ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הקריאה לתורה ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש ויקרא ויקרא Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

שבת פרשת ויקרא תשס"ז

הקריאה לתורה


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
רחל רשלין בת אלגרה


"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא פרק א א) רש"י בשם חז"ל למד מכאן בנין אב לכל מקום שמצאנו שהקב"ה דבר עם משה או ציווה אותו שקדמה לכך קריאה, וז"ל

"לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה, לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר (ישעיה ו ג) וקרא זה אל זה, אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר (במדבר כג ד) 'ויקר א-להים אל בלעם' ".

אפשר לראות בקריאה הזמנה להכין עצמו לשמוע דבר ה', כדי שדבר ה' לא יהיה אצלו בבחינת מקרה, כפי שהיה הדבור אצל בלעם, "ויקר ה' אל בלעם" דבור מנוכר ממנו וזר לו, שלא פעל עליו מאומה ולא השאיר עליו כל רושם של התעלות, אבל אצל משה היתה קריאה שקדמה לדבור שהכינה אותו להתחבר עם דבר ה'.
אם ח"ו יקיים המצוות בלא לב ונפש חפצה יחסר את תכליתן. צא ולמד מפרשיות התוכחה. בפרשת בחוקתי בתוכחה נאמר (ויקרא פרק כו כא) "וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי", מפרשים חז"ל את ההליכה עם ה' בקרי באופן של עראי ומקרה (מדרש אגדה (בובר) ויקרא פרק כו) " ואם תלכו עמי קרי. כלומר עשיתם דרכי בעולם עראי ולא עשיתם אותם דרך חובה ", נמצא, שאע"פ שקיימו את התורה אבל כיון שהם לא הפנימו אותה, אלא שהיא היתה להם כמקרה, לכן באה כל הפורענות שבתוכחה זו. וכך אפשר לפרש גם את התוכחה בכי תבוא, שנאמר בה (דברים פרק כח מז) "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" 1 . גם כאן אנו מוצאים שנענשו רק בגלל שלא קיימו את התורה מתוך שמחה, למרות שקיימו את כל מצוותיה, כי אם אין שמחה בקיום התורה משמע שהיא עראית אצלם, וזו סיבה לכל הפורענות האמורה בתורה.
כמה חשובה ההכנה למצווה, הריטב"א (פסחים פרק ראשון) מסביר מדוע תקנו לברך ברכת המצוות "עובר לעשיתן", לכאורה המצווה היא מדאורייתא והברכה מדרבנן, ומדוע הקדימו את הברכה למצווה? ומתרץ, מפני שהברכה היא הכנה למצווה והיא עבודת הנפש, ודין הוא שתקדם למעשה הגופני של המצווה. וזו היא חשיבות הקריאה שקורא הקב"ה למשה לשמוע את מצוותיו, קריאה של חיבה והתקרבות להכנת הנפש לכוונת פנימיות רצונו יתברך.
הקריאה הקודמת לדבור יש בה גילוי חיבה מיוחדת למשה רבנו ע"ה השומע אותה, ובפרט כאשר היא באה מפי עליון, והיא הזמנה שהתקרב אליו קרבת נפש כדי שישמע את דבריו, וכלשון המשורר בשיר השירים ששומע את הקב"ה קורא לכנסת ישראל " פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי ", ודרשו במדרש (שמות רבה (וילנא) פרשה לג ד"ה ג)
"(שיר /השירים/ ה) 'אני ישנה ולבי ער' אמרה כנסת ישראל ... אני ישנה ממעשה העגל ולבי ער והקב"ה מרתיק עלי הוי 'ויקחו לי תרומה', פתחי לי אחותי רעיתי, עד מתי אהיה מתהלך בלא בית שראשי נמלא טל, אלא עשו לי מקדש שלא אהיה בחוץ".

