוות. וכמובן, אנחנו גם מאמינים שכאשר ההגדרה ל"יהודית" מתנגשת עם ההגדרה ל"דמוקרטית", מתוך כבוד ליהדות ולהיסטוריה של החיים היהודים, הפן הדמוקרטי צריך לוותר.
במשך שישים שנה היה במדינת ישראל סטטוס קוו בכל הנוגע לשמירת פומבית של מצוות היהדות - שבת, כשרות וכדומה. אף אחת מן הקבוצות, לא החילוניים ולא הדתיים היו שבעות רצון לגמרי מן ההסדר הזה, אך הוא מקובל על רוב החברה הישראלית - מין הסדר של "חיה ותן לחיות".
אך גם החילוניים הקיצוניים וגם הדתיים הקיצוניים תמיד ניסו לשנות את הסטטוס קוו, כל אחד לטובת התפיסה שלו. לכן תמיד יש בציבוריות הישראלית מתח סמוי שמכרסם בסטטוס קוו ומעורר מחלוקות. המתיחות הזאת בדרך כלל מגיעה לבסוף לבית המשפט שבו האווירה הרווחת היא שדמוקרטיה מנצחת את היהדות כשיש עימות בין השתיים. הדבר גורם לאוכלוסייה הדתית, שאיננה קטנה, לאבד את האמון במערכת המשפט ולחוש התמרמרות כלפי רשויות החוק, מעשיהן וגישתן.
שתי תקריות שהגיעו לחדשות בשבוע שעבר מדגישות את הבעיה. האחת נוגעת לרשת מרכולים שמתכוונת להיות פתוחה ברציפות כל השבוע ובכך להפר, לכאורה, את הסטטוס קוו בנוגע לשמירת השבת. החברה הזאת מחזיקה גם רשת מרכולים שפונה לקהילה החרדית. כדי להפעיל על החברה לחץ ולהביא לכך שתחזור בה מההחלטה לפתוח את מרכוליה גם בשבת, הכריזו כמה ממנהיגי החרדים על חרם על אותה רשת שמשווקת לציבור החרדי.
חרמות ונידויים הם לרוב נשק שהמנהיגים האלה משתמשים בו על אף שהניסיון היה צריך ללמד אותם שבסופו של דבר השיטה הזאת איננה יעילה, לצערנו, ולא פעם משיגה את התוצאה ההפוכה.
אף-על-פי כן ברור שכאשר הפרה חברה זו את הסטטוס קוו ובחרה להגדיר את האופי "הדמוקרטי" של מדינת ישראל במונחים של מה שנראה לה כיתרון הכלכלי, הדבר אפשר לה להתעלם לגמרי מההיבט "היהודי" של מדינת ישראל. יש בכניעה לחמדנות על חשבון ההרמוניה בקהילה מידה רבה של חוסר אחריות וגם חוסר רגישות לצביון היהודי של המדינה שמתבטא בדפוס של חילול שבת שהולך ומתרחב בכל התחומים של החיים בישראל. זאת שטות ורשעות להאמין שהאופי היהודי של מדינת ישראל יצליח להשתמר אם נמשיך להחריב את השבת הציבורית במדינת ישראל.
מסופקני אם שיטת החרם תצליח, על אף שאני מקווה שכן, אבל זה קרב שאנחנו, היהודים הדתיים, צריכים להתחיל לנהל לא רק למעננו אלא למען עתידה של מדינת ישראל כולה.
התקרית השנייה הייתה הפסיקה של בית המשפט בישראל שמותר למכור חמץ בפסח בחנויות ובמסעדות יהודיות. שוב, זאת הפרה ברורה של הסטטוס קוו ואפילו של תקנות מקומיות שאוסרות על מכירת חמץ בפסח. הקבוצה שהגישה את התביעה מתנגדת לכפייה דתית, אך איננה מבינה שבכל חברה יש כפייה כזאת או אחרת, ולא, תשרור אנרכיה. חוקי "הכפייה" הם אלה שיוצרים את בסיס הקונצנזוס של החברה עצמה. לפסח ולחמץ יש היסטוריה ארוכה בעם היהודי, ארוכה יותר מקיומה של מדינת ישראל ומן הקידמה המודרנית. התעלמות מההיסטוריה הזאת ומן הרגישות של הרוב המכריע של הישראלים לנושא רק מחזקת את התחושה שבבתי המשפט בישראל הפן היהודי מתבטל מיד כשיש ניגוד בינו לבין משהו דמוקרטי לכאורה.
הנביא יחזקאל מספר שיהודים זה מכבר הכריזו שהם ככל העמים - "דמוקרטיים" עד העצם. תגובת הקב"ה הייתה שהוא לא יניח לזה לקרות - שהאנטישמיות והעוינות של האומות תכפה (הנה שוב המילה הזאת) על היהודים להישאר יהודים. אולי אנחנו עדים היום לשידור חוזר של התרחיש הזה במדינתנו. אלקים מעדיף, לכאורה, "יהודי" על פני "דמוקרטי" אם יש ניגוד הכרחי בין השניים. מעט שכל ישר, רגישות כלפי הזולת, אלטרואיזם ורצון טוב (דברים שכולם נמצאים במינון מועט מדי, לצערנו, במגזרים רבים בחברה שלנו) יתרמו הרבה מאוד להפיכת מדינת ישראל למדינה יהודית ודמוקרטית באמת.