ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

וַיִּדֹּום אַהֲרֹן ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש ויקרא שמיני Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

שמיני תשס"ז

וַיִּדֹּום אַהֲרֹן


נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
שמעון בן מזל


משה רבנו מנחם את אחיו אהרן הכהן על מיתת שני בניו נדב ואביהו, (ויקרא פרק י ג) "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן".
לפי רש"י נחמו במעלת בניו הקדושים שבזכותם התקדש המשכן. וז"ל (שם ג)
"הוא אשר דבר וגו' - היכן דבר 'ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי' (שמות כט מג). אל תקרי 'בכבודי' אלא 'במכובדי'. אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי! יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך".

"בקרבי – בבחירי". כיצד נתקדש שמו של הקב"ה במיתת בני אהרן? אומר רש"י "ועל פני כל העם אכבד - כשהקב"ה עושה דין בצדיקים מתיירא ומתעלה ומתקלס, אם כן באלו, כל שכן ברשעים, וכן הוא אומר (תהלים סח לו) 'נורא א-להים ממקדשיך', אל תקרא 'ממקדשיך' אלא 'ממקודשיך'".
אהרן שמע את דברי הניחומים "וידם אהרן", חז"ל הבינו שקבל את התנחומים, ועל כך אומר רש"י "קבל שכר על שתיקתו. ומה שכר קבל, שנתייחד עמו הדיבור, שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין". ומנין ידעו חז"ל ששתיקה זו היתה שתיקה של קבלת הדין? נראה שהוכיחו זאת, מזה שנתייחד עמו הדבור, ואנו יודעים שנבואה אינה שורה מתוך עצבות, כפי שאמרו חז"ל (שבת דף ל עמוד ב)
"ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר (מלכים ב' ג) 'ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' ",

על אחת כמה וכמה נבואה בדרגה של תורה שאינה יכולה להינתן למי שהוא בעצבות, צא ולמד ממשה רבנו שכל ל"ח שנים במדבר לא התיחד עמו הדבור בגלל שהיה נזוף על חטא המרגלים, ואם נתייחד הדבור עם אהרן סימן שקבל את התנחומים בלב שלם, ולא היה יותר בעצבות 1 .
הרשב"ם אינו מקבל פירוש רש"י " אין זה לפי הפשט, וכי היה מבשר הק' למשה עשו לי משכן ובו ביום ימותו הגדולים שבכם ", אלא מפרש "בקרובי אקדש" הם אהרן ובניו שנצטוו לקדש שם שמים ולהמשיך בעבודתם במשכן ולא להתאבל, " ועל פני כל העם אכבד - זהו כבוד שכינה שרואה בניו מתים ומניח אבלו בעבודת בוראו: וידום אהרן - מאבילותו ולא בכה ולא התאבל ".
נמצא לפי דברי הרשב"ם, שאהרן ובניו הנותרים שלא התאבלו והמשיכו בעבודת המשכן ובכך גילו גדלות נפש עילאית, קדשו שם שמים ועליהם הכתוב אומר "בקרובי אקדש".
לפי זה "וידום אהרן" אינו רק שתיקה פאסיבית אלא שתיקה פעילה של עבודת ה' במשכן, וזה גם טמון במשמעות המילה "דום" כמו "דום לה' והתחולל לו" (תהלים פרק לז פסוק ז) ומפרש רש"י "דום לה' - המתן לישועתו כמו (שמואל א יד) 'אם כה יאמרו אלינו דומו' דיהונתן".
הבחנה כזאת בין קבלת הדין בשתיקה לקבלת הדין והפיכתה לתנופה חיובית של עשיה מצאנו בתורתו של רבי נחמן מברסלב, לפי דבריו דוד היה במדרגה גבוהה מאהרן, אצל אהרן נאמר "וידום אהרן" אבל דוד אמר (תהלים פרק ל יג) "לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם ה' אֱ-לֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ"... 2 .
והנה למרות השבח הגדול של אהרן שלא התאבל על בניו לשם שמים, אי אפשר לומר שאין ערך לאבלות על בני אהרן, עובדה שישראל נצטוו לבכות את מות בני אהרן, כפי שנאמר "וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה' ".
וכן אמרו חז"ל (שבת דף קה ע"ב)
"אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל המוריד דמעות על אדם כשר - הקדוש ברוך הוא סופרן, ומניחן בבית גנזיו, שנאמר (תהילים נו) 'נֹדי ספרתה אתה שימה דמעתי בנֹאדך הלא בספרתך' ".