וכך עשה משה כשמסר לישראל את דבר ה' שהקדים וקרא להם "ויקרא משה אל כל ישראל", וכך אמרו חז"ל (דברים רבה (וילנא) פרשה ז ד"ה ח) "רבנן אמרי: את מוצא כשנתן הקב"ה למשה את התורה בקריאה נתנה לו, מנין שנא' (שמות יט) 'ויקרא ה' למשה אל ראש ההר ויעל משה', אף משה רבינו כשבא לשנות את התורה לישראל אמר להם: כשם שקיבלתי את התורה בקריאה כך אני מוסר לבניו בקרייה' מנין? ממה שכתוב בענין (דברים כט) 'ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם' ". וגם קריאה זו של משה לישראל היא קריאה של חיבה לישראל שיכינו עצמם הכנת הנפש לשמוע את דבר ה', כדי שיהיו מחוברים את הדברים, ולא כמצוות אנשים מלומדה וכאקראי בעלמא . וממשה ילמד כל מורה הוראה בישראל וכל מרביץ תורה לקרוא לתלמידיו בקריאה של חיבה ובהזמנה נאמנה שתקרב את השומעים להטות אוזן קשבת ודברי התורה ינטעו בעומק לבם. ובאמת כל נשמות ישראל עמדו על הר סיני ומשם נמשכת הקריאה לכל אדם העוסק בתורה שישמע את דבר ה' אליו, והוא מברך "המלמד תורה לעמו ישראל" ומאמין שהקב"ה עומד מולו ומלמד אותו תורה, ולכן כל אחד ואחד צריך להטות אוזן לשמוע את הקריאה שהקב"ה קורא לו בקריאה של חיבה ללמוד את תורתו 2 . וכמו שאצל משה " לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה" כך לפני כל מצווה ולפני כל למוד חדש צריך להכין עצמו בקריאה חדשה, ואפשר שזה גם המקור לחתן או בר מצווה שעולים לתורה לפני קיום מצווה לשמוע את הקריאה שלפני המצווה בבחינת "ויקרא ה' ...ויעל".
אנו מוצאים שמשה רבנו היה זקוק לקריאה מחודשת על כל שליחות ושליחות שהקב"ה שלחו, וחז"ל במדרש עמדו על כך, וז"ל (ויקרא רבה (וילנא) פרשה א)
"אתה מוצא בשעה שנגלה הקב"ה למשה מתוך הסנה היה מסתיר פניו ממנו שנאמר (שמות ג) 'ויסתר משה פניו וגו', א"ל הקב"ה: (שם /שמות ג'/) 'לכה ואשלחך אל פרעה וגו', א"ר אלעזר: ה"א בסוף תיבותא, לומר שאם אין אתה גואלם אין אחר גואלם. בים עמד לו מן הצד, אמר לו הקדוש ברוך הוא: (שם /שמות/ יד) 'ואתה הרם את מטך ובקעהו' לומר שאם אין אתה בוקעו אין אחר בוקעו. בסיני עמד לו מן הצד, אמר לו (שם /שמות/ כד) 'עלה אל ה', לומר שאם אין אתה עולה אין אחר עולה, באהל מועד עמד לו מן הצד, א"ל הקב"ה: עד מתי את משפיל עצמך אין השעה מצפה אלא לך, תדע לך שהוא כן שמכולן לא קרא הדיבור אלא למשה 'ויקרא אל משה' ".

הקב"ה צריך לחזור ולקרוא למשה לפני כל שליחות, מפני שאחרי שמשה גומר לעשות שליחות אחת הוא עומד מן הצד וחושב שאינו ראוי להמשיך בשליחות נוספת, ולפי דעתו יש הרבה ראויים ממנו, עד שהקב"ה חוזר וקורא לו ומצווה אותו לעשות.
מדרש תנחומא (בובר, פרשת ויקרא סימן ד) מוסיף להפליא את גודל ענוותנותו של משה
"ללמדך שהיה בורח מן השררה, לסוף הוציאם וקרע להם את הים, והביאם אל המדבר, והוריד להם את המן, והעלה להם את הבאר, והגיז להם את השליו, ועשה את המשכן, ואמר מכאן ואילך מה יש לי לעשות, עמד וישב לו, אמר לו הקב"ה חייך יש לך מלאכה גדולה מכל מה שעשית ללמד לבני טומאה וטהרה ולהזהירן היאך יהו מקריבין קרבן לפני, שנאמר ויקרא אל משה [דבר אל בני ישראל אדם כי יקריב מכם קרבן]. לקיים מה שנאמר 'גאות אדם תשפילנו' (משלי כט כג), 'ושפל רוח יתמוך כבוד' (שם /משלי כ"ט/) - זה משה, שנאמר 'ותחסרהו מעט מא-להים וכבוד והדר תעטרהו' (תהלים ח ו)".