וכן אנו מוצאים, שגם אהרן עצמו נהג כאונן ולא הקריב את קרבן שעיר ראש חודש, ומשה רבנו פנה בנזיפה לבני אהרן וכוונתו לאהרן, על כך שלא הקריבו אותו, מפני שמשה איש האלקים, שהיה מופשט מעולם הזה, ציפה מאהרן שיתקדש עוד יותר וידחה את אבלותו מכל וכל ויקריב גם את שעיר ר"ח, וכך נאמר "וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר: מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה' (?) ", ואהרן עונה לו "וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה' (?) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו".
הרו לנו שצדק אהרן בכך שקיים דין אונן על בניו ולא הקריב קורבן ר"ח, ומשמע מכאן שיש ערך לכך שאפילו אהרן הכהן הגדול יתאבל על בניו לפחות ביחס לקרבן דורות של שעיר ר"ח, וזה טוב בעיני ה' 3 .
מאידך מצאנו שחז"ל החשיבו את צער האבלות לטרדה של רשות ולא של מצווה. ולכן אמרו חז"ל (סוכה דף כה ע"א)
"והאמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה, חוץ מן התפילין, שהרי נאמר בהן פאר! 4 "

ובארו שם מה ההבדל בין טרדה של חתן שפוטרת ממצוות לטרדה של אבלות שאינה פוטרת ממצוות? " הכא (חתן) טריד טירדא דמצוה, התם (אבל) - טריד טרדא דרשות ".
פירש רש"י " טירדא דרשות - שאף על פי שהוא חייב לנהוג אבילות של נעילה רחיצה וסיכה להראות כבוד מתו - אינו חייב להצטער ".
וצריך להבין, האם מנהגי האבלות הם רק במעשה כלפי חוץ, ולא להרגיש אבלות שבלב? הלא אין אנינות אלא בלב, ויש דין אונן בתורה שאינו יכול לאכול מעשר שני ולהקריב קורבנות מפני שאינו בשמחה?
אלא נראה להגדיר זאת כך: האבלות נובעת מתוך הזדהות עם הנפטר והרגשת חסרונו, הרגשת הזדהות זאת יכולה להביא את המתאבל לעצבות, עד שירגיש כאילו מת איזה דבר בתוכו, והתוצאה מכך תהיה שקיעה רגשית וחוסר עשיה. על צער כזה אמרו חז"ל שהוא טרדה של רשות, שאינו חייב להצטער כמו שאינו חייב להצטער על ספינתו שטבעה בים. מאידך, יכולה הרגשת ההזדהות עם הנפטר, לעורר הרגשת חסר, ולעורר רצון להחיות את אישיותו של הנפטר בתוך נפשו פנימה, ע"י שלומד ממעשיו הטובים, או שממשיך מפעל חייו שלא הסתיים, ובכך להביא לגילוי של "יתגדל ויתקדש שמיה רבה". האפשרות השניה היא אבלות שהתחייבנו בה כלשון רש"י "להראות כבוד מתו" להחיות אותו בלב מכריו, אבלות כזאת תביא לעשיה ברוכה ולחיזוק בקיום המצוות ולא לביטולם, ולכן כל צער שמביא לביטול ממצוות הוא טרדה דרשות, וזו הסיבה שאבל חייב בכל המצוות.
ויתרה מזאת אמרו חז"ל (ברכות דף ס ע"ב) " מאי חייב לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה? ... אמר רבא: לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה ". האם שמחה ממש!? הלא יש מצוות אבלות, והלא בכל זאת על בשורות רעות יש ברכה אחרת מבשורות טובות? ולכן פירש רש"י " לקבולינהו בשמחה - לברך על מדת פורענות בלבב שלם ". והקבלה בלב שלם אומרת שלא יהיה בעצבות, וממילא באבלות זו טמון ניצוץ של שמחה בסתר הלב הכואב ויודע שמה' לא תצאנה הרעות 5 .
ולכן נצטוו ישראל לבכות את מות נדב ואביהו, כדי ללמוד מהם מצד אחד כמה גדולה היתה אהבתם למקום " שהוסיפו אהבה על אהבה ", ומצד שני ללמוד ממידת הדין שפגעה בהם את מידת היראה, וכמו שהביא רש"י " כשהקב"ה עושה דין בצדיקים מתיירא ומתעלה ומתקלס, אם כן באלו, כל שכן ברשעים, וכן הוא אומר (תהלים סח לו) נורא א-להים ממקדשיך, אל תקרא ממקדשיך אלא ממקודשיך ". נמצא שהבכי והאבלות על נדב ואביהו הכשירו את השראת השכינה במשכן. ומעתה מוטל היה על אהרן לעשות את עבודתו במשכן ולא להחמיץ את השעה הגדולה שהוכשרה לכך, אם לא היה עושה כן לא היה טעם לבכייתם של ישראל. והם השלימו זה את זה.
וכן מצאנו שמי שמוריד דמעות על אדם כשר "הקדוש ברוך הוא סופרן, ומניחן בבית גנזיו", מהו בית גנזיו של הקב"ה. מובא בתלמוד (ברכות דף לג ע"ב) " והאמר רבי חנינא משום רבי שמעון בן יוחי: אין לו להקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר: (ישעיהו ל"ג) 'יראת ה' היא אוצרו!' ". המוריד דמעות על אדם כשר מתחזק ביראת שמים, וזהו אוצרו של הקב"ה.
נאמר בספר קהלת (פרק יב פסוק יא) "דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד". ודרשו חז"ל (במדבר רבה (וילנא) פרשה יד ד"ה ד)
" 'בעלי אסופות' אימתי הם נטועים ד"ת באדם הזה? בזמן שבעליהן נאספים מהן, כל זמן שרבו קיים הוא היה מפליג לומר כל זמן שנצרך הרי רבי לפני ואני שואלו, מת רבו הרי יגע ביום ובלילה לקיים תלמודו יודע הוא שאין לו למי לשאול, הוי אימתי הן נטועין באדם הזה? בזמן שבעליהן נאספים מהן".

נמצא, שהרגשת החיסרון של רבו היא עוזרת לקבוע בקרבו את תורת רבו, שאז חייב הוא להתייגע בתורה ולחשוב מה היה רבו אומר על כך, וכך עולה דמות דיוקנו של רבו ועומדת לנגד עיניו ומורה לו כיצד להורות.
וכך נראה להסביר את ההשוואה שחז"ל עשו בין השתתפות בהלווית המת למעמד של מתן תורה, וחז"ל נתנו שיעור משתתפים בהלוויה שישים ריבוא (מגילה דף כט ע"א) " רב ששת אמר: כנתינתה כך נטילתה. מה נתינתה בששים ריבוא - אף נטילתה בששים ריבוא ". ולכאורה בהסתלקות האדם שדומה לספר תורה יש נטילת תורה ולא מתן תורה? אלא כנ"ל מפני שבהשתתפות בכבודו בשעת אסיפתו נקבעים דבריו ומעשיו אצל המשתתפים בהלוויתו ודומה הדבר למתן תורה.
מסופר בגמ' (ברכות דף מב ע"ב)
"כי נח נפשיה דרב, אזלו תלמידיו בתריה. כי הדרי, אמרי: ניזיל וניכול לחמא אנהר דנק. בתר דכרכי יתבי וקא מיבעיא להו: הסבו דוקא תנן, אבל ישבו - לא, או דילמא כיון דאמרי ניזיל וניכול ריפתא בדוכתא פלניתא - כי הסבו דמי? לא הוה בידייהו. קם רב אדא בר אהבה (דף מג ע"א) אהדר קרעיה לאחוריה, וקרע קריעה אחרינא. אמר: נח נפשיה דרב וברכת מזונא לא גמרינן! עד דאתא ההוא סבא, רמא להו מתניתין אברייתא ושני להו: כיון דאמרי ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן - כהסבו דמי".

הרי לנו המחשה של מאמר חז"ל " אימתי הם נטועים ד"ת באדם הזה? בזמן שבעליהן נאספים מהן" , וגם כאן חכמים חזרו מלוויה של רב והתקשו בדבר הלכה ואז הרגישו בעומק לבם את חסרון רבם, ואז הופיע "ההוא סבא" שהוא בדרך כלל אליהו הנביא זכור לטוב, וגילה להם את ההלכה וכאילו היה שם רבם ולמדם תורה. עוד נראה להסביר את הקשר בין ההלכה שהסתפקו בה לאבלותם על רבם, כנראה שהם לא הסבו לאכול מתוך צער האבלות על רבם שמת, וכך במות רבם הם חשבו שהפסידו את מצוות הזימון המעידה על הצוותא של החבורה, ואז נתחדש להם שגם קביעת המקום לאכול ביחד לזכר רבם יצר קביעות כאילו הסבו יחדיו.
עמדנו במקצת על גדלותו של אהרן הכהן שקיים "וידום אהרן" בחינת "דום לה' והתחולל לו" אולם גם ידע להתאבל על בניו אבלות של קבלת הדין שהפכה לעשיה גדולה של גילוי "למען יזמרך כבוד ולא ידום".