היינו שלמרות כל הנסים שפעל ועשה ביציאת מצרים היה שפל רוח וראה עצמו אינו ראוי לכל אותם השליחויות.
ענוה זו של משה רבנו נקראת במדרש "דעת", וז"ל המדרש (ויקרא רבה (וילנא) פרשה א ד"ה טו):
"ויקרא אל משה וידבר ה', מיכן אמרו: 'כל ת"ח שאין בו דעת נבלה טובה הימנו', תדע לך שכן, צא ולמד ממשה אבי החכמה אבי הנביאים שהוציא ישראל ממצרים ועל ידו נעשו כמה נסים במצרים ונוראות על ים סוף ועלה לשמי מרום והוריד תורה מן השמים ונתעסק במלאכת המשכן ולא נכנס לפני ולפנים עד שקרא לו, שנאמר (ויקרא א) 'ויקרא אל משה וידבר' ".

כיצד יתכן שיקרא אדם ת"ח שיודע כל התורה ואין בו דעת? אלא הדעת של התלמיד חכם היא ההתחברות שלו אל החכמה, (מלשון "ואדם ידע את חוה"), ות"ח שאין בו דעת, היינו שלומד תורה ורוכש ידיעות, אבל אינו מפנים את לקחה. משה רבנו למד תורה והתחבר אליה, וככל שלמד יותר כן נעשה עניו יותר 3 , וחשב שאחרים ראויים יותר ממנו, ולא נכנס למשכן עד שקרא לו ה'. וזה היה הסימן שמשה היה בו דעת תורה, שכך פעלה עליו התורה והשפיעה על מידותיו 4 . ואמרו חז"ל "כל הלומד תורה מבפנים תורתו מכרזת עליו מבחוץ".
מספרים שצורב (תלמיד חכם) אחד נכנס אל הרבי מקוצק, שאל אותו הרבי על דבר למודו, ענה לו שכבר למד את כל התורה כולה. החזיר לו הרבי: אכן למדת תורה אבל מה התורה למדה אותך... שמעתי בשם הרב מטשיבין שהסביר את מאמר חז"ל הנ"ל במשל: הפוסקים הסבירו מדוע הדבש מותר באכילה הלא יש בו שאריות של רגלי הדבורים ששוקעות בדבש שאסורות באכילה כשרץ? אלא שכוחו של הדבש לכל מה שנכנס לתוכו הופך להיות דבש, ואסור נהפך להיתר. וא"כ התורה שנאמר עליה "דבש ונופת צופים" ותלמיד חכם לומד אותה ושוקע בה צריך להיהפך להיות כמותה, ואם אינו נהפך לחפצא של תורה נבילה טובה ממנו ...
רש"י הנ"ל הסביר את ריבוי הקריאות, מפני שהקב"ה נתן למשה זמן של הפסקה בין דבור לדבור "ומה היו הפסקות משמשות? ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, קל וחומר להדיוט הלומד מן ההדיוט". והנה את ידיעת התורה רכש משה בנבואה וחז"ל הוסיפו שהתורה נתנה לו במתנה, שנאמר "ככלותו לדבר עמו" שנתנו לו כמתנה לכלה. ואם כן מה צורך היה למה להתבונן בין פרשה לפרשה? אפשר לומר לפי הנ"ל שהתבונן בעצמו מה למדה אותו התורה, וכיצד הפנים את למודו בה, ועל ידי כך נעשה עניו מכל אדם אשר על פני האדמה, נהפך לאיש הא-להים שקרן עור פניו.
כל העיון הזה בא לעורר את לבנו לשמוע את הקריאה של חיבה שקוראת התורה לכל איש ישראל להדבק בה, להיות ת"ח שיש בו דעת, שיהיה ניכר עליו חין ערכה של תורה במידותיו ובכל דרכיו.


^ 1 משך חכמה (פרשת כי תבוא) מדייק שהמילה "כל" משמעה "דעת" על פי מסכת נדרים דף מא עמוד א (דברים כח) "'חוסר כל' - רב נחמן אמר: בלא דעה... אמר אביי, נקטינן: אין עני אלא בדעה. במערבא אמרי: דדא ביה כולא ביה, דלא דא ביה מה ביה? דא קני מה חסר? דא לא קני מה קני?" וממילא השמחה וטוב הלבב הם מכוח הדעת.
^ 2 נכתב בתורה "ויקרא" האל"ף זעירא ללמד שהקריאה אינה מפורשת כל כך והיא תלויה באדם שמטה אוזנו לשמוע אותה, וזוכה יבחין וישמע. כמו משה שהוא לבדו שמע את דבר ה' ולא אחרים.
^ 3 התורה ציוותה על המלך "וכתב לו את משנה התורה" כדי שלא ירום לבבו, וזה על דרך אמרם בפרקי אבות "ומלמדתו ענוה".
^ 4 ע"פ 'שפת אמת' על הפרשה.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il