^ 1 הלכה שאבל אסור בדברי תורה, משום "פקודי ה' ישרים משמחי לב", ובפשטות מבינים זאת מפני שאסור לו לשמח את לבו בתורה, אולם אור החיים הק' פר' בחוקותי מפרש זאת באופן הפוך, שדברי תורה צריכים שמחה והאבל ששרוי בעצבות אינו יכול ללמוד תורה. ראה בגמ' הנ"ל "ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות וכו' " וכן לדברי תורה.
^ 2 לפי דבריו יוארו דברי חז"ל שדרשו מפסוק זה (מגילה דף ד ע"א) "איתמר נמי, אמר רבי חלבו אמר עולא ביראה: חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, שנאמר 'למען יזמרך כבוד ולא ידם ה' א-להי לעולם אודך' ". היום הוא זמן גילוי של חסדי ה', ובו אפשר לזמר כבוד, אבל הלילה הוא זמן של הסתר פנים אבל גם בו "לא ידום" ...
^ 3 רש"י מפרש את ההבדל בין השעיר שהקריב אהרן לחנוכת המשכן, שהיה קודשי שעה, ואינו נדחה בגלל האבלות, מפני הוראת שעה שלא לבטל את שמחת חנוכת המשכן, לבין שעיר ר"ח שהוא קודשי דורות ונוהג בו הדין הרגיל שאונן אינו מקריב קורבן, "הייטב בעיני ה' - אם שמעת בקדשי שעה אין לך להקל בקדשי דורות", ומשה קבל את סברתו של אהרן "וייטב בעיניו - הודה ולא בוש לומר לא שמעתי".
שמעתי מפי הגאון החסיד רבי משולם ראטה זצ"ל בשם הרבי ישראל מרוז'ין זצ"ל שמשה סבר שהיתה אז שעת הכושר להביא לידי תיקון עולם, וזה ע"י קורבן שעיר ר"ח שעליו אמרו חז"ל (חולין דף ס ע"ב) "אמר הקב"ה: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח! והיינו דאמר ר"ש בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו (במדבר כ"ח) לה' - אמר הקב"ה: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח". כפרה כביכול על הקב"ה היא על כל השניות שבבריאה, "וכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים" (כביכול הקב"ה) וע"י זה יחזור העולם למה שהיה לפני החטא. ואם כן שעיר ר"ח הוא כעין קורבן שעה ודוחה את האבלות. ע"כ מה ששמעתי.
ונראה שאהרן היה ירא לחדש דבר שלא נצטווה בו, הוא לא רצה לחזור על חטא נדב ואביהו שהקריבו אש זרה אשר לא צוה ה'. וכן לא רצה לחזור על חטא העגל, שהשתתף עם ישראל בחטא העגל מתוך כוונה טובה למצוא הזדמנות טובה להפרישם מן החטא, אבל יוזמה זו שלא נצטווה עליה נחשבה לו לחטא, ולכן לא ההין כאן להקריב שעיר ר"ח שלא לפי ההלכה. ומשה הודה לו על כך.
זה יכול להסביר מדוע אהרן לא השתתף בחנוכת הנשיאים שהיתה יוזמה שלהם שאין קרבן הקטורת קרב ביחיד, ולא קרב קורבן יחיד בשבת, ולבסוף חלשה דעתו שלא השתתף עם הנשיאים בחנוכת המשכן, ונאמר לו שלך גדולה משלהם זה מצוות הדלקת המנורה, ועל הדלקת הנרות נאמר (במדבר פרק ח ג) "וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה", ופירש רש"י "ויעש כן אהרן - להגיד שבחו של אהרן שלא שינה". המנורה מסמלת את חידושי תורה שבעל פה, ובזכות שאהרן כ"כ היה זהיר לא לשנות היה יכול גם לחדש חידושי תורה לאמיתה של תורה.
^ 4 רש"י (ברכות דף יא ע"א) "פארך חבוש עליך וגו', וכיון דבעו פאר, ואבל מתגולל בצערו בעפר - אין זה פאר". רש"י (כתובות דף ו ע"ב) "שנאמר בהן פאר - פארך חבוש עליך (יחזקאל כד) ואבל מעולל בעפר קרנו וראשו ואין זה פאר לתפילין". משמע שאבל ביום ראשון לא חובש תפילין בגלל שזה לא לכבוד התפילין, וזה כעין היסח הדעת לתפילין. ולא בגלל שהתפילין מפארים את האבל וזה לא מתאים לו בזמן זה.
^ 5 הרבי ישראל מרוז'ין זצ"ל היה אומר "משנכנס אב ממעטין בשמחה" היינו – ממעטין את האבל ע"י שמחה. וביאור דבריו כנ"ל שלא להתעצב אלא להתאבל אבלות של אמונה ותקוה טובה. חסידים אומרים "מה יתאונן אדם חי" מה יתאונן אדם הלא הקב"ה הוא חי.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il